http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234" החלום הוא המציאות " הצצה לבית חולים פסיכיאטרי נורמטיבי. ככה חיים אנשים שכבר טעמו הכל, אבל הם רק בתחילת דרכם. מוזמנים לקרוא ולהתאהב.heCopyright 2026 Book -blog lital. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=13737742<div align="right" dir="rtl">לאחר הפסקה של כמעט שנתיים. התחלתי לכתוב את הספר באופן מסודר וקונקרטי. הכתיבה משתדלת לא להיות ילדותית, ולהיות הרבה יותר אובייקטיבית. אני עובדת מול גורמי עריכה מוסמכים, ועד אז מידי פעם אני יפרסם הצצות קטנות לעולם הספר שייצא לאור בשנתיים הקרובות, בתקווה. מהו בלוג סיפורי? בעיני זה בדיוק המקום להציג סקיצות ראשונות, לקבל תגובות וביקורת בונה ולהקדם הלאה. קוראים כאן? סימן שהנושא מעניין, הכתיבה מושכת ומסקרנת. תקציר: לאחר 72 שעות קשות מנשוא מגיעה רוס בחורה נורמטיבית מארה"ב לאישפוז במחלקה פסיכיאטרית. מאז חייה משתנים מקצה לקצה. היא עוברת תהליך ארוך בכדי לנסות לקבל את עצמה. תוך כדי החוויה, רוס נחשפת לאכולוסיה לא פשוטה בכלל. לאנשים עם סיפורי חיים מצמררים , להמון אדישות , פחד , תגובות קיצוניות , והכל מוגבר ואמוציונאלי. עולות שאלות רבות בהקשר לחיים : " האם לחיות? האם לוותר ולמות כי אין טעם? מהו כאב? האם לחתוך את עצמך/פגיעה עצמית מעבירה כאב נפשי לכאב פיזי? ורגש, מהו רגש בכלל?". יש שם אחד בתוך כלל סיפור חייה שהיא מסרבת להרפות ממנו. קשה לדבר עליו בהתחלה אבל לאט הוא הופך להיות נושא השיחה המרכזי</div>Tue, 09 Apr 2013 19:16:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=13737742http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=13737742http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11839046<div align="right" dir="rtl"> אין כמו לפתוח את הבוקר,עם גיליון חדש ונוצץ של ראש1 .לא משנה בת כמה אני יהיה,איפה אני יגור,מה אני יעשה (ועוד כל מיני קלישאות בשביל לחדד את הנקודה ) , אני לעולם לא יפסיק לאהוב את ראש 1 . לאחר שקראתי את העיתון התחלתי להתארגן והחלטתי לצאת היום לעבודה מוקדם מהרגיל. הסיבה? עודף אנרגיות ותחושה שאני חייבת לכתוב,(כן למרות שעכשיו בוקר) ,הכתיבה נראת לי פתאום מקום לא רק לבריחה מהבעיות,אלא גם מקום להתמודד איתם ובנוסף לשכוח מהם לצמיתות,ולהפיק את המרב מהיום החדש. נכנסתי למשרד מלאת חיוכים,וחברתי לעבודה כבר העירה לי "איפה רוס ומה לעזאל עשית איתה?" צחקתי ועניתי, "משום מה קמתי במצברוח טוב הבוקר" "תשמרי על עצמך" היא הוסיפה והניחה לי את ערמת המאמרים שעליי לסקר ולכתוב עליהם ביקורת. מצוידת באווירה הנכונה,אני מתחילה לכתוב את הטור הראשון שלי הבוקר,"אין כמו לפתוח את הבוקר בכיף ;)" הקפה במקום,העיתון האהוב,מוזיקה טובה ומרגיעה,תוכנית טלוויזיה אהובה, והמון מחשבות חיוביות. עוד יום בחיי , רוס. חייכתי לעצמי. לא חיכיתי לחדשות בית החולים כמו בדר"כ רציתי להפנות לזה זמן בערב. בדקות החופשיות שלי,ממש לפני שנכנסת ל</div>Wed, 09 Jun 2010 12:01:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11839046http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11839046http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11829331<div align="right" dir="rtl">אז קודם כל אני ממש לא מרגישה טוב , ( כן גם בתחום הנפשי) , אבל בעיקר בתחום הגופני והרפואי. כואב לי הגרון , מצוננת,כאבי ראש,( אין צורך לפרט מעבר לזה..חח) , ועוד שאר מחלות בסגנון , בתחום נפשי אין רגע שאני לא תוהה, "למה?" , הרי ניסתי! עשיתי סיבובי נוסטלגיות,ניסיתי לברוח בכל הכוח , אבל לאן שלא הלכתי הכאב והצער הלכו אחריי , לאן שהרגליים הובילו,הראש תמיד הרגיש את התחושות המדכאות שהפכו לשיגרה. בכמיות של איפור אני מנסה להסתיר את הכאב , אבל הוא לעולם לא מסותר בתוכי . כמו סימנים אחרי סמינים שמראים שזהו,אין יותר דרך להתמודד, והרצון להצליח ,המרוץ לשלמות זה כבר לא מה שהיה פעם ,אני מתחרטת על כמות האלכוהול שהכנסתי לגופי בימים האחרונים,על אובדן החושים,שעשיתי כל מה שרציתי,ועכשיו ..קשה לי להסתכל על עצמי במראה. אין כבר אושר מעבר לדמעה , אין סיבה לחכות לאור בקצה המנהרה.. אני חושבת שזה כבר מתחיל לעורר רחמים,אני פשוט לא יודעת איך להוציא את זה באופן אחר,אז בחרתי בתקטיקה ישירה, לעשות הכל וכמה שיותר ישיר. אין טעם לנסך שעות על גבי שעות את "המילים הנכונות" שיבטאו אותי בצורה המדויקת ביותר ,( שום מילה לא ת</div>Fri, 04 Jun 2010 18:56:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11829331http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11829331http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11807990<div align="right" dir="rtl">את הבכי והדמעות הרבות , השאירו מאחור כל אותם נערים ונערות בתוך המחלקה הסגורה. את הכאב הבלתי נמנע , את הפחד ,רגשות האשם שמציפים את ההורים והחברים שכבר אינם יכולים לעזור, לזרוק מילת עידוד להבטיח שהכל יהיה בסדר, לחבק .אפילו האנשים הכי קרובים , לא יכולים להשפיע כל המצב הנפשי . "הכל תלוי באיך קמתי בבוקר" אומרת אביב אחת המטופלות. " בהמשך היום נזכרים ברגעים הפחות נעימים,ונכנסים לבועה עצמית ששום דבר לא יכול לשנות או לחדור אלייה".השאלה האמיתית היא , למה באמת ההורים והחברים לא יכולים להשפיע על המצב? , אחת הסיבות המרכזיות היא שההורים לא יודעים כימעט כלום מתוך עולמם הפרטי של המטופלים. הדברים הקטנים ביותר, אלו שנראים בעין , כמו למשל : ירדה במשקל , חוסר בתפקוד בלימודים , מצבי רוח הולכים ומשתנים . את הדברים הפנימיים , הנפש ההרוסה והכאב מסביב , הם רק סימנים שהמטופל רואה. העמידה הזאת על הצוק, שנייה מלפני הקפיצה היא החשובה באמת. בשניות אלו החיבוק והתמיכה יכולים לעכב מעט את התוצאות , אבל מי שחפץ במוות יהיה לו קשה לצאת ממנו . המוות בעייני המטופל הוא הניסיון היחיד לשקם את חייו האפורים והבלתי מספקים. כ"כ</div>Tue, 25 May 2010 18:24:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11807990http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11807990http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11799272<div align="right" dir="rtl">למחלקה הסגורה של ד"ר רוע לב , נכנסים רק אלו שסובליפ מדיכאון קליני וקשה במיוחד. הכאב,הפחד,הבדידות,הרוע,הצער כולם מוכרים כאן במחלקה . כולם שם מטופלים חסרי ישע , חסרי כיוון ,כולם עברו את מה שהשתיקה יפה לה.אנשים שהדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מנשמתם ,דברים שאף אחד לא רוצה לדעת , להקשיב,שקשה שמצמרר להרגיש . החתכים,הורידים המנוטצים,התחושה שסוף סוף יהיה פשר לדמעות , "ורק ככה אפשר להרגיש דמעות אמתיות , דמעות של דם",חושבת לעצמה אחת המטופלות. בחדר חשוך , מיטה במצעים שחורים, מבטים מפוחדים,של מטופלים המאופרים בשחור כבד,ובחורות שמאופרות בשפתון אדום זועק במיוחד. שיער שחור גזור בדירוג משוגע ,כעס ופחד בעיניים , המון כאב וחששות ,כולר של ניטים על אחד הבנים,פרסינגים בכל מקום אסטרטגי עפ"י הכאב האישי. בחורות שוכבות על המיטה עם אוזניות באוזניים , שרוולונים על הידיים לכסות את מה שנותר משאריות הורידים שלהן . חוסר הידע יכול למותת , נסיון לתקשר עם מטופל הוא בגדר בלתי אפשרי,הם כבר לא רוצים לדבר,לא רוצים לשתף,הם לא בחרו בחיים החיים הם בגדר כפייה בשבילם. הם מרגישים מנותקים, הם לא חלק..הם כבר לא רוצים לדעת שום דבר,</div>Fri, 21 May 2010 18:05:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11799272http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11799272http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11798642<div align="right" dir="rtl">טוב, אז למען האמת המצב בבית לא משהו, הכסף הוא לא דבר מובן מאליו, והמצב עומד על כך שחסמו לנו את כל כרטיסי האשראי ,והאובססיה שלי למוצרי טיפוח ואיפור מתמוגגות ונשברות לרסיסים למראה צו הביטול. "בדיוק עכשיו?" חשבתי לעצמי, כשכל המבצעים של המשביר לצרכן והסופר פארם משתלטים כל כל מוספי העיתונים,באינרנט ובקניונים?,כשבכל מקום אני פשוט רואה את המוצרים שאני רואה במחירים מצחיקים! פעם יכולתי להרשות לעצמי הכל, גם מוצרי טיפוח יוקרתיים של מספרות,והיום..אני נאלצת להסתפק בחצי חיוך אל עבר הארונית של מוצרי הטיפוח המלאים שלי,לבין האובססיה שיהיה לי יותר,הרבה יותר. כמו סנאי שמנסה לאגור כמה שיותר אגוזים לחורף. אולי ה"אגירה"שלי של מוצרי הטיפוח היא כמובן עושה טוב לאגו ולנשמה , אבל בנוסף לכך היא עושה טוב לדעת שאולי ביום קשה יהיה לי הכל , כלום לא חסר. אבל חלומות לחוד ופתרונות הכסף לחוד,אני לא יודעת איך לעכל את זה שאת רשימת הקניות בסופר מצמצים מ "כל מה שבאלי" ,ל " מה שבאמת צריך" ,בן אדם שלא רגיל למצבים הללו גם אם היה רוצה יהיה קשה לו להסתגל לא הכל כמו בסרט ( פרות ויפיפיות ) שמדבר על שתיי אחיות שאביהם רוצה ללמד אותם</div>Fri, 21 May 2010 14:52:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11798642http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11798642http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11796469<div align="right" dir="rtl">הכל מתחיל שוב , הכרויות,עוד רשת חברתית , עוד תלולת בגבר שנראה "המושלם" , עוד פגישה עם בחור שנראת הפגישה המבטיחה והטובה ביותר ומיד לאחר מכן מתרחקים כאילו מעולם לא נפגשו שני המבטים, מעולם לא נגעו שני החיוכים,כאילו שמעולם לא נראו יחד . האם זה המחיר שהאהבה צריכה לשלם? האם זה מה שנהיה מאיתנו,אנחנו לא יודעים שום דבר על אהבות אמתיות על קשרים רומנטיים ?. וכמובן אם כל הסיבות האלו דיי ברור שלא הצלחתי להמשיך הלאה ,כלומר באיזשהו מקום כן,אבל..זה אף פעם לא יהיה כמו שרציתי ,זוג אמיתי,מאוהב,אפילו קצת קיצ'י העיקר אוהב..אהבה תשוקה,שהכל יהיה אמיתי. אז עד שחשבתי שפגשתי את הגבר שאיתו אוכל לחלוק את התחושות הללו,אני שוב מוצאת את עצמי מסתכלת לשמיים ומבקשת אהבה אמיתית. " ברגע שהכי פחות תצפי לו זה יקרה" אז נכון לא ציפיתי כי הייתי עסוקה בלחשוב על אדם , ועל למה הוא לא מתקשר ,אבל למה זה נגמר? מי גרם לזה ליגמר ולמה אף אחד לא סיפר לי שזה הסוף?. נשארי עם ערמה של דפים,כוסות שהיו מלאות בנס קפה שממלא לי את היום בתקופה האחרונה,ויטמין B12 שאני נוטלת ( וכרגע לקחתי אחד ) , ואלפי רגשות שאין לי מילים כבר לתאר ולהסביר. ביום</div>Thu, 20 May 2010 15:05:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11796469http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11796469http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11763425<div align="right" dir="rtl"> את הפרק הזה בחיי , לעולם לא רציתי לשכוח. לא חשבתי שהרבה אנשים שהתרחקתי מהם ידעו עליי כ"כ הרבה דברים, יותר מזה ההתרגשות שלי היא מכל דבר קטן כמעט ואני נוטה להתעצבן באופן מיידי על אי סדר , ומחכה לרגע להכריח את עצמי לקום מהכיסא ולהתחיל לנקות בצורה את יסודית את המזבלה שאני קוראת לה "חדר". ובנימה אופטימית זו,אני פשוט חושבת שאני הולכת ומתבלבלת יותר ממה שהייתי מבולבלת קודם. אז נכון בעבודה הכל כרגיל,ואת סדר היום שלי אני מתחילה שוב בקפה טוב ,וכתיבה .אבל מעבר לכך (מעבר לשעות הבוקר) ,ההנאות והסיפוקים הם כבר לא בגדר מה שהיו פעם,אולי הלילה קיבל תפנית אחרת?. מאז שדיי הפנמתי שאדם כבר לא יתקשר,וגם בנוסף לכך שלחתי לו הודעת SMS שאומרת: "תודה על השנים האלו,אני חושבת שהתבגרתי מאז ..ואני פשוט ממשיכה הלאה!" כמובן שכמו שציפיתי,הוא לא ענה,אבל הוא בטוח ראה אותה,אז זה מספיק לי. הוא חלק בלתי נפרד מחיי זה נכון אבל,הגיע הזמן לסגור גם את הפרק הזה ופשוט..לתת לעצמי להמשיך הלאה. אבא?הוא עדיין כאן,מסרב לעזוב את אימא לרגע וגם אותי,והדברים מהצד נראים כמו חיים נורמטיבים לחלוטין,שזה קצת מפחיד אותי..ממש ה"שקט שלפני הסע</div>Wed, 05 May 2010 10:57:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11763425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11763425http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11738374<div align="right" dir="rtl"> איך מתחילים בכלל לסכם 3 שנים? . איך אפשר להתחיל לסכם משהו שעדיין לא ברור,שעדיין לא בשל,ובכל זאת,משתוקק כבר לקבל עצמאות וביטוי . אז אני פשוט יתחיל מהתחלה. זה היה ממש סיפור 'סינדרלה' , על הבחורה החיננית שלא מעריכה את עצמה,חושבת על עצמה דברים נוראיים,גם כשהיו מחמיאים לה,וכל זה רק בגלל היחס של חבריה שתמיד כרמו לה להרגיש מתחתם, לא ברמה שלהם , היא פחות..הם יותר. הכל שקרים כן?,היא הרבה יותר מוצלחת,יפה,מטופחת,אבל מילה פוגעת, פוצעת,בעיקר כשזה בא מהחבר'ה הקרובים,זה כואב. ואנשים בכלל לא מבינים עד כמה,ואיפה זה נופל,בדיוק ברגעים הכי עצובים נזכרים בדברים הקשים,שעדיף לעיתים לשכוח. אלפי קריאות לעזרה,ובלי סוף מבטים מיותמים שהפכו לקרים כקרח מחסור ברירה ,מחוסר צומת לב,מחוסר חשק לשתף כי..מה אפשר כבר לומר?. ואז היא מתאהבת. מתאהבת בבחור הלא נכון,זה שלא יודע בדיוק מה הוא רוצה ממנה מה היא בשבילו ,ידידה?,יזיזה היא בטוח לא , כי לא היה ולא יהיה בניהם כלום . אבל,בכל זאת מה היא?כנראה מתוך הרחמים שלו הוא גורם לה,לסלטים בראש. והסיפור מתגלגל ,והיא לא איתו והיא סובלת והיא פוגשת בבחור מהחבר'ה שלו ,שהוא בע</div>Fri, 23 Apr 2010 15:10:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11738374http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11738374http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11733189<div align="right" dir="rtl">לירון המשיכה לשבת ולהיזכר במילים הקשות בריב האחרון עם אימא שלה . " את פשוט שמנה..",זרקה אימא שלה באוויר. לירון נכנסה לאטרף והעיפה כל דבר שהיה לה על הריצפה וצעקה בקולי קולות " שזאת תהיה הפעם האחרונה שאת קוראת לי שמנה את שומעת?! פעם אחרונה!!!!" הדמעות לא הפסיקו לרדת ולאט לאט היא נכנסה בגל של דמעות,מלוחות,קשות,מראות על הכאב. לירון רצה במהירה לחדר,כשהיא תופסת את הבטן שלה,וצובטת אותה בחוזקה "אני לא..שמנה!,אני..לא" היא נשברה ונפלה אט אט על הריצפה ,כשהיא תופסת את השיער הארוך שלה ופשוט בוכה. בשנייה אחת היא נכנסה לעולם משלה,למקום שלה..בית החולים. - " שלום לך,לירון!" אמר קול מוכר. "שלו...ם" , רצתה לירון לענות אבל לא הצליחה להוציא הגה מהפה . היא הסתכלה מסביב, וכולם נראו לה במצב טוב יחסית לבית חולים,עד שהיא הסתכלה לחדר ממול," חדר טיפול ונפש , אנורקסיה". המילה הזאת "אנורקסיה",נראתה לה כ"כ מפחידה,היא רואה בנות שהן שלדים בעצם מסתובבות שם וחלקן מרותקות למיטה,קשורות. הדלת נסגרת,ולירון מנסה להמשיך ולהסתכל,והקול שקרא לה חזר :"לירוני,אנחנו יודעים שאת לא כ"כ מבינה כרגע,את נפלת והתעלפת כי לא</div>Wed, 21 Apr 2010 12:54:00 +0200irit_r_@walla.com (Book -blog lital)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492234&blogcode=11733189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492234&blog=11733189