http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388heCopyright 2019 יעל .פ.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=14052645<div align="right" dir="rtl">איך מרגיש הרס עצמי? ככה. לדעת מה צריך לעשות בלי להיות מסוגלת לעשות את זה. אני צריכה ללכת לבריכה. אני צריכה לעשות לו"ז מסודר. אני צריכה לשלוח יד לתחתית הבטן שלי ולשלוף החוצה את הדבר הזה שמפריע לי לנשום כמו שצריך. זה גדל וגדל ומציף אותי. ככל שהקול בראש שלי צועק חזק יותר "את יודעת מה את צריכה לעשות" כך אני נעשית פחות ופחות מסוגלת. אני יודעת מה אני צריכה לעשות וזה נוכח בכל דקה ודקה שאני לא עושה את זה. אני חושבת לדוגמה לעבוד על המאמר שאני כותבת. אני נעשית נחושה. אני פותחת את המסמך ואז קול קטן מתגנב לו ואומר "בשביל מה? זה לא הולך להיות כיף" או "כבר התחרבן היום הזה. תראי עוד מעט חושך בחוץ". או "כן, את יכולה ללכת לבריכה גם מחר". או שאני אומרת לעצמי "אני רק אקרא שניה בפורום המחורבן הזה וסוף סוף יהיה לי כיף ומעניין ויתחשק לי לעשות משהו עם עצמי". אלא ששום דבר לא כיף ומעניין. כל מה שיש זה רעשים והסחות דעת. אני מחכה לבשורות. מיילים מרגשים עם חדשות טובות. אני מוכנה להתפשר על הרבה פחות. נו, שמישהו ישלח לי מייל. אני במצב נעילה. זו התחושה הכי מגעילה והיא מציפה אותי בכל רגע ורגע. זה</div>Fri, 28 Feb 2014 02:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=14052645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=14052645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13903790<div align="right" dir="rtl">פעם בכמה שבועותאני נעשית מדוכדכת באופן מייאש. זה קורה לי בעיקר במצבים בהם אני מרגישה שאני כלואה כאן. שאין לאן לברוח. זה רק אני והוא והחתול והדירה רחבת הידיים הזאת שלא קרובה לשום דבר שקרוב אליי. וגם אין לי רישיון נהיגה במדינה הזאת. שלא לדבר על משהו לנהוג עליו. בארץ זו לא הייתה בעיה. תמיד יכולתי לקחת אוטובוס, ללכת ברגל או לעלות על האופניים ולהיות תוך זמן קצר למדי במקום שאני מרגישה בו בנוח. כאן התחבורה הציבורית גרועה ואי אפשר ללכת לשום מקום ברגל, גם כי הכל מפוזר ורחוק וגם כי המרחב הציבורי כאן פשוט פחות נעים. ובכל זאת, התחלתי בשבועות האחרונים לצאת לאט לאט מהקונכיה שלי. אני כבר יודעת איפה עושים קניות ואיפה יש המבורגר טוב ואיזה שבילים ידידותיים לאופניים. אפילו רכבתי כמה פעמים עם עצמי מסביב לאגם, שזה באמת לא מסוג הדברים שאופיינים לי. אבל אני עדיין מוצאת את עצמי מובלת הרבה פעמים. כשאנחנו נוסעים למקומות שאפשר להגיע אליהם רק באוטו, אז הוא הנהג ואני הופכת פתאום לילדה שיושבת במושב ליד. זה אפילו יותר גרוע כשאנחנו נוסעים לאיזה אירוע חברתי. לא תמיד יש לי סבלנות לכל הצ'יט-צ'אט האמריקאי, אבל</div>Mon, 09 Sep 2013 02:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13903790http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=13903790http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13882029<div align="right" dir="rtl">(הפוסט הזה הוא הדחיינות בהתגלמותה) בנוסף לכל הבלוגים המיותמים שאני מפזרת על פני הרשת, יש לי יומן שהתחלתי לכתוב לפני קצת יותר משנה. מכיוון שהוא קובץ וורד, אז לא הרגשתי אף פעם צורך להדביק לו שם יצירתי, אבל אם הייתי מחייבת הייתי קוראת לו "יומן החרדה שלי". התחלתי לכתוב אותו כשכתבתי כבר חלק נכבד מהתזה, אבל לא הצלחתי לראות את הסוף וההתקדמות שלי הייתה בצעדים כל כך קטנים, שלא הרגשתי שאני זזה בכלל. אבל זזתי. כל פעם שמילאה אותי חרדת כתיבה הייתי כותבת שם וזה עזר לי לקבל פרופורציות, כי בכל רגע של אימה, חרדה, רופסות או בהייה מהחלון, כשחשבתי שזה לא הולך להתקדם לעולם, הייתי פשוט פותחת את המסמך הזה וקוראת על הפעם הקודמת שהרגשתי ככה. והייתי מבינה שעברו שבועיים וכבר מזמן התגברתי על הקושי הספציפי ההוא והתקדמתי הלאה וזה הפך את ההתקדמות למוחשית ואת הזמן לפחות אינסופי (למופרעי קשב יש בעיה בתפיסת הזמן. יש כל מיני אפליקציות שמנסות לסייע עם זה - לדוגמה - על ידי המחשת הזמן שעובר באמצעים גרפיים - אבל כל ההמצאות האלה לא עובדות עליי בינתיים ואני עדיין לא מצליחה להבין לפעמים איך קורה שאם אני קמה ב-10, אוכלת א</div>Sat, 17 Aug 2013 02:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13882029http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=13882029http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13874153<div align="right" dir="rtl">ולמרות הפוסט האחרון, בימים האחרונים אני הרבה יותר שמחה לעומת השבועות הראשונים שלי כאן. יכול להיות שבגלל שנכנסתי לשוונג כזה של לצאת מהבית. או אולי בגלל שאלו ה-14 ימים הטובים בחודש. [מחקר של שנים העלה שיש לי כאלה. אני פשוט לא במיטבי בימים שבין הביוץ לבין המחזור. הרבה יותר חרדתית, מדוכאת ולחוצה. זו הייתה הבנה משחררת - אני בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה - ולהתעלם מכך שהימים הפחות טובים נמשכים, הממ, חצי חודש, שבסך הכל מהווים, הממ...]. ה-14 ימים הטובים הם גם הימים בהם הסימפטומים של ההפרעת קשב שלי הרבה פחות מורגשים. גיליתי את זה אחרי שחזרתי מאירופה,* אחרי אפיזודה של דכאון וללא תזה כתובה. תמיד חשדתי שיש לי הפרעת קשב, אבל חשבתי שזה מין דבר כזה שהפסיק להיות רלוונטי ברגע שלא הצטרכתי יותר לסבול את השעמום של להכין שיעורי בית במתמטיקה בתיכון. מה שלא ידעתי זה שכשמבוגרת יש להפרעת הקשב שלי השלכות הרבה יותר הרות גורל, ולאו דווקא בהקשרים לימודיים. בללמוד אני דווקא טובה. אבל הכאוס האמיתי מתחיל אחרי שלימודי המתמטיקה נגמרים, ואיתם השגרה של ללכת לבית ספר בבוקר, ולהכין שיעורי בית אחר הצהריים. בעולם המ</div>Fri, 09 Aug 2013 01:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13874153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=13874153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13872367<div align="right" dir="rtl">כשהגעתי לכאן ידעתי מעט על קליפורניה. דמיינתי בעיקר אורח חיים של אוכל אורגני ויוגה; ידעתי שאוכל מקסיקני נחשב למגניב ושלכולם יש מוצרים של אפל. קיבלתי את הרושם שכולם כאן קלילים ורגועים יותר לעומת אמריקאים במקומות אחרים - אולי בגלל הגראס, אולי בגלל השמש, אולי בגלל כמה סצינות מלאות חיים ב'מד-מן'. נשלפתי לכאן מהקיץ התל-אביבי. במזוודה הבאתי בעיקר בגדים קצרים ואת השאר שלחתי במשלוח איטי דרך הים. בימים הראשונים היה לי קר כל הזמן. גיליתי שהקיץ כאן לא ממש קייצי ושהעונה שאני באמת אמורה לצפות לה היא הסתיו. בשבוע הראשון הלכתי ליוגה, אבל המדריך היה נאצי ולא התחברתי לפילוסופיית החיים לפיה הכאב מחשל (לקורא נ': אני יודעת שיש סוגים שפויים יותר של יוגה, ברגע שאתאושש מהטראומה אחפש כאן משהו אחר). זו אמנם פילוסופיה שתורמת לחיטוב שרירי הישבן, אבל היא גם הולכת יד ביד עם תובנות קפיטליסטיות שמתאימות לעוגיות מזל, כמו "אם תרצה תצליח". מהסוג שמייחס הצלחה לעבודה קשה וכשלון לעצלנות. עוד דימוי של הקליפורנאים הוא שהם מאד נחמדים. וזה נכון. התרגשתי כשאישה בגיל העמידה ניגשה אליי במכירת חצר ואמרה</div>Wed, 07 Aug 2013 08:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13872367http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=13872367http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13868030<div align="right" dir="rtl">ששש. אולי חזרתי. אני עדיין לא יודעת. אני רוצה לכתוב שוב. אז קניתי מחברת צהובה, מהסוג שהיה לי פעם, אבל השתמשתי בה בינתיים רק בשביל תרגילים במתמטיקה. לפני איזה תשע שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, הייתי מובטלת וללא סיבה לצאת מהבית. בדיוק חזרתי להורים שלי אחרי שנת שירות בירושלים. כולם הלכו לצבא, אני לא. לא הייתה לי עבודה והייתי מדוכדכת לגבי אפשרויות התעסוקה שלי בפריפריה. או בכלל. חשבתי שמה שהיה לי אז זה כל מה שמצפה לי בכלל. ככל שהזמן עבר נעשיתי יותר ויותר מדוכאת. לא הצלחתי להרדם, אז ביליתי לילות שלמים מול המסך המרצד. כשכן הצלחתי להרדם, הייתי מתעוררת לפעמים בשעות בוקר מוקדמות מאד, עם מה שכיניתי 'תעוקה בחזה', והיום נשמע לי כמו תיאור רומנטי מדי להתקף חרדה. היו גם דברים שאני זוכרת לטובה מהתקופה הזאת: כשלא התקשיתי לנשום, נהניתי מזמן איכות עם עצמי. קראתי, כתבתי, עשיתי פאזלים וראיתי טלויזיה וזה היה כיף. אחר כך זה עבר לי. מצאתי עבודה שגרמה לי להרגיש טוב יותר ואחר כך עברתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה והיו לי כמה שנים ארוכות של פעילות ותנועה ולא הרבה רגעים של לעשות פאזלים ו</div>Fri, 02 Aug 2013 22:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=13868030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=13868030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11171051<div align="right" dir="rtl">האקדמאית שבי כבר לא מאפשרת לי לכתוב על רגשות. אני מדמיינת כל יום עשר פתיחות שונות לפוסט, לפעמים אני גם ממש יושבת וכותבת אותן. אחרי משפט או שניים, הצינית והמתחכמת ההיא מחייכת בגיחוך, ומורה לי ללחוץ על DELETE. לפעמים אני כותבת למגירה, לרוב אני סתם נחנקת. זה לא שבעבר הכתיבה שלי הייתה כל כך נטולת ביקורת עצמית, אבל העזתי לכתוב, והייתה בכך הקלה. אז כתבתי פוסטים כאלה. בעוד עשרה ימים אני חוזרת ארצה וכרגע אני מרגישה בעיקר תסכול. רציתי לעשות יותר. דווקא ביחס לווינה אין לי טענות. אני מרגישה שקצת מיציתי אותה, הלכתי לרוב המוזיאונים שרציתי לראות ושחיתי בדנובה וביליתי בפאבים אפלוליים. אבל ביני לבין עצמי אני מרגישה שאני הולכת כפי שבאתי, עם אותם תסכולים ביחס לאקדמיה ולכתיבה ואותן חרדות לגבי מה-אעשה-כשאהיה-גדולה. חשבתי שבווינה יהיה לי זמן לכתוב ולקרוא ולהתנתק מטרדות היומיום שכביכול מפריעות לי לעשות את הדברים האלה. בהתחלה הייתי קצת יותר פרודוקטיבית, אבל את הדברים שהתכוונתי להתחיל ולסיים לא הצלחתי. אני חוזרת לארץ בדיוק עם אותן מטלות מעיקות וכל הדברים שהן מעוררות. קצת נמאס לי מעצמי בימים אלו. בשנים האחרונו</div>Wed, 19 Aug 2009 20:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11171051http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=11171051http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11132685<div align="right" dir="rtl"> <w:lsdexception locked</div>Fri, 07 Aug 2009 00:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11132685http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=11132685http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11078115<div align="right" dir="rtl"> <w:lsdexception locked="false" priorit</div>Mon, 20 Jul 2009 01:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11078115http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=11078115http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11067979<div align="right" dir="rtl">קיבלתי היום ציון מאכזב על עבודה שכתבתי בארץ. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאכזבתי ככה מציון. לא התחשק לי לעשות כלום בשעות האחרונות, אז פשוט שקעתי לרפיון וקראתי על הרפתקאות הלח"י של עמוס קינן. תרופה לדכדוך. העבודה הזאת הייתה פרויקט שעבדתי עליו במשך כמה חודשים. אף על פי שהגיתי בזה ימים ולילות בערך, העבודה נכתבה ביומיים האחרונים שלפני ההגשה. ישבתי אז מול המחשב משהו כמו 18 שעות ביום וישנתי חצי שעה בארבעים ושמונה שעות. אני שונאת כשסטודנטים שלי מתלוננים על זה שהם השקיעו ולמרות זאת קיבלו ציון לא טוב. בכל זאת, השקעתי וקיבלתי ציון בינוני. זה מצחיק, אני אומרת במשך חודשים כבר שאולי איזה כשלון יסיט אותי מדרכיי העבודה הרעות שלי. בינתיים זה לא קרה. ועכשיו זה, בדבר הכי חשוב שעשיתי השנה. אני מרגישה מטופשת לבכות את מר גורלי כי קיבלתי ציון לא מבריק, אבל אבל, כרגע האקדמיה היא הבסיס עליו מושתתים החיים שלי כולם, לימודים, עבודה, סמי חיים חברתיים. אני לא יכולה שלא להגדיר את עצמי לפי הדברים שאני עושה, ואני עושה בעיקר את זה. אני צריכה למצוא דרכים אחרות להגדיר את עצמי לפיהן, או פשוט לקחת את הדברים ברצינות</div>Thu, 16 Jul 2009 22:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (יעל .פ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48388&blogcode=11067979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=48388&blog=11067979