http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840אולי עוד אחד נשך את האפר, פרדי מרקורי, אבל אתה נשכת כריות!heCopyright 2026 אל בהתהוות. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/40/48/49/494840/misc/15230045.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9938639<div align="right" dir="rtl">"אני רוצה לספר לכם, שאשתי אומרת, שהדבר הטיפש ביותר על שתיים הוא תרנגולת. אני חושב, שיש אנשים טיפשים יותר." גיאורג טינטנר מי אני שאעניק לך שם? מה מעמדי מקנה לי שאעניק לך שם, ומה טובים היו חיי לו רק שמו אנשים פעמיהם בי, והיו נותנים לי שם.</div>Wed, 24 Sep 2008 18:40:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9938639http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9938639http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9559752<div align="right" dir="rtl">אשליה הכרתי בכך שזה לא אמיתי שאף הירח סולד מעימדי. אפילו הוא, שלאחר נטישתה של השמש הקרין עליי אור, אשר היה כה זך, ומלטף, וטהור... אפילו הוא נסוג לאחור, ומותיר אחריו חלל ריק ושחור.</div>Sat, 12 Jul 2008 14:59:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9559752http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9559752http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9521054<div align="right" dir="rtl">אני מנסה להוציא את המירב מכל הלחץ הזה, לחשוב שבלי הלחץ הזה אני תמיד נעשית חולה, אבל אז אני חושבת לעצמי שאני נעשית חולה גם מהלחץ עצמו, ואז אני סוף כל סוף מתפכחת ומגלה שאני תמיד חולה, תמיד הייתי. לא רק בקטע נפשי, יותר בפיזי. ותמיד הייתי אינסומנית. אני לא זוכרת תקופה שבה לא לקח לי לפחות חצי שעה להרדם. לפחות. בתקופות הרעות ביותר הייתי יכולה להתהפך חמש שעות, או חמישה לילות, והשינה הייתה חומקת ממני. פיסה של שלווה. כמה מתאים לי לאבד אותה, לזרוק אותה לאחור, להגיד שאני לא זקוקה לה, כמו שאני אומרת שאני צריכה להיות שמחה כל הזמן, כמו שעכשיו, כשהכרתי ביניהן והן נעשו חברות יותר טובות מכל מה שיכולתי לתאר הפנים שלי יראו שמחה ואושר בשבילן על כך שהן מצאו זו את זו, ועל כך שיצרתי חברות חדשה, ועל כך שאני אוהבת אותן כ"כ וטוב להן כ"כ יחד, אבל בלבי ישנו מן כאב של צביטה שהרסתי לעצמי את החברות עם כל אחת מהן. כך אני מרגישה. זה לא משנה אם הן יכחישו או לא שאני מאבדת אותן לחלוטין, שהרסתי לעצמי משהו, קשר מיוחד עם אנשים, שאני מקנאה וזה דוחה ומגעיל אותי, מעורר בי בחילה. הקנאה היא רגש שמעולם לא הוק</div>Sun, 06 Jul 2008 18:30:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9521054http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9521054http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9351982<div align="right" dir="rtl">הלוואי שיכולתי להגיד שאני לא מתחרטת על זה לפחות לא עוד כדי כך, אבל זה בא בגלים שבחלק מהם אני חושבת שזה באמת בסדר ובחלק אני חושבת שאני ממש חרא. עד שאני חושבת לעצמי "נה, לא נורא, הכל יהיה סבבה, לא לדאוג", אני זו שגורמת לעצמי לרצות לבכות. אני מתנהגת כמו תינוקת עכשיו, ולא אכפת לי. זה הבלוג שלי, אלה הרגשות שלי, ההתנהגות שלי, וסוף כל סוף אני יכולה להתנהג כמו תינוקת כשאני רוצה. אני יודעת שזו לא אשמת אף אחד. אבל פאק, למה?</div>Wed, 11 Jun 2008 16:21:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9351982http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9351982http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9338651<div align="right" dir="rtl">.... הדמות ההיא, הלא מוסברת, כצל בלתי-ברור המשכר ומשטה בך, ביןבדיה למציאות... וכשהצל כבר לא הוּטל, אתה רצית למות. ישנם חללים בראשי שאיני רוצה למלא. קל לי יותר לשאת את ראשי כשהוא קל כנוצה, ריק מכל תוכן. משאו על כתפיי נוח יותר, ואני יכולה לדמות לעצמי שהנה יתעופף לו, ממשכבלון מנופח בגז הקל מן האוויר. ואומנם, לעיתים מציפה המחשבה שאם אעיף אותו הוא עלול לאבֹד באוויר, לנסוק גבוה בשמיים, ולא אוכל למצאו ולהורידו אליי בחזרה, ואני חוששת, אך החשש נבלע ונטמע בתחושת העונג הזו של ראשי הממריא בחלל הריק, והנה אני נמצאת כאןלמטה, מצביעה עליו עד שהוא דוהה ומתערה עם האופק, עד שנעלם. אז לא, היום אין כאן שום תובנות אלוהיות משהו, מה שמצער אותי, כי הי</div>Mon, 09 Jun 2008 15:05:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9338651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9338651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9156990<div align="right" dir="rtl">ראשית, לאור העובדה שרוב מי שקורא כאן לא מגיב [אבל לפעמים בא אליי ואומר "בקשר לפוסט שלך..."], אבקשכם להגיב לפוסט הזה, באם התחלתם לקרוא ומצאתם לנכון להמשיך. אני צריכה את הדעות שלכם כדי להבין דברים על העולם הזה. אני מרגישה שאני לא כל כך מתאימה לעולם הזה. העולם הזה, שהואסטיגמתי וטיפשי, ולא נותן מקום להתבטאות של אף אדם בעל דעות שונות ומגוונות יותר. העולם הזה לא נותן יכולת קיום למצבים פסיכולוגיים ופסיכוטיים שלא היו מוגדרים כבעיה ללא סלידה של אוכלוסייה ממנה [כגון הומופוביה, כדוגמה מהשרוול]. מדוע כל מה שאינו קונבנציונאלי איננו? העולם הזה שופט אנשים ע"פ מאפיינים אשר אינם תלויים בהם ונקבעו בלידתם, כמו מוצאם, מראם החיצוני הטבעי ומקום הולדתם, אע"פ שברור שהדבר לא נבחר על ידם [אחרת גם סביר להניח שכל העולם היה מורכב מאנשים מהממים, חטובים וגבוהים שגרים באמריקה הצפונית או מקום שלו באירופה, לא?]. ומה אם איני מאמינה באלוהים? מה אם אני אנטי דתית? אם אני ניהיליסטית? אז לא אתקבל, כמובן. אהיה קיצונית, מוזרה, זו שאומרים עליה שהיא חצופה בדעותיה ו"מה היא חושבת לעצמה, זאתי". אני חושבת שהעולם הזה היה מ</div>Fri, 09 May 2008 22:56:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9156990http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9156990http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9120895<div align="right" dir="rtl">מצב הרוח שלי משתנה מרגע לרגע. לרגע אחד, אני שמחה וקורנת מאושר. לרגע אחר, אני עצובה כל כך, עד שמתחשק לי להתקשר בבכי למישהו. לפעמים אני מתקשרת. הדבר המוזר ביותר הוא שמצד אחד, אני מרחמת באמת ובתמים על האדם אליו אני מתקשרת, שאני נוחתת עליו בכעסי ובדמעותיי ובכיותי ברעם ביום קיץ בהיר. ומצד שני, אני תמיד עושה הכל כדי לזכות באמון של אדם מספיק כדי להיות אותו בן אדם שאתה מתקשר אליו בעיתות מצוקה, להיות האדם שמתקשרים אליו כדי לספר על הצרות הכי גדולות, שרק עליו בוטחים מספיק כדי להגיד לו את הסודות הכי איומים, ולא בכולם תמיד כיף להחזיק, אבל אני דוחפת את עצמי לזה. ומדוע? מה באמת יוצא לי מזה? אני לא יודעת. כנראה שלעולם לא אדע. אבל לא אפסיק. כי אני יודעת שאני עוזרת לאותם אנשים. אני גאה בכל האנשים שהצלחתי להציל מהבוץ הזה, אשר קרוי דכאון. גאה מעט גם בעצמי שהצלחתי להוציא אותם מזה. וזה מעלה לי דמעה קטנה של אושר טהור וסיפוק מעצמי, סוף סוף סיפוק מעצמי, ואני מתחילה לראות מעט את האור הקטן הזה, המסנוור, שבסוף מנהרת ההרס-העצמי שלי. אני חשה שאני נעשית טיפשה יותר מיום ליום. פשוט מטומטמת. </div>Sat, 03 May 2008 22:00:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=9120895http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=9120895http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8915661<div align="right" dir="rtl">"ישנם שלושה דברים בעולם הזה שבכוחם לשבור רוחו של האדם- קור, רעב, ופחד." ציטוטו של איש חכם ומרתק בו נתקלתי ביום שהרס את חיי כפי שהיו. ראו זה פלא! הבה נספור את ההבדלים בין יהודים דתיים פנאטיים לבין מוסלמים דתיים פנאטיים. לא הצלחתם למצוא הבדל משמעותי? מעולה! כי גם אני לא. "אבל רק אל תגלי להם את זה, הם עוד עלולים לחבור זה לזה ובמקום לתקוף זה את זה לתקוף אותנו" אני נשברת. בלי להכנס לפרטים, אני חווה כרגע את אחת התקופות הקשות ביותר. עם אמא שלי, שאתה הייתי בקשר מעולה, אני לא יכולה לדבר. בקושי להסתכל עליה אני יכולה. וזה לא כאילו שאני ממש מדברת עם מישהו אחר בבית. אחותי כל הזמן בחדר שלה, ואבא שלי כל הזמן עובד. ולמי אני אדבר, לחתולה שלי? לצערי גם כשאני מדברת אליה היא אינה יכולה להשיב לי תשובה. ההערכה העצמית שלי יורדת אל מתחת לקו האפס. בכל רגע נתון אני חושבת כיצד אני הורסת לעצמי את החיים, שוברת את רוחי, מחלישה את עצמי והופכת עצמי למועילה כעפר. אני עייפה מלכעוס על עצמי, לשנוא את עצמי, עייפה מלבכות. ואני לא יכולה לדבר עם איש. איני מתחברת למסנג'ר בתקופה האחרונה, כי אב</div>Mon, 31 Mar 2008 21:00:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8915661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=8915661http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8901340<div align="right" dir="rtl">אמרו נא לי, כל בני האדם מנסים תמיד להשיג את הבלתי מושג, או שזוהי רק מקריות מטרידה? שירת המוות אחזי בכנפיי הקלות, הגדולות, יחדיו נרחףלארצות הקרות. רחוק שם, אחרשם, חריגומבעית, אך לא בעבור שנינו, ביחדתמיד. אחזי בן היטב בל תפלי, אהובה, כסי את פני שהשמש צרבה, עוד קצת, עוד מעט, והשמש תחלוף, הן בארצות הקרות מצויקורלאין-סוף. אחזי,הצמידיאמרתי! אינךלופתת כנפי ויציבהאינה עוזרת דַי, הרי את נשמטת מידיי והאוקיינוס לפני ואת גופך הנופל לווים פניי, ואני, זועק בשבר אז אלייך, מנסה לתפוס אז אותךבידייך אך את צונחת, חומקת, משוחררת מאחיזתי... דמעות מלוחות כאוקיינוס זולגות על פני זולגות בליבי, הלא כשלתי. כשלתי במשימתי. x אחת התקופות הקשות ביותר שהיו לי. ואין לי אף אחד כדי להניח ראשי על כתפו ולבכות אליו. הפסקתי לעניין אתכם. אני יודעת. נו שוין, בכל מקרה, בטח אם הייתי צריכה לסבול אותי זמן כה רק גם לי היה נמאס. </div>Sat, 29 Mar 2008 14:56:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8901340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=8901340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8819521<div align="right" dir="rtl">ריצ'רד [או ריקרדו, בפי חבריו ומשפחתו] בהה בגופתו המוטלת דומם על פני הקרקע במרחק כמה מטרים מן המקום ממנו השקיף. והדבר ממנו השקיף עליה לא היה עיניו. גם לא עיני רוחו, שכן לאדם כמותו אין רוח, הוא הרי אדם נאור, אדם הגיוני, אדם מודרני. אין לו רוח. אם כך, כיצד...? "האמנם אין לך רוח?", שמע בת קול, בת-הד. ריצ'רד זה החריש. כעבור דקות ספורות, לא היה זכר לאותו ריצ'רד, זולת גופה מתבערת בשלהי הכביש, ליד מכוניתו שסטתה הצידה, אל עץ החיים. בכל רגע את הינךמחייכת. ממש כמו את מחויבת לחייך. כלומר, למעשה את חשה מחויבות לחיוך. את הרי כבר כל כך התרגלת לחיוך הזה, המתוח מידי, המזויף, חיוך בו רק השפתיים מזיזות מעט את הלחי ותווי הפנים משתנים, אך העיניים נותרות ריקות. את רוצה להאמין שבסופו של דבר, כשיקרה אשר יקרה, ואת תמוגי מחייהם ותעלמי אט אט, ייוותר חיוכך, תלוי באוויר-מחשבותיהם, בינות שמיים לארץ, והם יזכרו אותך כמה שהיית, כמי שהיית, וכפי שהיית באמת. כך את רוצה. אך מכיוון שזה לא באמת מה שאת, אלא מה שהיית חפיצה להיות, התוכנית סוכלה עוד לפני שפתחת בה. וניסית להאמין שעם הזמן,יהא החיוךשג</div>Sat, 15 Mar 2008 18:47:00 +0200darm1993@gmail.com (אל בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=494840&blogcode=8819521http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=494840&blog=8819521