http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382heCopyright 2026 גברת מחוננת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9975016<div align="right" dir="rtl">הייתי בת 8, ילדה קטנה ששקועה במחשבות גדולות ושואפת להשיג את הבלתי אפשרי. טסנו לפריז; אמא, אבא ואני, זאת שרצתה לגדול. טיילנו בשעות הערב המאוחרות ליד האייפל, "המקום הכי קסום בעולם", אמרתי. לבשתי סריג אדום ומכנס תואם, נעלי בובה וחיוך ענקי שלא נעלם לו לרגע. האווירה הייתה משגעת; איש זקן ניגן שנסונים צרפתיים, היה קריר- אבל לא מדיי, וזוגות מאוהבים נראו בכל פינה. בנסיעה למלון הסתכלתי דרך החלון, צמאה לעוד. הרחובות התרוקנו מאנשים, וזוג ישב לו על ספסל ישן בקצה הרחוב. הם לא דיברו, רק ישבו מחובקים כשבקבוק יין צרפתי מפריד ביניהם. הרמזור התחלף, והמכונית החלה לנסוע במהירות, כשהזוג נעלם לו בהדרגה מעיניי. ניסיתי לדמיין מה יקרה להם בעוד כשעה. בטח הם ילכו לדירה השכורה שלהם במרכז פריז, היא לא מפוארת בגלל שהם רק סטודנטים ומרוויחים מעט. אחרי כמה שנים הם יתחתנו, ויהיו להם 3 ילדים. הדירה במרכז פריז תוחלף בבית יפהפה בפרברים, עם 5 חדרים וגינה גדולה. הילדים שלהם יגדלו, וכל אחד ילך בדרכו שלו. <p class="MsoNormal" dir="</div>Thu, 02 Oct 2008 17:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9975016http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9975016http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9871256<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שלא עדכנתי שנים, והבלוג מעלה אבק כמו דירה של רווק בן 30, אבל אני מבטיחה לתקן את זה ולעדכן. </div>Mon, 08 Sep 2008 11:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9871256http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9871256http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9523177<div align="right" dir="rtl">בכל בוקר היא הייתה שרה לי שירים קטנים באוזן, כמעט לוחשת. ככה הייתי מתעורר לי, מחייך אליה ומודה לאלוהים שזה לא חלום. היה לה ריח של בוקר, וחיוך של אהבה. העיניים שלה בחנו כל תזוזה שלי, היא למדה אותי בעל פה. היא הייתה מנשקת אותי ברכות מוגזמת, שגרמה לי לצמרמורת נעימה בכל הגוף, גם כשהיה קיץ. השמיכה הדקה שכיסתה אותי הפרידה בין שנינו, ועדיין יכולתי להרגיש את הלב שלה פועם, כאילו בשבילי. </div>Sun, 06 Jul 2008 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9523177http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9523177http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9412933<div align="right" dir="rtl">הוא לא יזכה כמו שאחרים יזכו בה הוא לא יחבק אותה כשיהיה לה קר הוא לא ינשק אותה סתם ככה, בלי סיבה הוא לא ינשק אותה בכלל הוא לא יזכה לחלוק איתה את העתיד, וגם לא את ההווה הוא לא יספיק ללחוש לה מה זו אהבה והוא בכלל לא יספיק להסביר לה עד כמה הוא אוהב אותה הוא לא ישתכר איתה מבירה, גם לא מיין והוא לא ישתכר איתה מאהבה הוא לא יחלוק איתה את חייו הוא לא יבטיח לאהוב אותה עד שהמוות יפריד ביניהם, למרות שהוא יאהב </div>Sat, 21 Jun 2008 10:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9412933http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9412933http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9162830<div align="right" dir="rtl"> זה מצחיק איך שהכרנו, אני ואתה. אני חזרתי הביתה ברכבת, ואתה בדיוק נסעת לחבר שגר רחוק. כאילו בכוונה המקום הריק היחידי שנשאר, היה לידיי. שאלת בנימוס אם אפשר להתיישב, ואני עניתי בחיוך מאשר. בהתחלה לא דיברנו, אני בהיתי בנוף המתחלף בחלון, ואתה שקעת בחדשות שבעיתון. התרוצצו לי כל מיני מחשבות בראש, המחשבות האלה שמגיעות כשאתה נוסע למקום רחוק ומסתכל החוצה מהחלון. המבט שמלווה את זה תמיד יהיה מבט קצת עצוב, אפילו אם אתה שמח. והמחשבות שיתרוצצו בראש הן מחשבות הזויות שלא תחשוב עליהן כשאתה מצחצח שיניים למשל, למרות שגם ברגעים האלה חושבים על דברים מוזרים למדי. הוצאת כריך מהתיק, וראיתי בזווית העין שאתה בוהה בי. "רוצה חצי?" שאלת ברצינות, ואני הסתובבתי אליך והתחלתי לצחוק כמו מטורפת. "אהה.. לא, תאכל אתה, בתיאבון" ניסיתי להישמע רצינית, אבל הפרצוף העייף שהיה לך והכריך המעוך שהחזקת ביד גרמו לי לצחוק עוד יותר. "נו למה אתה צוחקת? אני רציני... רוצה חצי?" הייתי רעבה, אז הסכמתי לחלוק אותו איתך. במילא כבר ישבנו אחד ליד השנייה וחלקנו מקום, ונסיעה. התאמצת לחלק את הכריך המסכ</div>Sat, 10 May 2008 20:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9162830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9162830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9074112<div align="right" dir="rtl">שוכבים אחד ליד השנייה על הדשא ומחפשים צורות בעננים, ממש כמו כשהיינו קטנים. "תראה! הענן הזה נראה כמו נשיקה" אני אומרת בהתלהבות ומתאפקת שלא לצחוק. "איפה?" העיניים שלך מתאמצות למצוא אותה, והמצח שלך קצת מתכווץ, "אני לא רואה שום נשיקה". "הינה..." מתקרבת אליך ומצמידה את השפתיים שלי לשלך מבלי לנשק, "כאן". השמש התחילה לשקוע, והזכירה שהיום "התבזבז" על חיפוש נשיקות בשמיים ודיבורים על העתיד. אתה אמרת שנגור בבית גדול ומואר, ויהיה לנו חדר שינה עם חלון גדול-גדול, כדי שנתעורר בבוקר מהשמש. אני ביקשתי שגם כשנגדל נמשיך לחפש צורות בעננים, "אתה מבטיח?" "מבטיח." לא רציתי שהיום יגמר, יכלתי לשכב על הדשא ההוא לנצח, להזדקן יחד איתך תוך רגעים, ולא להצטער על כלום. כי ככה זה כשקטנים, ואוהבים. האהבה דופקת את הראש ומשגעת את הלב. היא ממש הורסת את כל המערכת, ואפילו אייקיו גבוה לא ממש עוזר במצבים קשים מהסוג הזה. זה היה סיפור אהבה אמיתי וטהור, אהבה של ילדים. אבל זה רק סיפור, סיפור שניגמר והשאיר טעם של עוד על השפתיים, ממש כמו שוקולד לבן. אתה אוכל ממנו הרבה ונהנה, אבל בסוף נכנע ושותה מים, כי זה יותר מדיי מת</div>Sat, 26 Apr 2008 11:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=9074112http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=9074112http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8817768<div align="right" dir="rtl"> יש בך כל כך הרבה, שעדיין לא הספקתי להכיר את כולך. לפעמים נראה לי שזה יכול לקחת שנים, אני אפילו בטוח. אם רק הייתי יכול להישאר איתך עד הסוף... את יודעת, הסוף הטוב, ממש כמו באגדות שקראנו כשהיינו קטנים. ועכשיו אני יושב לי בחדר, מוקף בבלגן שמצליח לחדור גם לתוכי, ולשלוט בכל המחשבות והמילים שאני זורק על הנייר הזה. לפעמים אני מצטער שאני לא אהיה שם בשבילך ברגעים המיוחדים של החיים. לא אהיה שם בשביל לחייך אלייך ולתת לך חיבוק מכל הלב. המחשבות האלה משגעות אותי לפני שאני נרדם, וממשיכות כשאני מתעורר. אני יודע, זה היה טיפשי מצדי לכתוב מכתב כזה. מכתב שלא מסביר הכל כמו שצריך, שמשאיר אותך עם שאלות ודמעות בעיניים. בחיי שאני יודע. אבל לא הייתה לי ברירה, זה בלתי נמנע. ממש כמו האהבה הראשונה ששנינו חווינו ביחד, בפעם הראשונה. אני כל כך מקווה שמי שיחליף אותי בעתיד יידע להעריך אותך, ולהעניק לך את כל מה שאני לא הספקתי. אבל הכי חשוב לי שהוא ילמד להכיר אותך, את כל כולך. אני מצטער שהמכתב הזה גורם לך כאב, ואני יודע שאת בוכה. זה בסדר, באמת שזה בסדר. רק אל תשכחי את כל הרגעים המאושרים שהיו לנו ביחד, הרגעים הקט</div>Sat, 15 Mar 2008 15:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8817768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=8817768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8804320<div align="right" dir="rtl">אני אהבתי לגשת אליך בזמן שבישלת ארוחת ערב לשנינו, לחבק אותך ולהרגיש הכי טוב בעולם. תמיד חייכת והנחת את הראש עליי, כאילו ניסית לנוח בשנייה ולנשום אותי מחדש. כשהתחננתי לעזור לך בהכנה, היית אומר "זה עוד שנייה מוכן...", ומנשק קלות במצח. אחרי שלמדתי להכיר אותנו, כבר הפסקתי לשאול ולחבק, סתם בהיתי במסך הטלויזיה וחיכיתי שהכל יהיה מוכן. ועכשיו אני תוהה; הוא כל כך קטן וצפוף, רק שני חדרים. הוא באמת מסוגל להחזיק מישהו בתוכו עד הסוף, או שהוא נותן לו ללכת, ממש כמו שהוא בא?</div>Thu, 13 Mar 2008 14:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8804320http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=8804320http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8622011<div align="right" dir="rtl">בימים האחרונים. אני לא אומרת את זה סתם, יש בהם באמת משהו שונה. אין לי הסבר, אני בעצמי לא יודעת. וזה כל כך יפה, האווירה הזאת שיש בה משהו אחר, משהו בלתי מוסבר. אולי התבגרתי, יכול להיות שאני בשלבים האחרונים. נשמע מטורף, נכון? אני מוצאת את עצמי במהלך היום חושבת על דברים אחרים, שלא קשורים לשיגרה; ללימודים ולבעיות הקטנות שנידבקות אלינו כל החיים. לפעמים אני חושבת אחרת, קצת מעבר לרגיל. ואז אני מתחילה לפחד שאולי אני היחידה שחושבת על הדברים האלה בעולם באותו הרגע הספציפי. זה מעביר צמרמורת בכל הגוף, כמעט כמו לפני נפילה שמרגישים לפני שנרדמים, כמעט כמוה. והימים האלה רק מזכירים לי שאני עלולה להפוך להיות כמו כל המבוגרים מסביב מבלי לשים לב, להיכנס לתוך העולם הזה ולא להתעורר, לא לחזור להיות אני האמיתית. העולם שבו חושבים כל היום על העבודה, הטלפון ששכחת לעשות, הקניות לשישישבת, השיחה עם ההוא מהעבודה וכל זה. אני מפחדת שאני אשכח מתישהו לעצור את עצמי בשיגרה המטורפת והלא יעילה הזאת, להסתכל על העולם, לנשום בכל הכוח ולהבין שאני חייה. אתם יכולים לקרוא לי משוגעת, אני אבין... עריכה: זה נקרא להתאהב, מפג</div>Tue, 12 Feb 2008 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8622011http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=8622011http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8442394<div align="right" dir="rtl">שתיקות מביכות ומבטים קטנים שנזרקים באוויר המבט שלך כל-כך קסום שמתכווץ לי הלב כל הגוף טיפה רועד, וחיוך קטן עושה אותך הכי יפה בעולם אני מקשיבה לך הכי הרבה כשאתה צוחק, מנסה לזכור איך אתה נשמע כשאתה מאושר הצחוק שגורם לי לחייך, כמעט כמוך והרגעים היפים האלה עוברים נורא מהר, הם כאילו נועדו להיות כל-כך קצרים וכשאתה עוצם את העיניים והמצח שלך קצת מתכווץ, אתה משתדל שלא לשכוח רק לא לשכוח את הרגעים היפים האלה, שחולפים מהר ובורחים הלב מלא זיכרונות מתוקים; אני עדיין מצליחה לחייך את החיוך שלך וכשאני מתאמצת ממש ממש חזק, אני אפילו שומעת אותך צוחק ...</div>Thu, 17 Jan 2008 19:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (גברת מחוננת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492382&blogcode=8442394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492382&blog=8442394