http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471heCopyright 2026 You Can Call Me D. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14999134<div align="right" dir="rtl">רק עכשיו גיליתי שישרא קיים. הייתי בטוחה שנסגר. ישבתי עכשיו על המיטה והשתעממתי מלראות נטפליקס ונתקפתי געגוע לבלוג והחלטתי לבדוק. הנה, הוא כאן. לא כתבתי יותר משנה. איזו שנה מחורבנת. אולי הכי מחורבנת שהייתה לי. וזה גם בלי קשר לוירוס הארור הזה, שגם כן מאיים להרוס את מה שנשאר מחיי. לא רציתי לכתוב כי לא ידעתי איך להעלות לכתב את הכאב והאובדן. אבל הכל אחר וכל כך ריק לי. בשנה הזאת נפרדתי מסבתא שלי. הסבתא שהייתה לי לאמא, שדאגה לי, שאהבה אותי, שהייתי מבלה שעות על גבי שעות בשיחות איתה. כן היא גם שיגעה אותי. כמו שאמא משגעת בת. אני כל כך מתגעגעת אליה. ולפני שסימנו שנה נפרדתי מהחתולה שלי. אחרי 17 וחצי שנים. זר לא יבין. מישהו שלא חווה את האהבה הזאת לא יודע ולא מסוגל להבין כמה זה כואב. איזה חלל זה משאיר מדכא לי להיכנס הביתה כי היא לא מחכה לי ליד הדלת. ולשכב במיטה ולא להרגיש אותה צמודה אליי. ולהיות עצובה ושהיא לא תבוא אליי. ולקום בלילה ושהיא לא רצה אחריי, או יושבת ליד המקלחת ותחכה ללקק את המים מהרגליים שלי, או באה לארח לי חברה בשירותים ככה שלא אהיה לבד. שהיא לא עוקבת אחריי. </div>Sun, 05 Jul 2020 23:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14999134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14999134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14982057<div align="right" dir="rtl">עוד קצת שיכורה וקצת יותר בסטלה מרגישה צורך להוציא משהו. לא יודעת מה והעייפות תקח אותי עוד רגע לכמה שעות ללא מחשבות, ללא אכזבות או עצבים או כאב וכמיהה. מוקפת בתחושת תסכול עמוקה ואכזבה והימים עוברים בזמן שאני מנסה לא להרגיש כדי קצת לשכוח ולהתמודד עם זה אחר כך. אבל הכל צף בחזרה כל הזמן ובעיתוי נוראי. מרגישה מלאה מעבר לסף. מרוחה כמו מעט מידי חמאה על לחם. שחוכה לאבק. נוסעת על אדים. גמורה ומלאה עד בלי די בעת ובעונה אחת. ולא יודעת איך לפתור את זה, איך להקל על זה. לישון? לראות סרטים? לשתות? לעשן? לצאת? להעסיק את עצמי? סקס? מנסה את הכל, וכלום כמעט לא זז. 'עוד מעט' זה מתחיל 'תמשיכי לנסות בסוף זה יעבוד. עוד רגע, את תראי' אני אומרת לעצמי 'עוד קצת' כמו מנטרה 'את יכולה' זה חוזר על עצמו אוהבת את עצמי אבל מרוב שאני חושבת על דברים ומפרקת אותם ומנתחת אותם למוות מתחילה לתהות אם זה מוטעה? אם באמת משהו בי לא בסדר? אם הוא בעצם לא רצה אותי? אם הוא המציא תירוץ כי ירד לו ממני? אם הכל היה התרמית הכי גדולה של חיי? אם מישהו הצליח סוף סוף לערום עליי? וזה ממשיך. למקומות אפלים. </div>Fri, 08 Feb 2019 05:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14982057http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14982057http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14980845<div align="right" dir="rtl">כותבת את הפוסט הזה כבר כל כך הרבה זמן... מתחילה, מוחקת, מתחילה שוב, סוגרת, חוזרת אחרי כמה ימים... אני לא יודעת להגדיר את המצב הנפשי שלי כרגע, אני לא יודעת להגיד אם זה דיכאון, אם זה פשוט אפיסת כוחות... אבל משהו לא בסדר איתי כבר הרבה זמן. אני תמיד קצת הולכת על הקו שבין בסדר ללא... אבל בזמן האחרון הוא במראה האחורית שלי... ניסיתי להסביר לאמא שלי למה כל כך קשה לי לאחרונה. זה לא שסתם רע לי. זה שאני יודעת מה אני רוצה. אבל אני לא רואה אף דרך להשיג את זה. הופכת את זה בראש שלי שוב ושוב ושוב ולא מצליחה להבין איך מגיעים מנקודה א' לב'? וזה לא רק שאני לא מצליחה למצוא דרך להתחיל לרדוף אחרי החלומות שלי, אני לא מצליחה למצוא נחמה בנתיים. לא מצליחה למצוא משהו טוב להיאחז בו בזמן שאני נלחמת. החיים אוהבים לבעוט בי. או אולי זה איזשהו משחק ואני לא מכירה את החוקים ובגלל זה אני מפסידה כל פעם מחדש. כתבתי על זה בעבר, אני יודעת את זה. אבל עובדה - IT JUST KEEPS ON COMING אני לא יכולה לרצות כלום. לא יכולה להרשות לעצמי לרצות שום דבר. כי בכל פעם שאני רוצה משהו, בכל פעם שאני יכולה לראות</div>Mon, 28 Jan 2019 12:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14980845http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14980845http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14971607<div align="right" dir="rtl">שמתי לב למשהו בעצמי, משהו שקרה כמה פעמים לאחרונה... אני לא שותה לבד בדרך כלל. בגלל זה אוסף הסינגל מאלטים שלי הולך וגדל ועד עכשיו מכל הבקבוקים שאי פעם קיבלתי/קניתי רק אחד נגמר, הראשון שהיה לי. אבל בחודשים האחרונים קרה פה ושם(ממש פה ושם, פעמים ספורות) שהיה יום ארוך או שנשארתי בבית בסופ"ש ומזגתי לי כוסית קטנה. שמתי לב שכשאני שותה לבד זה מציף דברים שאני מנסה להדחיק. דברים שכשאני שותה עם אנשים מוצאים את דרכם למגירה בעמקי התודעה ונשארים שם עד לזמן אחר שבו אהיה לבד ומשהו יזכיר להם לצוץ. דברים שאין לי מה לעשות לגביהם, ולשבת ולחשוב עליהם לא מועיל לי באף צורה. אבל המחשבות שם. זה מזכיר לי כמה זמן אני לבד. זה מזכיר לי שכשלא הייתי לבד זה היה כל כך קצר, וברובו גם לא טוב. זה מזכיר לי כמה נשים מדהימות אני מכירה שממשיכות לחפש, שנותנות מעצמן ונותנות צ'אנס ופותחות את הלב ולא מוצאות מענה. השלמתי עם זה שמאוד יכול להיות שאני אסיים לבד. אבל אני לא יכולה להשלים עם זה שלא יהיה שום דבר בין לבין. אפשר להגיד אני נורא צעירה ויש עוד זמן. אפשר להגיד שלבחורה מיוחדת כמוני צריך מישהו מיוחד לא פחות וזה ק</div>Sat, 03 Nov 2018 00:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14971607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14971607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14970401<div align="right" dir="rtl">התקופה האחרונה לא הייתה קלה. כתבתי המון פוסטים. אף אחד מהם לא הצליח למצוא את דרכו מחוץ לטיוטות. בכל פעם שכתבתי, באמת כתבתי על מה שקורה. כתבתי על איך שהרגשתי. כל פעם זה נשמע לי בכייני ויבבני ולא יכולתי לסבול את עצמי על זה. אז שמרתי לטיוטה. כי הרגש היה שם. הצורך בשחרור, שרק ישראבלוג יודע. יצאו שם הרבה דברים, בכל הפוסטים. חפרתי בהמון פצעים ומרחתי את הדם על הכל. אבל באיזשהו מקום, אני קצת שמחה שאף אחד לא קרא אותם. כי יש דברים שברגע שיודעים אי אפשר להתנהג כאילו לא. נזכרת איך כשעבדתי במטבח חברות שלי כל הזמן אמרו שאני נורא עסוקה ואין לי חיים ואנחנו לא נפגשות. אבל בכנות, עכשיו אני עובדת במשרה חלקית. מנסה ללכת ליוגה(מה שבחודשיים האחרונים מרגיש כאילו יש קונספירציה של היקום למנוע ממני ללכת). לחיות את החיים. אבל איכשהו נראה שתמיד יש להן איזה משהו. ונזכרתי שהן לא מתקשרות. ואני תוהה אם כל הזמן ההוא כשהן אמרו שאני נורא עסוקה פשוט היה להן נוח לא להודות שהן לא היו מוצאות את הזמן גם אם המצב היה אחרת. זאת לא האשמה. גם אני לא מתקשרת יותר מידי. כי חוץ מהיוגה והעבודה, יש את הי</div>Mon, 22 Oct 2018 18:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14970401http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14970401http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14962974<div align="right" dir="rtl">I'm having a moment a moment in which I hate everyone in my life. every single person. And I'm also pissed, at everyone. kind of out of nowhere, but also related to EVERYTHING I hate them all. for not actually knowing me, but still having the balls to say they do. for taking me for granted. for not realizing that my sitting quietly while they talk is only fun for them. for not caring enought, or at least not acting appropriatly. for forgetting me, constantly. I hate them all. mark my words - one day, I'll be gone. one day, I'll leave this fucking shithole of a country, and with it - all of them. I deserve better. I spoke up about it - they chose to ignore, and so one day, when they'll come crying I won't be there. and they won't really care, they'll move on to the next person in line. but one day, they'll miss me. everyone does at some point. and I won't be there. and I'll never be there again. mark my words - one day, I won't be here. p.s. d</div>Sat, 18 Aug 2018 01:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14962974http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14962974http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14960503<div align="right" dir="rtl">so there's this guy... תמיד יש איזה בחור, איכשהו, לא? זה התחיל כשהצעתי לו לצאת, בעידוד ואפילו ניסוח של חברות שלי. חשבתי שהוא חמוד, ושיכול להיות שלשם שינוי אולי אני צודקת לגבי הפלרטוט. כי אני אף פעם לא צודקת. אני תמיד מאוד מאוד טועה. בעיקר בזה שאני לא שמה לב בכלל כשמישהו מתחיל איתי. אבל לפעמים גם כשאני חושבת שכן וזה לא המצב. אבל היו שם המון משפטים וניסיתי לשאול כדי להבין. בכל מקרה, מלהיפגש לבירה ועד ליזיזות המסלול היה מהיר. זה התחיל יותר כפגישות מזדמנות ומאולצות ומביכות אבל סקס מטורף. ועם הזמן, הרבה זמן, התפתח שם איזשהו רוגע ונינוחות. וזה עוד לא ממש שם, אבל אפשר לצחוק מהדברים המביכים, כמו כשהוא סתם לי את הפה ויצא קול של פלוץ כי לא יכולתי להיות בשקט. והוא בנאדם כזה שקט וסגור ואני לא יודעת אם זה בגלל שהוא פשוט כזה או שהוא לא רוצה להרגיש יותר מידי בנוח איתי. אם הוא רק היה יודע שאין לי שום עניין במערכת יחסים איתו. אני מתכוונת, הוא מבין את הגוף שלי מעולה אבל אין שם שום חיבור מעבר לפיזי. והדבר היחיד שיכול היה להפוך את החוויה ליותר מספקת זה אם היו רגשות מעורבים. לפעמים</div>Sun, 22 Jul 2018 22:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14960503http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14960503http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14957009<div align="right" dir="rtl">אני מותשת. מנטלית. אין לי כוח לכלום. עזבתי את המסעדה והחלטתי לקחת זמן כדי לאסוף את עצמי. מאז שעזבתי זה רק יותר גרוע. כל מה שרציתי, כל מה שאי פעם חלמתי עליו זה לא להיות פה. להיות רחוקה מההורים שלי, מאח שלי, מהחיים האלו. תמיד הרגשתי שאני לא יכולה להיות אני פה, שלעולם לא יהיה לי החופש עד שאעזוב. כשנסעתי ללונדון התחושה הזאת כל כך התחדדה, היא כמו תער שנועץ בי מבפנים. וכל רגע מייסר. אני לא יכולה לדבר על זה עם חברות שלי. אני כבר שומעת את ה"אוי אל תגזימי" אבל ככה זה מרגיש. אני לא יכולה להתעלם מזה. לא יכולה לדחוק את זה הצידה. לא יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר. כי זה כל כך חד. התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין, מזכירה. התחלתי את החפיפה ביום חמישי. ומהרגע שלקחתי את העבודה זה מרגיש כאילו נגסתי במשהו רקוב. אני לא רוצה את זה. כי זה מחזיק אותי פה. כי זה לא מספיק כסף בשביל לעזוב את הבית. אבל זאת מחויבות שלא מאפשרת לי לברוח. העבודה הזאת, היא חלק מהסיוט. הסיוט הזה, שבו אני תקועה בדירה הזאת עם ההורים האלו, בלי מוצא. אני יכולה לזרוק את הכל למצוא איזו עבודה שתשאיר אותי בלי שינה או</div>Sat, 23 Jun 2018 12:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14957009http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14957009http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14954859<div align="right" dir="rtl">I don't like my parents,and my parents?they don't like me.Actually, they just don't know me.לפעמים כשאנחנו מדברים,וזה לא משנה אם זה אבא או אמא שלי,אני קולטת שאין להם שמץ של מושג מי אני.כי הם החליטו עליי כל מיני דברים,בהתבסס על דברים שקורים אצלם בראש,או בהתבסס על הפרשנות שלהם לדברים, לפי איך שהם היו פועלים בסיטואציה.אבל הדבר הכי בסיסי שהם פספסו לחלוטין לגביי הוא שאין לי את אותה צורת מחשבה שלהם יש.אני לחלוטין, לחלוטין, שונה מהם.אני לא מאומצת, BUT I MIGHT AS WELL BEאני לפעמים לא מצליחה להבין אין יצאתי כל כך שונה מהם, ומאח שלי, בצורת מחשבה.עדיין יש לי ערכים או מושגים מסוימים משותפים,בכל זאת, הם גידלו וחינכו אותי,אבל האופן שבו אני מעבדת מידע, את החיים ואת מה שקורה סביבי?שונה לחלוטין.אני לא היחידה שחושבת ככה.אני לא משוגעת עם תסביך נחיתות.זאת אומרת, קצת תסביך נחיתות אבל כל מי שמכיר את המשפחה שלי מקרוב יודע שזה הגיוני.אפילו סבא וסבתא שלי חושבים ככה,הם אפילו אמרו להם את זה.כמה פעמים.אני אף פעם לא הצלחתי באמת להבין מי הם רואים בראש שלהם,אולי אם הייתי מבינה הייתי יודעת איך להתנהג איתם,איך להסתדר</div>Wed, 06 Jun 2018 12:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14954859http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14954859http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14949959<div align="right" dir="rtl">חזרתי מאמסטרדם. הלוואי ולא הייתי נוסעת בכלל. הלוואי ולא הייתי מבזבזת את הכסף שלי. לא על הנסיעה עצמה, על האנשים שנסעתי איתם. הייתי צריכה להשאיר את הכל כזיכרון נוסטלגי. אבל אני התעקשתי. וכל מה שפחדתי ממנו התרחש, אחד לאחד. אני לא אעשה את הטעות הזאת בזמן קרוב. ביום הראשון, בערב, הלכתי ברחוב והסתכלתי סביבי והעיר נראתה כמו מקום שהייתי רוצה לחיות בו. ביום הרביעי כבר לא יכולתי לחכות לחזור הביתה. רק כדי לתפוס מרחק מהאנשים האלו. ולחשוב שחיכיתי כל כך הרבה זמן וכל כך ציפיתי. אני כל כך תמימה, כל פעם מחדש זה תופס אותי לא מוכנה, אני חייבת, חייבת להפסיק לסמוך על המשפחה שלי. ואני לא מסוגלת לחכות עד לסוף מאי. שאני אסע לבד. ואני לא רוצה בכלל לשמוע מאף אחד מהחיים שלי פה. הטיול הזה, ומאז שחזרנו, וכל מה שקרה בין לבין גרם לי להבין שאין לי מה לחפש פה יותר. שאני חייבת לחשוב על תוכנית ולהתרחק מהחיים שלי בארץ. כי הם עושים לי רע. כי הם רעל. כי אין אף אחד בחיים שלי, אפילו לא אחד, שאני יכולה לסמוך עליו שכשהוא אומר לי משהו, זה ישאר ככה. ואני חושבת שאני בדיכאון. אבל זה דיכאון אחר. </div>Fri, 27 Apr 2018 23:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (You Can Call Me D)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=485471&blogcode=14949959http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=485471&blog=14949959