http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109heCopyright 2026 אני ואנוכי בלבד. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=11243796<div align="right" dir="rtl">קל לי לאבד את עצמי. קל לי לרצות הרבה דברים, לעשות טוב לי ולאחרים - לאחרים ולי. אני רוצה להתקדם, לפרוח, לממש את עצמי, לחיות טוב. המירוץ הזה אחר ההגדרה של איך ליות טוב, ההתעסקות התמידית והמחשבתית בו מביאים אותי הרבה פעמים לאיבוד עצמי, להתעמקות עצמית שמביאה לכך שהראש כבר קודח מרב מחשבות, ומירב הסיכויים שאזדקק במצב כזה למנוחה. ואני נח. ונח. נח הרבה.ובסופו של דבר, בעצם אני לא עושה כל כך הרבה.. אבל אני מפחד לאבד את עצמי.. ואני רוצה לחיות טוב.. הא?השאיפה התמידית לאהבה קוטלת אותי. אני מתבלבל לפעמים במה שאני רוצה - סטוצים וסקס, קשר מחייב מלא אהבה שרב הסיכויים שאני אצא בו דפוק, תרתי משמע. בנים או בנות? ילדים או ילדות? מבוגרות או מבוגרים? חמודים או רעים..אני רק רוצה שיהיה טוב. ואני מתבלבל.. מתבלבל במה לעשות.. איך לחיות, ואיך לא לחיות רק בתוך הקונכיונת שלי.אני רוצה להית בחברת אנשים בקומונה, אבל אני רוצה פרטיות מוחלטת בחדרי חדרים. אני רוצה להחשף לכל העולם ולפרוח כמו כלנית, ואני רוצה להסתגר בתוך עצמי ולפרוח סיגלית. אני רוצה להיות הומני, ערכי ועוזר לזולת, ואני רוצה להתקדם כלכלית. אני רוצה ורוצה ורוצה</div>Tue, 15 Sep 2009 16:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=11243796http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=11243796http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=10005823<div align="right" dir="rtl"> כאחד שעובד עם יהודים ברצוני לומר לך שברמדאן כאשר אנחנו צמים והחברה שלך אוכלים כל דבר מולנו כשהם יודעים שאנחנו בצום.. לא אכפת להם אני צם או לא... הם דווקא מגישים לערבים אוכל ברמדאן ולא עושים את זה בימים אחרים ז"א שהם מתגרים, אז גם אני לא אכפת לי שאתם לא מניעים את המנוע של האוטו ביום כיפור ואני רוצה חופשששששששששש כל עוד אני לא פוגע בכם אז תזיזו את הת*ת שלכם מהכביש בבקשה :)... יהודי, עכו:מה שקרה זה בדיוק נראה כמו ליל הבדולח עם הנאצים, בתקופת השואה... אני גר בעכו, וב3 בלילה שמעתי רעשים של התנםצות זכוכית במדרחוב, יצאתי לחלון וראיתי כמה מאות של ערבים מכוסיי ראש עוברים חנות וחנות ומנפצים אותה. המראה היה מחריד לדי. כולם הסתכלו מהחלונות שלהם ולא הוציאו הדה מהפה שלהם. כולם היו מופחדים. הם צריכים לפחד מאיתנו, לא אנחנו מהם! אני ואמר שצריך לבטל את הפסטיבל שהולך להיות בעכו, ולא לקנות מהם דבר! אין להם בושה! שיגידו תודה שנותנים להם לחיות המדינה הזאת, ושיש להם זכויות בדיוק כמוהם! טיפשיםםם!! לא אלימה:עכואית יקרה. נתחיל בזה שלזרוק אבנים זאת אלימות, אנשים אלימים צריכים</div>Thu, 09 Oct 2008 18:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=10005823http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=10005823http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9895045<div align="right" dir="rtl">מסתבר שמישהו כתב שיר שאת ההשראה הוא קיבל ממני.. Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 <w:LsdException Locked="false"</div>Sat, 13 Sep 2008 22:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9895045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9895045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9862200<div align="right" dir="rtl">יום 2 למסע היום הזה יום מעורר מחשבות בהחלט - יום מאוד חוויתי. אוזבקיסטן היא ארץ אקזוטית מדהימה. אכן, כעת מזג האוויר פה קשה (חם מאוד) אבל בארץ המצב אותו הדבר ואולי אף יותר גרוע. כשצריך אז נפגשים עם חברו הטוב ביותר של האשכנזי - המזגן. בבוקר לאחר ארוחה טובה אני ואהוד הלכנו להנפיק כרטיס סים אזורי, דבר שעלי לעשות גם-כן עבורי. לאחר מכן עלינו על שתי מוניות. זה כל כך מצחיק והזוי פה. כל הרכבים פה הם רוסים, או אולי צ'כים, הדגמים ישנים - שנות השבעים והשמונים (במקרה הטוב!), באחת המוניות שנסענו בה היום השמשה הייתה סדוקה ואף מנופצת קלות ולא היה נראה שלנהג או לשוטרים זה הפריע במיוחד. הישיבה במונית היא לא מנוחות והאקסלוסיביות שיצא לי לחוות (תרתי משמע) - מאוד צפוף (מאוד!) וחם מאוד. כמובן שאין מיזוג, במקרה הטוב הידית של החלון לא שבורה ואפשר לפתוח אותו ולקוות שהנהג נוהג מהר וזרם אוויר חמים יחדור פנימה. א גב, הנהיגה פה היא פשוט מעשעת. אין רגע שבו הנהכים לא עוקפים - ודאי שהם לא מאותתים, צופרים כל הזמן, נדחקים מאוד ובכלל באופן כללי הנהיגה פה מאוד פרועה. לפעמים כשיושבים ברכב מרגישים כאיל</div>Sat, 06 Sep 2008 03:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9862200http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9862200http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9849774<div align="right" dir="rtl">אמנם בחרת להשאיר אותי בעבר וכנראה לשכח ממני לחלוטין, אבל אני לא עושה זאת. אני רוצה לזכור את הרגעים (המועטים) שלנו, שמאוד נהנתי מהם. שמחתי להכירך.. אני מודה לך. אני מאמין שבכל קשר ומערכת יחסים בין אנשים, הם לומדים זה מזה ומושפעים זה מזה. השפעת עלי. בהחלט..אמנם עצב רב עבר (ועובר) בי בגלל שדרכינו נפרדו.. כלומר, הסתת את דרכך מדרכי.נראה לי שאמרתי את זה כבר.. אבל אם היית מחכה עוד טיפ-טיפה, מעניק לי הזדמנות קלה..הכל היה נראה אחרת.או שפשוט ניסית להפטר ממני בדרך כזו..אני מאוד מקווה שלא, אבל זה לא ישנה כי לעולם לא תקרא מילים אלה, ובטוח שלעולם לא תגיב למילים אלו.ועל-כן אעצור. אתה כבר התגברת.. אני עוד לא ממש.אבל אני מודע.. מודע לכך שאיבדתי אותך..אתה מתחיל התחלה חדשה. כל כך רציתי את זה בשבילך. שנתיים.. שנתיים של חיים אחרים ומנותקים.אני אשתדל מאוד שלא להפריע לך בשנתיים האלה.. לא אדיר את מנוחתך ממני..רק שתדע, כולי מלא הערכה, ובמידה מסויימת הערצה כלפיך.אני מקווה שאתה בכלל זוכר אותי.. ושאתה זוכר קצת מהטוב שבי.לו הייתה לי הזכות לדרוש ממך דבר כלשהו, הייתי דורש ממך לנצל את השנתיים להתנתקות. להתנתקות מהארץ</div>Tue, 02 Sep 2008 23:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9849774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9849774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9835915<div align="right" dir="rtl">אני לא נרדם. ליתר דיוק, לא ניסיתי אפילו להרדם. אני יודע היטב שתמיד בלילה שלפני יום הלימודים הראשון אני נרדם בשעה מאוד מאוחרת. אז למה לי להתפתל במיטה, לחשוב הרבה ולרטון על כך שאיני מצליח להרדם? יותר פשוט לכתוב פוסט בישראבלוג ולהכין את המטלה של המשלחת (כדי שלא אקבל עונש מחר חה חה).מחר, עד כמה ששונה ומוזר זה ישמע עידן חדש יתחיל. אני מתחיל תקופה חדשה. זהו החלטתי. אני כל כך שמח שאני עומד להכנס לשגרה. אני צריך את זה מאוד. השנה הקרובה תהיה השנה האחרונה בה אהיה תלמיד בית ספר ואני מאוד שמח על-כך. אני מתכנן הרבה דברים. קודם כל להצטיין הליבמודים, אבל להנות גם בסופי השבוע ובצהריים. אני ארשם לחוג כלשהו בו אעביר את הזמן בצהריים. כנראה שאלך לחדר הכושר שבבית הספר. השנה אכנס לגזרה. זו השנה האחרונה. השנה הזו תהיה הרבה יותר קלה מהשנה הקודמת - אלמד 6 שעות פחות בשבוע. זה יותיר לי זמן לחוג כלשהו, לעבודה (כנראה שאתחיל במסת שיעורים פרטיים שאתן). ואולי אגשים חלום קטן.. לעבוד במסעדה. אשלים את שאלון 04 במתמטיקה בציון גבוה, וכן אנסה להעלות את הציון בבחינת הבגרות באנגלית. אתפלל כי הציונים מהשנה שעברה טובים.נזכרתי</div>Sun, 31 Aug 2008 02:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9835915http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9835915http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9660160<div align="right" dir="rtl">אני לא יודע מה הולך איתי ואני חייב כבר ללכת לפסיכולוג. אני אשתגע, ובעצם כבר משתגע בגלל כל התהיות והבלבול שלי. כבר לא אכפת לי מה ההעדפה המינית שלי. באמת שלא. אני פשוט רוצה כבר לדעת מה טוב לי ולדעת שאנשים יודעים מי ומה אני, ויאלה להוציא את זה. היום לראשונה בחיי הייתי בבית-כנסת רפורמי ופשוט היה מדהים. כל כך נהנתי שם. אמנם יש שם סממנים נוצריים אבל עדין זה היה מדהים, ועל בטוח שאני אעשה שנת שירות ביפו בתנועה ליהדות מתקדמת. כמה מצחיק, אית'ן עכשיו עומד/יושב על ברכביו ומביט בטקסטאותו כל העניין של השפה העברית והתרבות היהודית ככלל. עוברות לי כל כך הרבה מחשבות מעמיקות וחשובות שאני כבר לא מצליח להתרכז במשהו מסויים, וכנראה שבטח גם לא לכתוב עליו. היום ביקרנו בבית-הספר התיכון "ברוד ריפל" (Broad Ripple) והיה פשוט מצויין - האנשים פשוט מקסימים ונהדרים, ואירחו אותנו בצורה מצויינת (שלא כמו הסנובים המליינים ב"נורת' סנטרל" - North Centeral). בקיצור, החיים פה שונים לגמרי ואין כמו בישראל. אין כמו הבית היהודי הטוב והאמיתי.</div>Tue, 29 Jul 2008 13:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9660160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9660160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9658987<div align="right" dir="rtl">עברה בי כל הזמן, וכך גם בהמשך הערב, תחושה של זיוף.. לא באמת הרגשתי שזה ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה. אחרי הכל, קבלת הפנים לבית-הכנסת היתה אופטימית ואף חגיגית. בית הכנסת נראה כמו בית-קולנוע. כיסאות רבים, מערכת שמע היקפית, מסך הקרנה.. בטקס היה משחק של אנה פרנק (משחק - הכוונה לשחקנית) וזה היה מעציב אבל גם מאוד קיטשי. אית'ן הוא גם בין המארחים היחידים שהגיעו לטקס.אחרי הטקס שנינו הלכנו לשירותים וחיכינו קצת עד שמישהו יצא. משיצא האדם שלפניי, נכנסתי לתא, ולאחר מכן יצאתי ומבט המום בפניו של אית'ן. הוא פתח לאיזה זקן את הדלת,והוא חשב שאית'ן נתקע מולו ולא נתן לו לעבור - והזקן כעס עליו! ומאז אית'ן בטוח שהזקן הזה הוא מרושע.. (גם אחרי כמה ימים כשראינו את הזקן, איתן נכנס לרגע לבהלה).לסיום, נפרדנו מכולם, בזמן שכולם סעדו ארוחה חגיגית - אחרי טקס יום הזכורן לשואה ולגבורה! אחרי אבידות לא מעטות הצלחנו בסופו של דבר בדרך-לא דרך להגיע לבית של אית'ן, כשההורים ישנים ולהתארגן לשינה. אית'ן במיטה שלו, ואני במיטה שמעל לשלו, עם המצעים הוורודים של מיני-מאוס.. או משהו בסגנון.</div>Tue, 29 Jul 2008 03:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9658987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9658987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9658962<div align="right" dir="rtl">אני ואית'ן (Ethan) חזרנו לחדרו. התחלתי לפרוק את המזוודה ולחלק את המתנות ואימו של אית'ן הגיעה עם שני קינוחים שהשם יודע מה הם, ומששאלתי את אית'ן מהם ההסבר המנומק, הקצר והקולע ביותר לא איחר לבוא: "American food. This is why we all look so fat!!" זה היה מן מאפה עם תותים, קצפת ועוד משהו לבן ומשמין ביותר. יצאנו עם הצלחות לחצר האחורית, בה נמצאת בריכה ענקית שהייתה מכוסה, ג'קוזי חם שגם היה מכוסה, גינה יפיפיה וצפונית, וחורשה קטנה של עצים אמריקאיים (המאפיינים נוף חורפי ומושלג) שעמדו מאחורי הגדר. אית'ן הציע שיאכל גם את הקינוח שלי, ובכך הציל אותי ממציאת תירוצים והתחנפויות להוריו על כך שאני לא יכול לאכול - באמת שלא יכולתי!! הייתי מפוצץ!! באותו רגע התחלתי לאבד ריכוז ולצחוק. הסברתי לאית'ן שזה פשוט הזוי. שאני אמור עכשיו בכלל להיות בבית הספר וללמוד כמו כולם, ואיפה לעזזאל אני נמצא?! ועם מי?! רגע כל כך מוזר ומאפיין - הלם תרבותי, הרי. אית'ן הכניס אותי למוסך של אביו - מקום שהוא פשוט מהסרטים! היתה שם יאכטה! ומכונית הספורט של אביו! הפורשה, ליתר דיוק! הוא יודע שאני חובב מכוניות. בעיקר כאלה שאני יודע שאנ</div>Tue, 29 Jul 2008 03:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9658962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9658962http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9656519<div align="right" dir="rtl">אחרי שישבתי לבד במטוס נחתנו באינדיאנפוליס (Indianapolis), הלכנו קצת ומישל מיד זיהתה אותנו. את המטען העמסנו על הרכב הפרטי שלה ואותנו אסף עובד מה-ג'י-סי-סי (JCC - Jewish Community Center) בואן בורדו (שברולט, מן הסתם). אדם מאוד נחמד ששמח לפתח עמי ועם האחרים שיחה. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את אינדיאנפוליס - הנסיעה. הכל כל כך שונה מהארץ - פשוט הכל. המכוניות - כולן אמריקאיות, יוקרתיות, גדלות וכהות. הכבישים נקיים ומסומנים בצורה שונה מאשר בארץ, הבניינים והבתים שונים לחלוטין, כל פיסת קרקע שנראית היא ירוקה מהדשא הכל-כך שכיח באזור. הגענו ל-JCC ונתכבדנו בארוחה טעימה ונעימה, ונהנו להביט בשלט "ברוכים הבאים" שהוצב לכבודנו בחדר. נלקחנו לאחר מכן לסיור במקום וראינו את מתקני הספורט המהודרים (ולמען האמת - המוגזמים). דואגים שם, כנראה, לפיתוח "Super-Jew" - חכם (עזרה בשעורי בית לתלמידים, שעורי עברית..) וחזק (מגרשי טניס, מכון כושר ענקי, בריכות אולימפיות מחוממות, מגרשי כדורסל מהודרים, וכמובן מגרשים מכובדים מבחוץ ומתקני מים ו"נהר" שזורם ללא הרף הודות לשלל המשאבות והציוד הטכני שלא חסר במקום. לאחר מכן, חזרנ</div>Mon, 28 Jul 2008 18:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואנוכי בלבד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490109&blogcode=9656519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490109&blog=9656519