http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028סיפורים על אנשים עם מוגבלות נפשית ועל חיי היומיום בהוסטל עם מוגבלויות נפשיות. סיפורים מהצד הנפשי של אדם עם מוגבלותלעומת "אנשים בריאים" וסיפורים על החיים בפרטheCopyright 2026 ronnie. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=8058517<div align="right" dir="rtl">בחדר שלי אני לבד, כי הוא פרטי, אבל אני לבד אני צריכה לסמוך על הצוות בהוסטל ועל הצוות בדיור מוגן אני צריכה להתרגל להיות לבד כשקשה לי ואני רוצה את הבת שלי שלא נמצאת איתי תמיד, אלא רק פעם בשבוע לזמן קצר שנותן לי המון, רוצה איזשהו קשר שייתן לי תקווה ועתיד ותוכן לחיים אני רוצה את אבא שלי שקבור עכשיו באדמה אני רוצה בטחון ואני חושבת חיובי אני רוצה חדר פרטי, אבל עם חברים, לארח ולצחוק ולחיות אולי אני לא היחידה שמרגישה ככה כי כך בנוי העולם וזה לא צודק, אבל ככה זה אז אני בוכה ומרגישה בשבילי ובשביל כולם ומקווה לטוב אני אומרת לעצמי לא לאבד תקווה ומקווה שזה עובד אחרת אני בצרות אז לכל הבודדים שם, אתם לא לבד, אני שם בשבילכם ואתם שם אולי חשים או לא חשים את אותו הדבר לי זה לא משנה, אני רוצה להיות שם וכאן עבור כל מי שצריך לילה טוב. רוני</div>Thu, 29 Nov 2007 23:31:00 +0200ronit_dunitsa@walla.com (ronnie)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=8058517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=486028&blog=8058517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7915669<div align="right" dir="rtl">נסעתי היום באוטובוס ופתאום היה שיר של עופרה חזה, שעכשיו נמצאת בשמיים. לפני שבוע וחצי גם אבא שלי הצטרף אליה. כל מי שגדלתי על ברכיו או לפחות חלקם, הולכים לעולמם פתאום ולנו לא נותר אלא לקבל את הבשורה המרה ולבכות על מר גורלנו. לא הייתי קרובה אל אבא שלי, היו אפילו רגעים ששנאתי אותו, והוא אותי אני מנסה לזכור אותו בצורה הטובה, הוא עשה מה שהבין, והותיר אותי נכה בנפשי וגם חלק מאחיי איך מתמודדים עם מערכת יחסים שכזאת חשבתי וקיויתי שאולי עם הזמן ועם הגיל תבוא גם ההבנה והסליחה ההדדית, אך לשווא. אבי הלך לעולמו והותיר את יחסינו כפי שהם אבא, עכשיו אתה בשמיים ושומר עלינו ועל אמא במיוחד, וגם אנחנו דואגים לה ועושים כל שביכולתנו אנא חכה לי בגן עדן כדי שלפחות שם יפתרו בעיותינו ויבוא מזור לצרות ולכאבים שהיו למדתי הרבה על האחים שלי, חלק מהדברים הייתי מעדיפה שלא לדעת ב 30 לנובמבר יגיע היום ה29 (כמעט 30 שיוצא בשבת) למותך רציתי שתדע, שאני סולחת לך וגם לאמא על הכל ואני מקווה שאתה מבין וסולח גם כן שמור עלינו מלמעלה אוהבת, בתך</div>Wed, 14 Nov 2007 00:21:00 +0200ronit_dunitsa@walla.com (ronnie)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7915669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=486028&blog=7915669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7813835<div align="right" dir="rtl">לסנאית גדולה, שלום! אני מקווה שאת קוראת או שייצא לך לקרוא מה שאני כותבת בסופהשבוע האחרון הייתי עם ההורים שלי וזה היה סיוט ולא כזה שאפשר לפתור בכוס קפה ולהרגע, אלא ממש סיוט אני חיה בבית שיש בו צעקות ברמות בלתי נסבלות ועם איומים ושבירת חפצים, קרו לי מקרים שהייתי צריכה להתמודד עם אח שגנב ממני כסף, אנחנו משפחה לא מאוחדת ולא מגובשת בכלל האוירה בבית היא לחוצה ולא משנה כמה מנסים לעזור, הכל נשאר אותו דבר וזאת פשוט עובדה ניסיתי יותר מכמה פעמים לדבר עם ההורים וזה לא עוזר. אבא שלי נמצא במצב של תרדמת מיום חמישי האחרון ואנחנו עוזרים לאמא שכמעט כל משפט שני שלה זה עצבנות, למי שמכיר מרוקאיות, זה מתבטא במין שיר שאומר שהיא כועסת אנחנו בית שטופל ואולי גם ימשיך להיות מטופל בלשכת הרווחה המצב של הכעס והעצבים והלחץ הוא לא רק עם ההורים. זה עם כל מי שנמצא בבית בקיצור, אנחנו משפחה עם חיים באמת קשים, משפחה במצוקה ואי אפשר לפתור את זה כי אמא שלי לא מבינה אפילו כשרוצים לעזור לה, אין הכרת תודה, אין חיוך, רק עצבים בנוסף, אני חייבת להם את הנכות הנפשית שלי וקשה לחיות במצב כזה, יש כל מיני דילמות ואין תמיד למי</div>Thu, 01 Nov 2007 22:29:00 +0200ronit_dunitsa@walla.com (ronnie)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7813835http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=486028&blog=7813835http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7772103<div align="right" dir="rtl">אבא שלי התמוטט בסופהשבוע האחרון, ביום חמישי,ידעתי על זה רק ביום שיש בבוקר. ישר לקחתי אוטובוס לוולפסון, אבא שלי במצב של צמח וכנראה שהוא לא יעורר (לפחות זה מה שהרופאים אמרו) להורים שלי אין בית ויש לי אח בן 27 שגר עם ההורים. כל המשפחה מודאגת, מה יקרה אם אבא שלי ימות? אמא שלי תצטרך להסתדר, האח שלי, שגר איתה, מבקש ממנה בכל יום כסף לנסיעה במוניות ולסיגריות, הוא מקבל קצבה מביטוח לאומי אבל חי רק על חשבון ההורים, הוא לא מוכן לצאת לעבוד, ולא ברור אם אמא שלי תגיד לו שהוא צריך לצאת לעבוד ולעזור, במקום זה היא תרצה שאני והוא נגור ביחד איתה כדי לפרנס אותם. המשפחה שלי מומחית בלתקשר בצעקות. אמא שלי אוהבת בית צפוף שקשה לזוז בו, היא גם אוהבת לאגור זבל. אני בטוח לא מתכוונת לעבור לגור איתם. אני "חייבת" להם את הנכות הנפשית שלי. בנוסף, האחים שלי מאוד מביעים ענין במה נעשה אם אבא ימות, מי יפרנס ומי יגור עם מי (וכל אחד דואג לתחת שלו) כבר ברבה זמן לא הייתי בסוף שבוע עם המשפחה שלי. והאמת, גם נראה לי שאני לא אבוא הרבה, אין לי כוות לזה, זאת לגמרי לא משפחה נורמלית, במובן השלילי ביותר זה סיוט !!!!!!!!!!!!!!!!</div>Sat, 27 Oct 2007 17:38:00 +0200ronit_dunitsa@walla.com (ronnie)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7772103http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=486028&blog=7772103http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7738100<div align="right" dir="rtl">שמי רוני ואני בת 31.5, חיה בהוסטל של אנשים עם מוגבלויות נפשיות ומאוד מוטרדת כי אני לא מרגישה חולה. אני רואה את עצמי כאדם נורמלי עם בעיות רגילות האבחנה שלי היא הפרעת אישיות גבולית (למי שלא מכיר את המושג: הכוונה היא לאדם עם מצבי רוח קיצוניים והפרעות בהתנהגות ובתקשורת עם אנשים אחרים) החיים בהוסטל מאוד קשים ולא נורמליים, בכל פעם שאני מנסה להתעניין בצוות ומבחינתי לקיים יחסי אנוש תקינים - רומזים לי שזה לא ענייני, הצוות גם לא אכפתי במיוחד. אין לי הרבה תמיכה משפחתית ומבחינתי זהאומר שהצוות זה אנשים בעלי חשיבות בשבילי - כי אלה אנשים שאני חיה איתם ביומיום וכשהתקשורת לקויה זה משפיע על מצב הרוח. אני מאמינה שגם אצל אנשים בריאים המצב דומה עם אנשים חולים זה גם קצת מסובך, כי לפעמים עונים בתוקפנות או לא מתעניינים בדברים אחרים. יש אצלנו כאלה שממש אפאתיים, אז גם פה זה לא מצב אידיאלי (סביר) בין לבין אני מנסה לחיות חיים נורמליים ולצאת לבילויים ולעשות כל דבר שאנשים רגילים עושים. מה שמוזר זה שבמחיצת אנשים רגילים אני מרגישה מוזר. הרמה שלי גבוהה מדי יחסית לאנשים בהוסטל (מבחינת תפקוד) אבל לא מספיקה לאנשים</div>Tue, 23 Oct 2007 13:09:00 +0200ronit_dunitsa@walla.com (ronnie)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=486028&blogcode=7738100http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=486028&blog=7738100