http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104heCopyright 2026 Not Too Clumsy. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=13271362<div align="right" dir="rtl">וואו, הנוסטלגיה.כמה שנים לא הייתי פה, 2? 3?בהסתכלות אחורה,על כל הפוסטים הישנים שיש לי פה, אני רק מתחיל להבין את מידת השינוי שנעשה ביבשנים האחרונות. כל מה שחשבתי שהיה מוצק כאבן, התפורר לו ונבנה מחדש."ממלכה חדשה, נבנתה על זו של פעם."אז מה השתנה? וואו, מה לא השתנה!!חברה?אחרי מערכת יחסים של 4 שנים, אני ושירה נפרדנו זה מזו(לא בדרך בה קיוויתי, אך מה שנעשה נעשה) ומאז הקשר בנינו נמחק לצמיתות.וכן היא ואני מצאנו את עצמינו עם בני זוג חדשים.ואת האהבה הישנה החליפה אהבה חדשה, מרענת, מפתיעה ומרתקת, הנקראת: קמה.למדתי דברים, הרגשתי דברים, שלא חשבתי שאי פעם ארגיש. או לפחות חשבתי שאיבדתי כשהקשרביני לבין שירה נגמר.שנה של מערכת יחסים. וואו! לא חשבתי שאי פעם בחורה תצליח לגרור אותי שוב למערכת יחסים ארוכה.אבל קמה הצליחה לעורר אצלי צדדים שחשבתי שמעולם לא היו לי.והשאלה מה אני מרגיש כלפי שירה כיום?עדין המחשבה עליה צורבת מעט, בעיקר בגלל ההתיחסות שלי כלפיה לפני הסוף והעובדהשאחרי 4 שנים, האדם שהיה הכי קרוב אלי הפך להיות האדם האחרון שרוצה כל קשר אלידיי פוגעת. נשמע מוכר? http://www.youtube.com/watch?v=8UVNT4wvIGYאבל</div>Sun, 20 May 2012 15:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=13271362http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=13271362http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11401204<div align="right" dir="rtl">עד כמה שזה נכון, רבותי. גדלנו.אבל חלקינו עדין מתעכבים מאחור..אני לא מרגיש שגדלתי ואף לא קצת..היום פגשתי את חברי מתקופת הבית ספר, אותה קבוצה שאמרנו "הצבא לא יפריד בינינו".ועכשיו? חלק גדול מאיתנו הלך לכיוונו שלו לבדו, כולל אני.אבל היום היה לנו מן מסיבת "איחוד שנתי" שכזה להיפגש שוב ולנסות לשמור על קשר.ושוב הבנתי, אין לי על מה לשמור על קשר.האנשים האלה הם לא אותם חברים שהיו לי. ואין לי אפילו על מה לדבר איתם.אני מתגעגע לתקופת הבית ספר, רק בגלל שאני מתגעגע לחברים שלי.אבל, אני לא יודע להגיד אם הם פשוט התבגרו ועזבו את התחביבים הילדותיים שפעם כל כך אהבנוורק אני נשארתי דבוק ומסור לאותם תחביבים ישנים (משחקי רשת, אומנויות לחימה, יציאות ישנות וטובות לבאולינג או סנוקר)זה כאילו נכנסתי לבר והוציא אותי ואמרו לי "מצטערים, התבגרנו, תחזור כשתתבגר"אבל למה לי להתבגר? אני אוהב את החיים שלי. אני אוהב לחזור בשביל לשחק WOW, או לעשות קרב מגע/קנדו.מה, היתכן שקשה לי להיפרד מהילד שבי? או שאולי אני עדין ילד?פלג, תוהה לגבי החיים, מתאבל על חברים שכבר לא חברים..</div>Fri, 20 Nov 2009 00:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11401204http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11401204http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11290304<div align="right" dir="rtl">בשבילי להיות אומן לחימה, זה כבר דרך חיים.באמת שאני לא יכול לדמיין את חיי בלי זה, בלי הריגוש שבקרב, בלי המבטים המוזרים כשאני אומר לאנשים מה אני בעצם עושה, את הכבוד העצמי שאני רוכש לעצמיובכללי את ההרגשה שאני מתקרב לייעוד שלי, שזה באמת הכיוון שלי, שזה המטרה והמשמעות בחיי. בלי אומנויות הלחימה שלי, אני כלום.כל יום בלילה, לפני שינה אני מסתכל על החדר שלי, חרב שמה, קאמה שמה, סאי, פוסטרים של קנדו, ספרים על סיפורי אבירים וסמוראים.על הדסקטופ של המחשב יש תמונה של אומן לחימה בועט ביריבו, ומתחיל לחשב כמו בכל שבוע, איך אגיע לאימונים שלי כשאני עוד בצבא כל השבוע...עד עכשיו אני מתאמן בקנדו ובקרב מגע, שני האומנויות הלחימה שתמיד יהיו אומנויות הדגל שלי, לעולם לא אעזוב אותם.קנדו היא דרך החיים שלי, קרב מגע היא הביטחון העצמי שלי והביטחון האישי שלי, ואני חייב להודות, הריגוש שבלהילחם באדם פי 2 מהגודל שלי זה מרגש.וכשאני מחזיק את השינאי, אני ישר רואה חרב בידיים שלי. כשאני מסתכל על היריב שלי, תמיד אני רואה יריב. לא חבר. אלא יריב שעלי לנצח.אני כל כך אוהב את החיים שלי..מה שכן, אף על פי שהגוף שלי מתחזק והידע שלי בקרב</div>Sun, 04 Oct 2009 01:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11290304http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11290304http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11236573<div align="right" dir="rtl">נגנב מFACEBOOK, כן זה מאודדד ארוך אבל מספיק שתקראו חלקים מתוך זהWhat is a Martial ArtistA martial artist is an appreciator of the natural world they are at peace no matter where their environment. They love things like mountains and sunsets and rivers and flowers, trees and animals and virtually all flower and fauna as well as buildings and well made roads.They are neutral as people unbiased and non pretentious. Likewise they love the naturalness of the universe. They are not busy seeking out taverns and night clubs, parties and conventions and smoke filled rooms, while they are certainly capable of enjoying such activities to the fullest.Rather they are more at peace with themselves and while they often function most often in a man made world, their true interest lies in what has become stale for others over and over again.They never tire of a sunset or a trip in the woods, a bird in flight is a magnificent sight, over and over again and they seem transfixed in</div>Sat, 12 Sep 2009 16:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11236573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11236573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11207182<div align="right" dir="rtl">בע.. עובר עלי תקופה לא קלה בזמן האחרון..מכירים את ההרגשה הזאת שכולם דופקים אותכם? שאתם יוצאים מפסידים כל הזמן? שמנצלים אותכם באופן קבוע?שאתם נחותים לאחרים? שאתם מכוערים וכושלים? שאתם גם חסרי ביטחון עצמי וגם אף אחד לא רוצה ממש להתחבר אליכם?אני מרגיש את כל אלה עכשיו ביחד..החיים באמת בזבל..אני ממש מתחיל להשתגע..</div>Mon, 31 Aug 2009 17:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11207182http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11207182http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11197850<div align="right" dir="rtl">טוב כיוון שאני לא מתעדכן קבוע.. חיי צבא והכל..רציתי לעדכן את עצמי ואת המבקרים הרנדומלים שלי על הבחנות שהיו לי בחיי..דבר ראשון. להדריך קרב מגע, זה כיף.זה מרעיל, גם את המדריך וגם את המתאמנים.. ופתאום אתה קולט שאתה פאקינג מנהיג קבוצה של 30 איש.. וזה לא שהם חייבים, הם מקשיבים לך, ונהנים ושואלים..בחיי זו תחושה ממש טובה P:נ.ב אני גם ממש אוהב את הקבוצה הקטנה שלי בבית שאני מדריך.. גם חברים וגם תלמידים P:-קיצר, כוסעמק עם החינוך של ההורים שלי.והבחנה שלישית! מצאתי אדם שאני צריך לרצוח! (כן קצת נוגד את ההבחנה הקודמת)לירז, חבר של מתן, אני אדאג להראות לך מה זה אומר לקלל קנדוקה &amp;gt;&amp;lt;הבחנה רביעית:אני נמוך, בזמן האחרון זה אוכל אותי מבפנים שאני ממש בודק כתף מול כל אדם שאני עובר לידו.וגם אנשים אומרים לי שהתנפחתי (לאאאאאא) משהו שאני לא בדיוק רוצה הבחינה חמישית:אני צרוד Ooהבחנה שישית:הפוסט הזה קצת חסר תכלית&amp;; אבל הוא עושה לי סדר בראש :)הבחנת שבת:כוסאמק כבר יום שישי בלילה ואני עדין בחדר מול המחשב! WTF?לילה טוב :)</div>Fri, 28 Aug 2009 21:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11197850http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11197850http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11174299<div align="right" dir="rtl">טובב, אז תקף אותי רצון לרשום משהו ביומני הקטן..החיים פה הם טובים.. אבל וואו.. משעממים..יום חמישי בערב, ואין לי עם מי לדבר..כולם או בצבא או ישנים או כבר בכלל לא חברים..שמתי לב שכבר אין לי כל כך הרבה חברים, אני מסתובב תמיד עם אותם חברים, בזמן האחרון רק עם מתן -_-הזנחתי את מערכת היחסים שלי לגמרי.. שירה עוד תרצח אותי בסופו של דבר, עוד לפני שתזרוק אותי..אין לי כוח יותר ללכת לאימונים ובזמן האחרון אני מרגיש כמו אנורקסיט אבל במקום להרגיש שמן אני מרגיש נמוך. מאוד נמוך.אבל לפחות הייתי בכנס אנימה האחרון.. של היום..היה נחמד, הרגיש די ממצא מהאחרים..שיחקתי קצת, צפיתי בהופעה או שניים, וקניתי איזה 4 מנגות ויצא לי לראות המון המון אבל המון בנות שלבשו בגדים שרק בסרטי פורנו או אנימות ובדימיון אפשר לראות..אבל מה, דווקא שמה, כאוהב אנימה בעצמי, חשתי לא במקום.. סתיו וחן הסתדרו מייד, כך גם מאור ויאן, אבל אני? אני לא תקשרתי אם אף אחד או אף אחת..כולם שם באים בקבוצות וכבר מכירים את כולם, זה כמו ללכת למסיבה של קיבוצניקים..וזה ממש עיצבן אותי כי תמיד רציתי חברים יותר פעילים בתחום האנימה...ומה הולך איתי הפסדים?!הפסדת</div>Thu, 20 Aug 2009 22:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=11174299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=11174299http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10898888<div align="right" dir="rtl">טוב, שוב, הוכחתי לעצמי שאני טיפש..עשיתי היום ריצת 10 קילומטר, במקום 3 קילומטר..אבל שזו הייתה אחת הריצות הקלות בחייעכשיו אחרי יותר מ10 שעות, הרגל שלי פתאום החליטה להתנקם בי..כואב לי כמו שמעולם לא כאב לי.. אני עכשיו תחת 3 משכות וכדור אקמול..והרבה עצבים על ילדה שחושבת שמגיע לה הכל.מילא, מחר ג'ודו.. יהיה מענייןלוחם אמיתי מתעלם מכאביו!</div>Thu, 28 May 2009 01:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10898888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=10898888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10879376<div align="right" dir="rtl">בע! הצבא חונק אותי, כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה חוסר ביטחון במעשים שליוכל כך הרבה ניגודים ביני החייל לביני האזרחי..אני חיי שניי חיים:אחד בתור חייל בצבא ההגנה לישראל, בתור מדריך כושר קרבי במחנה 80..שם אני שקט, ביישן וחסר דעה משלי.. כל היום עסוק בלחפש עבודה או להתחמק מהצקות של ה"פסמניקים" לא מהפחד שהם יציקו לי, מהפחד שהם יפגעו באגו שלי.בעוד שבחיי השניים, אני אדם בעל דעה, כוח, החלטיות גמורה ואנשים עוד קוראים לי נרקיסיסט לפעמים!אז איך לעזאזל המפך הזה?למה כל יום שאני חוזר הביתה מהצבא (שזה חמשושים ואפטר) אני מרגיש ריק וחסר מעשה?מרגיש מדוכא ופשוט מחכה ליום ראשון לחזור לבסיס כשבאותו זמן אני גם חושש שיום ראשון יגיע ואצטרך לחזור לבסיסהפכתי אפילו לפחות סבלני משהייתי, כבר אתמול צעקתי על אבא שלי כשכל מה הוא רצה זה שאבוא איתו ואמא לקניותוהתפוצצתי, כן הוא חפר והציק. אבל דיי כשאני בבית אני רוצה להיות היחיד שמפקד על עצמי.אני רוצה להיות הרבה לבד.. ואני משתוקק כל כך משתוקק לחזור לאומניות לחימה כשבאותו זמן אין לי כוח אפילו להתחיל שוב..אני צופה כל הזמן באומנויות לחימה בYOUTUBE, ובפארקור, ומת לנסות. אבל הר</div>Fri, 22 May 2009 14:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10879376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=10879376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10781962<div align="right" dir="rtl">סוף סוף זה נגמר. אני מדריך אימון גופני בבסיס טירונים מחנה 80.מה זה אומר? ת"ש מעולה אך ללא פוזה או אגו.. אבל זה לא הגיע בקלות.. הייתי צריך להילחם על זה...כידוע נכשלתי בראור סוף השלמה עקב הפציעה ברגל ימין שלי.. וזמן ממושך שלא יכולתי לרוץ..אז הוחלט שביום שישי אני אעשה את הבראור.. כמובן שזה דגל גם בכך שביום חמישי, היום האחרון לקורס לפני הפיזורים, לא עליתי לטקס..התחושה שלא להיות בטקס הייתה איומה. הרגשתי מרומה,נבגד,לבד ומושפל בעיקר.לעזאזל אם הכל חשבתי לעצמי... חכיתי בקוצר רוח ליום שישי שהכל יהיה מאחורי..ואז ביום חמישי אחרי העינוי הזה של צפיה בטקס של חלוקת תעודות שלא יכולתי להיות מבין העולים אליו ומראה ההורים הגאים שצועקים לעבר בנם "כל הכבוד"כשהורי נשארו בבית. מה שכן ההורים של יגיל (חברי לקורס ולאומנויות לחימה) תמכו בי ונתנו לי תחושה של בית... מעולם לא פגשתי אנשים כל כך מלאי שמחה ואנרגיהלא חשבתי שקיימים אנשים כאלה בעולם, או לפחות בישראל.. הם אפילו היתקשרו אלי בערב להגיד לי מזל טוב על ההסמכה שלי שזה היה ממש מפתיע.. אחרי הכל ראיתי אותם רק פעמים-שלוש..בחמישי בערב לקראת שעה 9, נאמר לי שאני לא יכו</div>Sat, 25 Apr 2009 09:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Not Too Clumsy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=490104&blogcode=10781962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=490104&blog=10781962