http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287I lay my words upon the air, I send them so, onto the wind. I whisper soft and ask for it to carry them away.heCopyright 2026 Leila. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11825768<div align="right" dir="rtl">כמעט חצות. הלחות הקיצית נכנסת מבעד לחלון ונדבקת לי לעור. הידיים חסרות מנוחה על המקלדת. קדימה..זמן רב לא כתבתי דבר. ודווקא חלפו בראשי אינספור מחשבות שפעם לא הייתי יכולה שלא לכתוב. אינספור תהיות קיומיות-יומיומיות מהסוג שמזדמזם דרך קבע במוחי. מוזן על ידי כמה ספרים מעוררי מחשבה שקראתי לאחרונה (סוף סוף, ולבושתי רק לראשונה, את 'שתהי לי הסכין'...), הסתחרר הקונצרט המוכר, כשמדי פעם צפה ועולה איזו תובנה קיומית-יומיומית, מהסוג שעולה לי לא מעט אבל לא מקדם אותי לשום מקום.כל הנסיון האינסופי שלי לרדת לעומק נראה עכשיו, יותר מתמיד, חסר תועלת.הרי גם על הדברים שכבר חקרתי והבנתי מכל הכיוונים אני לא מצליחה להתגבר ותוהה שוב אם יש דברים שפשוט אי אפשר לתקן, ומה זה אומר לגבי העתיד שלי.העתיד. מוזר, אבל למחשבה על העתיד יש אצלי תמיד טעם של געגוע, או החמצה. וגם לפעמים כשעולה בה טעם אחר, של ציפיה וכמיהה והתרגשות - עושה שקיק הארס את פעולתו המוכרת.המחשבה על למצוא את עצמי באיזה עיסוק בנאלי ומשעמם היא בלתי נסבלת. אני גם לא חושבת שאחזיק מעמד במצב כזה, וזה חבל, כי בכל זאת החלטתי לפני כמה שנים שכדאי ואפשר לתת לעצמי סיכוי.</div>Thu, 03 Jun 2010 00:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11825768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=11825768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11359004<div align="right" dir="rtl">אני לא מצליחה לכתוב כבר הרבה זמן. הכל נראה לי ממוחזר, או סתמי, או פשוט לא מספק.אני לא מצליחה למצוא את שילוב המילים המדויק, שיתאר בפני באמת את מה שהרגשתי, או חוויתי.אולי זה די פשוט בעצם - הרי כבר מזמן לא הרגשתי שום דבר באמת.הרבה דברים מצליחים ליצור בי ניצוצות זמניים של רגש. ספר טוב, מוזיקה שנכנסת לי מתחת לעור ומבעבעת לי בבטן, ריצוד קרני האור של שש וחצי בבוקר על הדשא הרטוב, המכוסה אלפי פנינים של גשם.נדלקים בי ניצוצות של רגש. נוסטלגיה פתאומית ממלאת את בית החזה כמו רוח קרירה. הקצוות של הפה נמשכים מעלה לכדי חיוך קטן, העיניים מבריקות ומתוכן ניבט עצב תהומי.ניצוצות נדלקים ונכבים. מהבהבים כמו אור של עששית, שהשמן בה כמעט וכלה.אני לא מצליחה להיאחז בשום דבר. אני לא מצליחה לכתוב.</div>Sun, 01 Nov 2009 01:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11359004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=11359004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11132768<div align="right" dir="rtl">"מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,זרמים תת קרקעיים של יופי."</div>Fri, 07 Aug 2009 01:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11132768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=11132768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11126916<div align="right" dir="rtl">חצות הלילה והנה אני שוב נוסעת חזרה הביתה מתל אביב. הנה עבר עוד יום. עוד יום בסרט הרע הזה. בסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו. בכאב שלא מרפה.ביליתי את רוב היום במרכז הגאה. בשום מקום אחר אני לא מסוגלת למצוא שבריר של מנוחה.רק שם עוד איכשהו אפשר לנשום מבעד למחנק בגרון, מבעד לגוש הדמעות שיושב בפנים ומסרב להשתחרר.האווירה במקום היא כמו בשבעה.כולם יושבים, כואבים ביחד, מחבקים. מנסים לנחם אחד את השני, לתת כתף.כל אחד חולק מחשבות וזכרונות, אנשים מביאים אוכל. העיקר להיות ביחד.ישבתי בחדר הזיכרון, מנסה להיות אוזן קשבת לצעירים שבאים וצריכים לפרוק.בסך הכל ילדים שמרגישים, כמוני, שירו להם באמצע הסלון. שהרסו להם את הבית.כשירד הלילה והעייפות הכריעה אותי, המשכתי בכל זאת ופגשתי חברה, חושבת שאולי אם אתיש את עצמי לחלוטין אוכל סוף סוף להירדם בשקט.אפשר להגיד הרבה דברים על הקהילה, אפשר להתווכח בלי סוף על פוליטיקות בין ארגונים ושאר שטויות כאלה, אבל היום הרגשתי שבאמת מדובר בקהילה. מושג שהוא מעבר למילה "ציבור" או "אוכלוסייה". קהילה המתאחדת בכאבה, משפחה שאבלה על ילדיה.</div>Wed, 05 Aug 2009 01:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=11126916http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=11126916http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10998967<div align="right" dir="rtl"> Glass 24-25.6 I raised a sheet of glass across my face to shield me from their mocking words to guard me from their leering glance to be aloof, untouchable A sheet of glass may seem so strong a bulletproof disguise a clear and coated surface a perfect set of lies <p class="MsoNormal" dir="rtl</div>Thu, 25 Jun 2009 17:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10998967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10998967http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10688716<div align="right" dir="rtl">הגעתי היום לבסיס, אחרי משהו כמו אפטר בבית, מוכנה לסגור כאן עשרה ימים.היה לי בוקר מזעזע שכלל פספוס אוטובוס, תיק כבד מאוד, שקיות שנקרעו בדרך והליכה ברגל.הייתי מעבר לעייפה, ברמה ששינה כבר לא עוזרת. ואז, שורה של אנשים מדהימים פשוט עשו לי את היום.הפתעות קטנות, וחיבוקים גדולים, ארוחת שחיתות, והעיקר- אני יוצאת מחר ליום!I have the most amazing friends.</div>Tue, 31 Mar 2009 22:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10688716http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10688716http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10601553<div align="right" dir="rtl">"כשהבנו זאת לבסוף, כבר היה מאוחר מדי. ישבנו ודיברנו כל הלילה ושאלנו את עצמנו 'למה כל אחת הייתה צריכה להיות לבד במערכה? למה לא יכולנו לעשות את זה ביחד? אולי יכול היה להיות יותר קל' " זה היה מאוחר מדי, כלומר שכל אחת כבר עברה לבד בעין הסערה. והלבד הזה היה כמעט קשה מדי, והכמעט קשה מדי הזה- הותיר צלקות שקשה מדי לנשוא. אחרי כל הזמן הזה אין לי תשובות ל"למה?" יש לי איך, ובאילו דרכים, ומדוע בדיוק באותו רגע-, ומתי?" אני מכירה בעל פה את המבוך הסבוך הזה. את הצללים המתוקים המרצדים בעומקה של התהום. לא יודעת איפה נקודת ההתחלה. כל הזמן אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא משנה. שלא חייבים לדעת את נקודת ההתחלה המקורית בשביל לזה</div>Fri, 06 Mar 2009 05:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10601553http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10601553http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10568465<div align="right" dir="rtl">mood shifts like a swing. I've let my guard slip a bit lately.When things are looking well I tend to forget, andthen thebarriersweaken, andthoughtsfilter in that must not. So I just need to remind myself. I wonder if a time would ever come when I won't have to struggle against myself anymore. </div>Mon, 23 Feb 2009 23:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10568465http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10568465http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10548043<div align="right" dir="rtl"> I get up every morning and do something. Sometimes I don't even have to wake up, because I've been drifting in and out of sleep all night. But I do get up. I don't dawdle about. I do all the mundane things like washing my clothes, eating, trying to take control over the chaos that is my room. Mundane, but not to be taken for granted. Often I go out, sometimes I work. I visit friends, family. I seem to enjoy myself. I do all these things and then I come back home and find that I cannot fall asleep. I find myself on a long bus ride with my mind all blank. Well, perhaps not blank, but simply flat. Like that all-too-familiar plane of gray. Flat. Flightless. Something that can only plummet, that cannot soar. Nothing seems to move me truly. <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="text-align: left;" align="rig</div>Wed, 18 Feb 2009 01:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10548043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10548043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10148166<div align="right" dir="rtl">זו אותה הרגשה, של חולשהכמו צניחת הסוכראין דרך לומר זאתבאופן פשוט.תחושה של סחרור, כה מוכרולרגע אחדנדמה שאפשר כבר ליפול בקלותמחוץ לחלון מתקיים לו עולםאבל כאן בין קירותלא הולם כבר הזמןשנדם, כך נדמה לילפני כמה עידניםאו כמה שנים,כבר קשה להבדיל בין שניות לימים.זו אותה אדמת הטרשים,ערפל החושיםזיכרונות עבשים.איברים עייפיםרגשות כה קהיםרסיסים של עצמי:"אחר כך ארים."יוצא לי לאחרונה לכתוב על המצב הנפשי של אז, מתוך המצב השונה כל כך של היום.ואני מוצאת את זה קל להפליא, עדיין. זה קצת מפחיד אותי, אבל אני מסיימת וקוראת לעצמי בראש כמה פעמים ומבינה עד כמה אני באמת לא כבר לא שם. אולי כל הנקודה היא להפחיד את עצמי קצת, להזכיר לעצמי ממה אני צריכה להיזהר.כי עדיין יש, וכנראה שתמיד יהיה, אז כדאי לזכור את הדרכים לשם.</div>Sat, 08 Nov 2008 20:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Leila)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=496287&blogcode=10148166http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=496287&blog=10148166