http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921ואת כבר לא צוחקתheCopyright 2026 טלי[:. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/21/09/49/490921/misc/16745462.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=11231834<div align="right" dir="rtl">טעות.לא אומרת שהעולם מסריח, ושאין אושר.אבל טבע האדם הוא לרצות עוד.וגם אם החלום היה בלתי אפשרי, והשגת אותו..זה מין תדלוק זמני לאושרעד הדבר הבא שאותו תרצה להשיג.אנחנו במרדף להשגת החלומות.במרדף להשגת דברים.יש לי דיאלוג להציג, ואני בטוחה שאם אצליח לשחק בו טוב, אהיה המאושרת באדם.וזה מצליח. ול-10 דק' [וגם זה הגזמה] אחרי הכפיים אתה המאושר באדם. ואחרי?הרבה פעמים קורה, שאתה אומרטוב, נמאס לי מכל השטויות, אני אדם יציב,עם ראש על הכתפייםוכל השטויות האלה של אחד אחרי השני ולהשיג כמה שיותרולהשיג כל מי שאני שמה עליו עין זה חרטה שלא מביאה לאושר.וזה נחמד ומצחיק וכיף ואולי גם טיפה טיפה מספקאבל אז מגיע הרגע שאתה אומר, שזה לא מתאים לך, שזה לא אתה.אתה דוחה את מה שמולך.צריך מישהו אמיתי. משהו רציני.משהו אולי אפילו קצת רשמי.עם יותר כבוד הדדי. עם עומק.עם אהבה. אהבה אמיתית.וכמובן שזה לא מגיע כשאתה רוצה את זה.אבל כשזה מגיע..אתה הרי אמור להיות המאושר באדםכי לזה חיכית.ופתאום אתה מרגיש שזה קצת כבד מידייולמה אתה צריך את זה.פתאום כולם מסביב מענייניםואתה בכלל ילד, מה זה כל הרשמיות הזאת?אי אפשר לכייף?ולמי בכלל יש זמן לכל</div>Thu, 10 Sep 2009 18:23:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=11231834http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=11231834http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=11172082<div align="right" dir="rtl">אז..16 שנה אני חיה עם עצמי.וכמה מפתיע לגלות כל פעם מחדשכמה אני לא מכירה.אז מה אם אנשים יודעים עליי בדקה הרבה יותר ממש שהסקתי בשנים האלו.איך אנשים חושבים על זה?זה בהחלט מפתיע.לא שואפת לגאונות מאין כמוה.באמת שזה מיוחד.דברים בעצם, מובנים מאליהם.ובכל זאת אתה אף פעם לא חושב עלייהם.והם לא מסובכים.זה לא שאני לא קולטת רמזים.זה שאין לי מספיק ביטחון להודות, אף בפני עצמי-שזה אכן.וכל פעם מחדש, אני לא מבינה למה? מה יש לאותו אדם למצוא בי.לא מדובר על מישהו/י ספציפי. אני באמת,בכלליות-תוהה תמיד.איך זה שרק היום נפל לי האסימון,שאני לא שמה זין על כולם.פשוט אין לי מספיק ביטחון, כדי בכלל לחשוב שאדם כמוהו ירצה מעבר.אז לא, אני לא בטון חסר רגש.אני אדם שלא מעריך את עצמו מספיק. ואולי בכלל.גם אם לא נראה לעין.כאילו הכל מבולבל לי פה. והכל בו זמנית בדיוק מתחבר לי.זה בעצם עשה אותי כל פעם קטנה וקטנה.הוריד מערכי עוד ועוד.חח לא, זה לא פוסט דיכאוני של ילדה מתבגרת בכיתה ח'.זה פשוט המון תהיות ומחשבות,שפה, ספציפית..הן מתבהרות לי.טוב להכיר את עצמך מידיי פעם.</div>Thu, 20 Aug 2009 04:32:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=11172082http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=11172082http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10842813<div align="right" dir="rtl">ועוד יותר מציק, השאלה האם,אם לא הייתי מפגרת המצב היה שונה עכשיו. אני פשוט לא קולטת שנקלעתי למצב כזה. כ"כ הרבה זמן שאני רובוט חסר רגשות. כאילו, אף אחד לא מעניין אותי. השתמשתי בהם. להעלות את האגו הנשי שלי. שאם אני רוצה אני יכולה. ושמאחד לשני,אני רואה שיפור. ואף אחד לא יכול עליי. כי לא בא לי. וזה לא מפריע לי. ובכלל לא מעניין אותי. והעיקר שיהיה מספק. מכמה בחינות. וזה לא צביעות, אני מודה שהפכתי לכזו. בתקופה האחרונה קלטתי כמה אני שטחית. רדודה. חסרת רגש. וכאילו,למה? לא חוויתי איזו טראומה קשה שהפכה אותי לבטון. אולי זה העניין. שפשוט לא חוויתי. אז זה לא נראה לי משמעותי. זה לא נראה לי חשוב. ולא נראה לי קריטי לחיות בלי זה. ובכלל, לא חוויתי,לא כי אני לא מסוגלת. אני הרי כן מסוגלת. אבל את מי זה מעניין כרגע? ומי בכלל צריך את זה? ואני לא מסוגלת להתחייב בכלל. ולא כי לא יצא,כי אני לא רוצה ואין לי מחסומים. ואין סטופ. ויש במקביל. ובכלל לא איכפת, וזה לא מרגיש אשם. ואין מצפון. ועד שמגיע שינוי. אני בשוק מעצמי כרגע. זה היה דבר שהוא מובן מאליו. זה תמיד היה. מתח,היה מאז ומעולם. ואם</div>Tue, 12 May 2009 08:09:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10842813http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10842813http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10809128<div align="right" dir="rtl">אין לי יותר מידיי במה להתפלצף. סתם בא לי לכתוב כמו ילדה מפגרת בכיתה ח'. אמנם לא לספר על כך שאתמול חתכתי וורידים,ואכלתי חתולה. אבל יש לי כ"כ הרבה מה להגיד. אני לא יודעת מה נהייה ממני,כבר אולי חצי שנה שלא הצלחתי לשבת על לימודים מעל לרבע שעה. אני על תנאי בבצפר, האופציות שלי הן או לעזוב עכשיו,ולהתקבל לדקל וילנאי. או להשקיע בצורה מטורפת..מה שאני לא בטוחה שיש טעם,ולעלות לי"א כמו בן אדם. או להיכשל בסוף השנה,ולקוות שדקל וילנאי יקבלו אותי..אחרי שנכשלתי. או פשוט להישאר כיתה. לא,לא מוכנה להישאר כיתה. היום חשבתי על זה. ואין לי את המוטיבציה שצריך..כדי להשלים כ"כ הרבה פיגור. אין לי את הכלים. אין לי אפילו יד לכתוב איתה. למרות שזה לא קריטי. יש לי כ"כ הרבה דברים למחר,למחרתיים,לעוד יומיים..ואני פשוט יושבת וכותבת על זה שלא בא לי. אני כאילו לא מעכלת את העניין..שהאופציה שאני הכי קרובה אלייה כרגע היא להישאר כיתה. ירדתי ביחידות,הכי נמוך שהבצפר מאפשר. פגשתי,אחת,שהייתה איתי בכיתה. שבחיים לא השקיעה בלימודים. הייתה פוסטמה כל חייה, וכרגע בדקל וילנאי,היא עושה את אותן יחידות שאני עושה. איך הגעתי</div>Sat, 02 May 2009 17:57:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10809128http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10809128http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10607817<div align="right" dir="rtl">אפילו כשאני באה לכתוב על כל התסכולים שלי..הדבר היחיד שעולה לי זה השבט. 12 שעות יום עבודה. שבוע מטורף. לא יודעת אם זה באמת ככה,או הרגשה בגלל הלחץ. אבל אני לא רוצה לחץ יותר. אני רוצה להנות.לא להספיק הכל..אבל להנות במעט. אני רוצה ביטחון. להתקדם לאנשהו..כלום לא מספיק לי, שומדבר לא טוב לי. כבר הרבה מאוד זמן שאין לי סיבה טובה לקום בבוקר. שבא לי להשקיע. בא לי שיהנו. ולא הולך. מיותרת. שייגמר כבר. שייגמרו כבר החיים האלה. מה הטעם?</div>Sat, 07 Mar 2009 21:35:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10607817http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10607817http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10443461<div align="right" dir="rtl">אני באמת לא יודעת מה לעשות. זה הפעם הראשונה בחיים שלי, שאין לי שמץ של מושג מה לעשות. כאילו..כל דבר בחיים שלי..כבר הוא עבר. או מישהו אחר עבר. והכל אלפים הצליחו לפניי. ואלפים יצליחו אחריי. אבל משום מה אני לא מצליחה. אני תמיד מוצאת תירוצים למה זה ככה. כי לי יש גם וגם. ואני ממציאה לעצמי בעיות, כדי לתרץ את הכשלונות. אני אולי לא מבינה את המשמעות של פרישה. ואני כזאת פזיזה. שגם אם אני אחשוב על משהו חודש. הוא יקרה תוך יום. וכל החודש שאני אחשוב על זה. זה לא לשני הכיוונים. זה לכיוון שעליו חשבתי. וכל החודש אני רק אחזק אותו. כמה טעויות יכול להיות שעשיתי.וכמה יכול להיות שאעשה. אני חייבת לצאת אל העולם, לא רוצה לעבור לדקל. לחזור למקום שאני כ"כ לא אוהבת. ואולי זה לא כזה נורא. ופה אני יכולה להצליח פי כמה יותר. ואולי אפילו להנות. ויהיה לי זמן להדריך ולצאת. ולא אצטרך לקרוע את התחת כדי להוציא 50. אבל אולי אני סתם מתייאשת מהר מידיי. אולי אני אצליח. ואני נהנית. אני אוהבת את הבצפר הזה. אני שונאת את ההתנהלות שלו. יותר מידיי קטנוניים, יותר מידיי חוקים ויותר מידיי נכנסים לך לווריד. לא יכולה להי</div>Wed, 21 Jan 2009 20:34:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10443461http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10443461http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10382483<div align="right" dir="rtl">אין לי זכות, לדבר על המצב. כשאני לא נמצאת בתוכו. ואפילו לא סובלת ממנו. פיזית. כשאין אצלי אף אחד מהדרום. וכשבחיים שלי לא ראיתי רקטה,קסאם,טיל. ואפילו, אני לא יודעת מה ההבדל בניהם. המצב מרתיח אותי. משבש. בחיים לא חוויתי מלחמה, בגיל שאני כבר מבינה את המשמעות. ואולי אני עדיין לא מבינה לגמריי. ורק מי שחווה אותה על בשרו-מבין. אף פעם לא חוויתי מלחמה, שהיו בה כ"כ הרבה אנשים יקרים לי. אני כל היום מתפללת. שלא יהיה פזיז. שלא יהיה גיבור. אני מכירה אותו. הוא לא ישמור על עצמו. לא כשמדובר במדינה שלו, בחברים שלו. איך אפשר ללמוד למבחן בהסטוריה..ועל מלחמת העולם הראשונה. איך מצפים מאיתנו להמשיך כרגיל. יש לי הרבה שאלות, שאני יודעת שיהיה מפגר לשאול אותן. והמילים נתקעות לי. יש לי כ"כ הרבה טענות ותלונות. שאין לי כוח להתחיל איתן. הכל לטובה, הם יחזרו בשלום.</div>Mon, 05 Jan 2009 14:57:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10382483http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10382483http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10239972<div align="right" dir="rtl">מה שהייתי צריכה..כדי לא לעצור כאן.. או יותר גרוע-לחזור אחורה. מי היה מאמין. אני נזכרת כל פעם מחדש.. ונראה לי לא הגיוני. איך העזתי..אלה דברים שבד"כ דורשים אצלי הרבה מחשבה לפני שיוצאים. לא מתחרטת, להפך. אבל בכל זאת אני לא סגורה. זו הייתה שעה, אחת. שבאמת סבלתי..תסכלתי את עצמי. לא הנחתי לעצמי לשנייה. והכל יצא. בבום. אני חושבת שזה הספיק לי לכל השנה. את לא מתארת לעצמך, כמה פעמים הייתי במקומך, בדיוק על הכסא שאת יושבת. כמה פעמים בכיתי מאותה סיבה. וישבתי בדיוק כאן. כשאת רואה שמשהו לא בסדר, יש לך זכות להעיר. לאותה אחת. ולא משנה מה היא. ולא משנה מה את. לא בצעקות. איך שהגבת, זה היה בדיוק התגובה הישראלית האופיינית. וגם אני צעקתי שנתיים עד שהבנתי שרק כשאני מדבר מקשיבים לי. הם לא מקשיבים, גם כשמדברים. זה כ"כ מתסכל לעשות הכל, בלי שום עזרה. להשקיע את כולך בזה. להיכשל בכל השאר. ושבסופו של דבר, את כל הפאשלות שלהם הם מפילים עלייך. במקום לראות את הטעות אצלם. אני לא מבינה איך בכלל יש להם אומץ לבוא אלינו בטענות. לפעמים נדמה לי שבלי כל זה יכלתי להיות הרבה יותר מוצלחת. זה גורם להרגשה, שלא מ</div>Mon, 01 Dec 2008 20:03:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10239972http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10239972http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10152226<div align="right" dir="rtl">נמאס לי לקום לפני הזריחה. לחזור בשקיעה. אני לא יכולה לשלב צופים ובצפר. אין..לא מצליחה. על חברים בכלל אין מה לחשוב. אין לי חיים כבר. אני כ"כ נהנית בבויאר..שאני פוחדת בכלל לחשוב על לפרוש משם. ואני אוהבת את החניכים שלי. אני נהנית לעבור איתם פעולות. אבל קשה לי. באמת שאין לי זמן לעצמי. אני לא ישנה בלילות..כדי ללמוד. וגם אחרי זה לא מצליחה. לא היה מבחן שהצלחתי בו השנה [והצלחה לא מדברת על 100. אני מתכוונת מעל ל-70] באמת שאני מאוכזבת מעצמי. אני לא מצליחה לתת את המקסימום בלימודים. בגלל הצופים. ואני לא מצליחה לתת את המקסימום ואפילו לא רבע..בצופים..בגלל הלימודים. מתוך 16 חניכים, הצלחתי להוציא שלושה. שהם המיטב. הם באמת המיטב. אחד אחד מקסימים. אבל זה מאכזב. אין לי זמן להשקיע בהם כמו שאני באמת רוצה. ואני מאוד רוצה. תכננתי שכל הכיתה שלהם תבוא. שיהיו לי לפחות 25 חניכים. תכננתי לבוא כל שישי אליהם לבצפר. אבל אני לא מוצאת זמן אחר להשלים שעות שינה של השבוע. אם אני רוצה לקום מוקדם, אני צריכה לוותר על היום היחיד של השבוע שבו אני קצת נהנית. ואני מוצאת את עצמי מוותרת עליו. ונמאס לי לתת</div>Sun, 09 Nov 2008 20:12:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10152226http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10152226http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10122895<div align="right" dir="rtl">אולגהההההה אאוווללללגגגההה קקקוווממממממממיייי אולגה קומי אולגה. אולגה. אולגה קומי. אולגה קומי. אולגה, קומי. אולגההה...קומי. קומי! אנירואה בנגים. אני רואה בנגים. אני רואה בנגים. ים.ים. ברוך הבא להההווודדדווו!! דווווו...דווו.. איי..איי..איייכ..איכסה.. דודי נפל. הוא שבר לי ת'אף. מי הבנזונה? "באמת שלא חשבתי שזה ייגמר ככה..ככה..ככה.. אני הייתי נגד!!!! נגד..נגד.. אני כעסתי!!! זה לא עזר. חשבתי שזה רק זה. לא חשבתי שהיא תמשיך. אני מצטערת.. אני מצטערת.."</div>Sun, 02 Nov 2008 16:38:00 +0200talya_hassin@nana10.co.il (טלי[:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490921&blogcode=10122895http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490921&blog=10122895