http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968heCopyright 2026 923. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7966179<div align="right" dir="rtl">עם רגל מתנודדת בקצב,גשם שוטף ולילה שואג.עם מחשבות מרחיקות לכתהחוצות את גבולות ההגיוןלעבר פנטזיות מזדמנות.עם הרבה דברים לדבר עליהםובלי אף מילה במחסן המילים,בלי אף אוזן מהסוג שאני מחפש.עוד בעיה ועוד בלגאן,ובעוד שכולם ינסו לאמץ את הפתרון המהיר והקל (ואולי גם המתאים ביותר)אני לא מתכוון לוותר בכזאת קלות הפעם.אחרי יומיים תוצאות ההחלטה חסרות משמעות בשבילם,ואילו אני נאלץ לספוג עוד וויתור.אני לא יודע אם במבט לאחור יראה כאילו אני הו זה שגרם לבלגאן.להאבק עבור משהו שאני בקושי מסוגל להגדיר במילים.להאבק בכולם.אמרה לי שאני זורק אותה נגד הקיר ויורה בה צרורים. אולי.פנטזיות מזדמנות משכרות קצת את הדעת,אבל ההנג-אובר ממהר לבוא, משאיר דעתי ערומה, נבוכה וחסרת כל.I'm breathing so I guess I'm still alive even if signs seem to tell me otherwiseTool - Prison Sex </div>Tue, 20 Nov 2007 01:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7966179http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7966179http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7931981<div align="right" dir="rtl">התקוות התעופפו באוויר, התרוממו מעלי כשחלוםילדותי הפך בהדרגה לחלום אמיתי. הפתעתי,גם את עצמי, כשהעזתי להרים את המבט,במבוכה מסויימת. בשקט ובסוד המבט הסתכןוהעז ללטף את קרני השמש. לאט לאט, קרןאחר קרן הצליח המבט להכיל את השמש. אהבתיאת השיכר הנדיר שהשקתה אותי ההצלחה.הושטתי ידי מולי לאחוז בה, לתלוש ולענודבגאווה, אך רק אוויר היה זה שהצלחתי לתפוס,וגם הוא מצא דרכו להמלט. בשעה הזאת,השמש כבר צרבה את עיני, וגם כשהתרסקהמעבר לאופק, צללית שלה נשארהלכודה באישוני לבי.כל יום מסתכל מחדש למעלה, ומחפש אותה.והיא חגה מעלי ואני סביבה. כל יום מזכירהמחדש את אחיזתה בי, בלי שיש צורך בכך.נשארת צרובה בעיני, היחידה שרואה בכל כיוון וכיוון, דקות אור מידי האוזלת נפשה.</div>Fri, 16 Nov 2007 04:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7931981http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7931981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7931859<div align="right" dir="rtl">הרופאים עדיין לא בטוחים מה יש לי, אז נלחצים קצת. קצת יותר ממני. הרבה יותר.עוד מרשם לכדורים, והרבה אזהרות להמנע מפעילות ספורטיבית. כמה חבל.בדיקות דם, א.ק.ג, ואפילו של הסטטוסקופ להעמקת היחס האישי.אחרי שהאחות התעסקה בי הרבה זמן, הממתינים במסדרון התחילו לחשוד שאני הבן שלה,או שהם אינם זוכים ליחס מועדף רק בגלל אפליה כלשהי. ואני, כשעברתי בינם (בטיול ההלוך-חזור שעשתה לי האחות כשהיה צריך לקחת את מכשיר הא.ק.ג. מחדר אחר)לא התאפקתי והתחלתי לצחוק ללא בושה. לא הצלחתי להפסיק. איך כולם מסכנים מחכים צפופים ולחוצים במסדרון, חסרי סבלנות כולם,כשהאחות איתי בחדר, עושה דברים באיזי. בין מטופל למטופל מטפלת בעוד כמה,("אני לא יכולה לטפל ביותר מ-3 אנשים בו זמנית!"), אך כשהדלת לחדרה נסגרתהאווירה נהית כמו בחוג יוגה. אולי בגלל זה יצא לי דופק 53. הישג.בזמן ההמתנה יצא לי לחשוב על כל מני דברים. אולי בגלל זה לא מיהרתי,לא נדחפתי ולא התווכחתי תור מי עכשיו. אולי בגלל זה הייתי שם 4 שעות.למרות הטיפוסים המפוקפקים שמסתובבים שם, ועצירות רבות של נשימה כדי לא להריח את אחוזי הציניות הגבוהים שיוצאים מפיות חולים,(יש סוגי אנשים שאני</div>Fri, 16 Nov 2007 02:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7931859http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7931859http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7916261<div align="right" dir="rtl">עמדתי מול החלון בחשכת החדר, מואר מפנסי הרחוב שממול.הבנתי, אולי, מהו הסם המרגיע שלי.השקט.בלי רעש רקע, בלי דיבורים מיותרים, בלי כלום.חודר לורידים ומשפיע מידית.לכל חדר ומסדרון יש את השקט שלו. וגם לכל מפלס.גלי הקול העוברים דרך מכשולי החדר מאפשרים לי לחוש את החדר הפעם.כל צליל שנשמע אני יודע מה המקור שלו, מה הסיבה לו, ואיך הוא נשמע בפרטי פרטים.ממש מאין אלוהים,ורוחי מרחפת מעל הרצפה הקרה.למרות דעתי על הקור,הוא מצליח לקרר עוד יותר את האווירה.מגדיל את השפעת השקט השורר.כאילו כל העולם קפא, מלבדי.עכשיו אני מרגיש הכי ערני,עכשיו,כשכולם ישנים, רגועים.ביום, הכאוס האורקולי משכיב אותי לישון.</div>Wed, 14 Nov 2007 02:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7916261http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7916261http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7899735<div align="right" dir="rtl">הימים הפכו לרדופים. לא יכול לסבול איך הם גוועים ככה.יום אחרי יום, מצמוץ אחרי מצמוץ. דבר לא משתנה, והכל נשאר שונה.היום זה בדיוק חודש.אני כבר חושב על זה פחות, וככה זה גם משפיע עלי פחות.עדיין משפיע. עדיין כואב.לראות שוב ושוב את השמיים בוערים, ונופלים. וככה זה מרגיש, כמו נפילה מתמדת.מסתבר שאם חושבים על משהו מספיק זמן,הוא נהיה יותר חשוב לך ממה שהיה בהתחלה,חלק כלשהו ממך, פיסה של מחשבות.ראיתי שוב את sunshine. מזכיר את המעיין.קשה להאמין לפעמים שהפסקול נכתב על ידי מישהו.לפעמים נראה כאילו הכל נעצר, ורק המוזיקה ממשיכה, בתוך הראש, ואף עמוק מזה.</div>Mon, 12 Nov 2007 02:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7899735http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7899735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7890815<div align="right" dir="rtl">אחרי שחיכיתי כמה זמן בקור החורף מתפתח, התחלנו ללכת.רגלי כשלו כמעט, כל צעד וצעד, אך למרות זאת הרגשתי שאני מרחף כמעט.והתחלתי לרחף, לרגע קט, במחשבות.היום ראיתי שוב את הסרט,ושוב הוא גרם לי להלם,אם כי הפעם התאוששתי יותר מהר.הפעם ידעתי איך לעכל אותו.יחד עם זאת, אני מרגיש שהוא גרם לי לחזור לחוג במעגלים.עד שהשלמתי עם ההשקפה האחת,הוא גרם לי לשוב לאהוב את החיים בצורה האנוכית,גרם לי לרגע לרצות לא למות.אבל גרם גם לדברים אחרים.נזכרתי, וכאילו שמעתי זאת באוזני,עד כמה שהחיים נדירים ביקום המתפשט,כמה שהם יקרים, בכל צורה וצורה.כשיצאתי אח"כ, אורות הפנסים הזכירו לי שוב ושובאת הרגשת ה'אלמוות' אותה הסרט מעביר,הרגשת ה'נצח' שעובר דרך הגוף.אולי בגלל זה עפתי בלי כנפיים.</div>Sun, 11 Nov 2007 03:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7890815http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7890815http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7873321<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן לא ידעתי לזהות מה זה,ואולי בגלל זה התקשתי להתמודד עם הדבר.מסתבר, ככל הנראה, שפשוט פחדתי להיות עצמי.ניסיתי לשכנע אחרים, או את עצמי, או את כולם ביחד לגבי המעטפת שלא הייתי בטוח בה.הספק שכרסם את תודעתי,הצליח לכרסם גם את הדמות של עצמי בעיניי בלי ששמתי לב,וכך זה גם התפזר לסביבה.עכשיו אמנם אני עדיין מהסס,אבל די בטוח שלא צריך להוכיח שום דבר לאיש.מקווה שזה לא יחלוף עם אור הבוקר.</div>Fri, 09 Nov 2007 02:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7873321http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7873321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7868935<div align="right" dir="rtl">זרוק באמצע שום מקום, הרחק מהכל,ולא יודע לאיזה כיוון לשחות.נראה שמכל כיוון אין הרבה תקווה.מטביע את עצמי במוזיקה,עד שהבועות מפסיקות.כשהשמש יוצאת, לשניה נראה שהאוקיאנוס מתייבש לשלולית,אבל זה לא נמשך הרבה.הכל מתמלא מהר יותר משמתייבש.ככה עוברים הימים,ואני סביבון חצי רוח חצי נתח בשר,מסתובב בלי מטרה עד שהלילה משכיב לישון, כמו כדור שינה,לא כי צריך או רוצה,אלא כדי שגם היום יעבור.מחר תמיד נשמע יותר מעניין, עד שהוא הופך להיום ומאבד את הטעם,ואני מאבד את עצמי עוד קצת כל פעם מחדש.בלי חצים לזרוק למטרה אין חשיבות לימים,ואני כמו חץ, בלי כיוון, בלי מטרה,וכך גם בלי הרבה משמעות.</div>Thu, 08 Nov 2007 17:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7868935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7868935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7822893<div align="right" dir="rtl">איכשהו זה תמיד נדחק לשוליים. לא "איכשהו", פשוט זה לא היה לי מספיק חשוב, בפועל.בתיאוריה, אם כבר אני חושב על זה - זוהי אולי המטרה הגדולה עליה דיברו חכמים ממני.תמיד יש איזו משימה אינסטנט לעשות ולסיים, ולמרות שזה נראה לי חשוב, אמרתי לעצמי כל פעם שהנה אני אסיים את זה, ואתחיל ב"מלאכת הקודש".ועכשיו, פתאום, ככה, באמצע הלילה, אני רוצה להתחיל עם זה. יותר מרוצה.בדיוק כשחשבתי שכל המטרות כבר נעלמו.. והנה עוד מעט אשמע קול תרועה ו..."להסתער!!!"למרות שטכנית המסע ל"נקודת הראשית והסוף" כפי שהגדיר אריסטו נמשך כבר שנים לא מעט, יש עכשיו איזו הרגשה שונה.אהיה מרוצה אם בעוד כמה שנים אזכר בעצמי בתקופה הזאת ואדע שהיתה זאת אבן דרך חשובה.ובינתיים לישון. לא ארצה לאכזב את כוח הרצון כבר על הבוקר הקרוב.ראוי רק לציין, שהאיש לא אמר דבריו לשווא, וגם אחרי כמה אלפי שנים, דבריו כתנועת כנפי הפרפר [&#928;&#955;&#940;&#964;&#969;&#957;].</div>Sat, 03 Nov 2007 00:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7822893http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7822893http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7803662<div align="right" dir="rtl">מאז שהחלום הנועז והאמיתי היחיד שהיה לי נלקח לי מתחת לרגלי,אני מרגיש כבנפילה מתמדת, בין שמיים לארץ. כולי מפוזר, ורוצה שרק יקרה לי משהו שיגבש אותי שוב, שירכיב אותי מחדש.מרגיש שנמצא בהמתנה מתמדת, רק לא יודע למה אני ממתין.אולי לחלום אחר, אחד שיצליח להשכיח ממני את הקודם.לפעמים אני מבין מה היו יכולים להיות השיקולים לכך שנלקח ממני,אבל גם כועס, תמיד. לא יודע אם עליהם או על עצמי.כמו ילד קטן, עוצם עיניים, ומקווה שאחרי שאפתח אגלה שכל זה לא אמיתי, לא נכון.אבל לא כך הדבר, וההשלכות של הכישלון לא מפסיקות לרדוף אותי.אולי כלפי חוץ זה לא נראה כך, וגם את עצמי הצלחתי לשכנע כי זה לא אסון, ושכן אפשר להתגבר על זה בלי צלקת,אך עמוק בפנים ההרגשה לא משתנה, וכמה שלא ניסיתי לא מצאתי דרך להשכיח את החלום ואיך שהרגשתי כשחשבתי עליו לפני שנלקח ממני.עכשיו מגשש אחרי חלופה הולמת. אם ליפול, אז כמה שפחות.ומנגד, חברי מטפסים מעלה ומעלה, ורק אני מחפש איך להשתחרר מכוח המשיכה ולעלות גם, יותר גבוה. הכי גבוה שרק אפשר.</div>Wed, 31 Oct 2007 17:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (923)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=482968&blogcode=7803662http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=482968&blog=7803662