http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593heCopyright 2026 מחפשת את השקט ברעש.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=8120624<div align="right" dir="rtl"> ישר שסיימתי את המשפט היא אמרה "הוד, הוד זה שעבד אצל אבא שלך", עברתי למצב של ישיבה ואמרתי "מה? הוד? הוד מזרחי? את רצינית?" היא ענתה "כן, והוא דיבר עלייך." "מה? מה הוא אמר?" הצפתי את שני בשאלות וציפיתי לסיפור ארוך ביותר, אבל לא, היא רק אמרה "לא משהו מיוחד". "מה זה לא משהו מיוחד? בשבילי כל מה שהוא אומר מיוחד, מה הוא אמר?", שמעתי בקולה היסוס והיא ענתה "שאת קטנה". התבאסתי, חשבתי שהוא אמר עוד משהו. אבל ידעתי שהוא אמר עוד דברים. לאחר שנגמר החג ירדתי למשרד, נכון הוא לא שם אבל לא היה לי מה לעשות בבית. רון הזמין אותי להכנסת ספר תורה בבית הכנסת שבשכונה שלומחר, אמרתי לו שאולי, הרי יש לי חזרות לטקס ההשבעה. יום למחרת, הודיעו לנו לרדת לאולם הספורט בבוקר לחזרות, אוי ואיזה חזרות. העמידו אותנו בשורות לפי גבהים ואני עמדתי שורה ראשונה, חילקו לנו דגלים עם סמל ישראל ולמדנו צעדים. אל תחשבו צעדים של ריקוד או משהו, כולה "שמאל ימין שמאל" , לא משהו מיוחד בכלל. אחרי שכולם קלטו והיו באותו קצב הורידו אותנו לטיילת בעיר, איפה שיתקיים מחר הטקס. התחלקנו לשלוש קבוצות עם המדריכים, היינו המון מדריכים. </div>Thu, 06 Dec 2007 17:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=8120624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=8120624http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=8038583<div align="right" dir="rtl"> הוא סגר אחריו את הדלת בעדינות, ממבט שלי הייתי אומרת אפילו בשקט, כדי שאף אחד לא יישמע. מצד אחד הייתי מבסוטית, שמחתי, בכל זאת הבנאדם שאני אוהבת סוגר את הדלת כדי שנהיה לבד [?] אבל מצד שני...נלחצתי, פחדתי, פחדתי ממה שיגידו, אם מישהו ייראה איכשהו. נכנסתי לחרדה - התגלה לי שאני עוד בטראומה ממה שעברתי לפני כמה שנים. [מי שלא יודעת, שתקרא את הפוסט הזה.] אני חושבת שאפילו עיגולי זיעה התחילו לנזול לי על הפנים, לא מהחום , לא היה חם בכלל, אלא מהמתח, מהלחץ. ניגשתי אל הדלת כדי לפתוח ואמרתי "מה אתה עושה?" הוא הוריד את ידי לפני שפתחתי את המנעול ואמר "הולך לעשות משהו שהייתי צריך לעשות כבר מזמן.." נכנסתי לפחד, ידעתי שהוא הולך לנשק אותי, זה ברור. הוא התקרב אליי, החזיק את מותני וידיי היו שמוטות לצדדים, הוא היה כזה יפה. שמעתי את נשימותיו מעליי, השפתיים שלו כמעט ונגעו בי אך הדפתי אותו חזרה. לפני שהוא הבין מה קרה, פרצתי בבכי, פתחתי במהירות את המנעול ויצאתי מהשירותים. לפי מה ששמתי לב, הוא לא יצא משם מספר דקות. ניגשתי לשני ואמרתי לה שאני הולכת הביתה, לא אכפת לי, אני אאסוף ממנה בהזדמנות את הדברים.</div>Tue, 27 Nov 2007 19:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=8038583http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=8038583http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7996954<div align="right" dir="rtl"> "התהפ..כו עם ה..מכונית.." הסתכלתי על שני במבט מבוהל ומפוחד, לא, לא, אם קרה לו משהו? עזבו את זה שהשקעתי במראה חיצוני, קניתי בגדים, החשוב ביותר שהוא ואחיו ירגישו טוב, 'אני רוצה לראות אותו' צעקתי בלב. שני ואני יצאנו לחדר המדרגות והייתה לי הרגשה שבכי מציף אותי, אבל הוא לא יצא, הדמעות לא יצאו, לא יודעת למה. היא ליטפה את שערי ואמרה "תרגעי בר, הוא בסדר", אמרתי לה "אבל אם הוא..." , היא קטעה אותי ואמרה "תפסיקי כבר, הם עכשיו בטח בדרך לאולם ואת סתם נכנסת לסרטים, דיי!" בשביל מה אני צריכה עכשיו להכנס לפאניקה אה? הספיק לי התאונה שהוא עשה לפני יותר מחודש עם המשאית, דיי בר. ניגשתי אל המראה ותיקנתי את האיפור. אחרי חצי שעה יצאנו לאולם, הבעת הפנים שלי לא הביעה כלום, לא הביעה חיוכים וגם לא בהלה ממה שקרה. אני צריכה להיות עכשיו מאושרת לא? :| אני לא יכולה, רציתי הביתה, הרגשתי שאסור לי לבוא. נכנסנו לאולם, התביישתי כ"כ, למזלי ולמזל שני פגשנו בילד מהכיתה שלנו ככה שהיה לנו עם מי להיות. חיפשתי במבטים את הוד, אחרי שאני אראה שאתה בסדר אני אפסיק לדאוג. ביקשתי משני שתבוא איתי לשירותים דחוף, היא סיר</div>Fri, 23 Nov 2007 11:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7996954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7996954http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7948915<div align="right" dir="rtl"> פיהקתי ואמרתי לו "נו ומה שכחתי עכשיו?" הוא נכנס למעלית ואמר "את זה." הוד נצמד אליי, היינו קרובים, הייתי אומרת אפילו להתנשק. המעלית התחילה להסגר והשפתיים שלנו כמעט נגעו אחד בשני. כן! כן! זה הרגע! הנשיקה הראשונה שלי עם הבן-אדם שאני הכי אוהבת בעולם! :) פתאום משהו חסם את המעלית להסגר וזה היה ילד קטן, שגר בבניין. שהוא נכנס למעלית אני והוד דחפנו אחד את השני לקירות המעלית והוד יצא במהירות מהמעלית מבוהל. הילד הסתכל עלינו במבט שהבין מה קרה, אבל לא קרה כלום, רציתי שייקרה. רציתי סופ-סוף להתנשק ועוד איתו, כל הזמן הולכות לי הזדמנויות, זה משהו! שבוע הבא אני חוזרת לבית הספר, עכשיו יהיה לי פחות זמן לדבר איתו, לראות אותו. /: הילד הסתכל וראה את הכפתורים בחולצה פתוחים וצחקק, סובבתי את הפנים אל הקיר של המעלית והסמקתי, חשבתי על כך שהייתה כ"כ קרובה אליו, כ"כ. נכנסתי לבית ורז ראתה אותי עם המדים, היא חטפה את הקיטבק ושהריחה את הריח הנוראי זרקה אותו הצידה. בלילה, חשבתי על הוד, מה הוא יגיד שניפגש? האם הוא ייבקש סליחה? או שייבצע את מה שהוא עמד להתחיל? הוצפתי במחשבות, זה עייף אותי, ונרדמתי.</div>Sun, 18 Nov 2007 11:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7948915http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7948915http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7919323<div align="right" dir="rtl"> התקרבנו אחד לשני, הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמרתי לו "הוד..אני..אני..חושבת.." גימגמתי. הוד ריחק את פרצופו ואמר במפתיע "אה את יודעת לחשוב?" נתתי לו מכה קטנה על הראש ואמרתי לו "לא דביל, סתם 14 שנה העברתי בטיפשות." ישבתי עם ידיים משולבות והוספתי את המילה "טיפש". התעצבנתי כ"כ, אולי עכשיו הייתה יכולה להיות הנשיקה הראשונה שלי, אולי. הוא אמר "כבר בא" וירד מהמשאית ביחד עם התעודות. הסתכלתי עליו דרך המראה. אמרתי בקול רם "איך? איך הכל נהרס? איך? תמיד זה צריך להיות ככה? כאילו מה..חוקי יקום אצלי?" התחלתי לחטט בדברים, הוא לקח את הפלאפון שלו, לפחות הייתי מסתכלת עם יש לו חברה. אני כ"כ מקווה שאין. כ"כ. אחרי 10 דק' הוא חזר ואמר "השתעממת?" ואני עניתי לו "בלעדייך? לא." הייתי ממש עצבנית על הרגע שנהרס! הוא אמר "מה יש לך?" והתחיל להניע את המשאית, אמרתי לו "כלום, מה צריך להיות לי?" הוא ענה בשקט "רק אל תהרגי אותי" , צחקתי בציניות. טיפש טיפש טיפש , מיליון פעם טיפש! אבל טיפש שאני אוהבת :| , אמרתי בלב. הוא שאל "להוריד אותך בבית?" , רציתי להתחכם איתו, נראה מה הוא יגיב, ברגע של אי חשיבה עניתי ל</div>Wed, 14 Nov 2007 16:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7919323http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7919323http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7887123<div align="right" dir="rtl"> עניתי להוד "טוב אז אם אתה מתעקש לדעת אני בצומת המוביל, עוזר לך?" הוא אמר "כן כי אני בדיוק מאחורי אוטובוס של אגד." שני שמעה ביחד איתי מה שהוד אמר, שנינו קפצנו ממקומנו והלכנו למושבים האחרונים, נדחפנו בין הילדים וראינו משאית, המשאית שלו! קפצתי באוטובוס ואמרתי "אויי מיי גאד, או מיי גאד", אחד המדריכים קם ממקומו ואמר לי להפסיק להשתולל ולשבת במקומי, שני ואני חזרנו למקומנו. שמתי את הפלאפון על האוזן ושמעתי את הוד צוחק, הוא אמר "טוב שאת לא מתרגשת ילדונת" אמרתי בקול רציני "אני? מה מתרגשת? אני? למה שאתרגש? ממה?" הוא המשיך לצחוק וחיקה אותי "אויי מיי גאד". עניתי לו "על החיקוי אני לא יורדת מהאוטובוס ולא תיראה אותי במדים, איך אני?" הוד ניסה למשוך בחוטים שלי ואמר "הכי מתוקה שבעולם, יאללה תירדי בתחנה ואני אאסוף אותך". כ"כ רציתי לרדת בתחנה, כ"כ רציתי לנסוע איתו פעם ראשונה ולבד, כ"כ רציתי לרדת מהאוטובוס המגעיל הזה שהרגשתי לא שייכת. שוב פעם שמתי את היד על הפלאפון ואמרתי לשני "אני הולכת להגיד שאח שלי הגדול מאחורינו והוא רוצה לקחת אותי..אני אמציא משהו, ניראה לך שייתנו לי לרדת?" שני אמרה בנימה פ</div>Sat, 10 Nov 2007 19:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7887123http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7887123http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7875606<div align="right" dir="rtl"> הוד שאל "למה את לא פה מחר?" אמרתי לו "כי מחר אני מתגייסת." שיקרתי לו. הוא אמר בקול מפתיע "אבל איך, את כולה בת 14" קרצתי לו ואמרתי לו "ניראלך שאני מתגייסת, טוב שלא לקחת רציני. אני כולה הולכת לקבל את כל החפצים של הצבא כי אני הולכת ללמוד במין טכני כזה. כמו בחיפה, של חיל האוויר." הוא שאל "ואת תהיי בפנימייה?" אמרתי לו "אם תהיה פנימייה אני רוצה להיות, אבל אני עוד לא יודעת כלום,זאת פעם ראשונה בעיר הזאת..." הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי במבט שרוצה לשאול מלא שאלות, אבל אני לא יודעת, ככה שלא אוכל להחזיר לו תשובה. יצאתי לרחבה בחוץ ושני שאלה אותי "מה הקטע ביניכם?", לא העזתי להגיד לה שאני מאוהבת בו, היחידות שיודעות אלו רז ומורן. זהו. אמרתי "הוא חמוד כזה, צחוקים איתו." היא אמרה בקול שלא מאמין "כן בטח", עניתי לה "תחשבי מה שבא לך". אני מעדיפה שכמה שפחות יידעו על הרגש האסור הזה, יהיה הכי טוב. שני אמרה "טוב, דברי איתי מחר" ונפרדנו לשלום. היא נסעה. הוד בא אליי ואמר "מה, כאילו מחר תהיי עם מדים, תינוקת?" אמרתי לו "תינוקת אחותך" הוא ענה "זהו..אין לי אחות? בא לך לשמש כאחות..אבל תינוקת?" אמרתי לו "</div>Fri, 09 Nov 2007 13:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7875606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7875606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7870205<div align="right" dir="rtl"> קמתי מהספה, פיהקתי ובאתי ללכת לכיוון המחשב, עברתי בכוונה ליד הוד ופתאום הרגשתי אותו תופס לי את הזרוע. הסתכלתי על הזרוע ומהר הפניתי את המבט שלי אל הפנים שלו..לתוך העיניים שלו. הוא אמר "תודה" , חייכתי חיוך אבל לא פציתי מילה מהפה. הסתכלתי סביב וראיתי את בני ודור מסתכלים עלינו, שיחררתי את הזרוע שלי מהיד של הוד והלכתי למטבח, לאחר כמה דק' הוד בא גם הוא למטבח. כניראה המטבח זה היה המקום שהיינו יכולים להפגש בלי שאף אחד ייפריע :D אמרתי לו בקול ביישני "אהבת את המתנה?" הוא ליטף לי את הלחי, חייך חיוך ענקי ואמר בקול שקט וביישן גם, "כן. מאוד, תליתי אותה במשאית ככה שכל היום אני אראה אותה ואני אזכר בך." הלב שלי דפק במהירות ובלב אמרתי לעצמי 'איזה חמוד אמא איזה חמוד אני נמסה, בא לי להתנפל עליו ולנשק אותו, להרגיש את השפתיים האדומות שלו'.. מזגתי לנו מים והוא התיישב בכיסא שהיה מונח צמוד לשולחן במטבח, הגשתי לו את הכוס מים והוא החזיק לי את היד. הורדתי מבט ביישן ומסמיק לכיוון הרצפה ושתיתי לגימה קטנה. הוא הסתכל לי על הטבעת שהייתה באחת האצבעות ביד, ליטף אותה ואמר "טבעת יפה" וקרץ לי. לאחר-מכן הוא ש</div>Thu, 08 Nov 2007 19:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7870205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7870205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7858714<div align="right" dir="rtl"> היה פלאפון, על הצג היה רשום "הוד" עניתי ושיחקתי אותה שלא שמתי לב מי זה בצג, הלב שלי דפק בשיא המהירות. עניתי לו "הלו?" בקול מלא ציפיות, הוא אמר בחשד "מי זאת?" עניתי במהירות "בר" הוא שתק. ואז צעק "בררררררררווושששש" בצעקה שהורידה לי את האוזן מהמקום, הוא הכניס מלא משפטים ביחד "נו איך היה? מתי חזרת? נהנית? הבאת מתנות?" הייתי כזאת מבסוטית, אי אפשר לתאר, למרות שזאת לא ממש קבלת פנים של פנים מול פנים זאת קבלת פנים שמתאימה להוד, לצעוק את השם שלי בקולי קולות. חמוד :] אמרתי לו "רגע רגע כמה שאלות, נספר לך שניפגש", באתי להעביר את הפלא' לאבא שלי והוד אמר "לא, אל תסנני אותי, אני מת זהו אני לא נושם בר, נו ברוש, תספרי דברים גם ככה משעמם לי, בגלל עכשיו אני אמות." ניסיתי לא להראות כזאת התרגשות מהדברים שלו, בכל זאת אבא שלי היה לידי, אבל הסמקתי. נהייתי עגבנייה. אמרתי לו בציניות "רגע ומה אני אמורה לעשות? הנשמה? מפה לפה?" הוד הפתיע אותי ואמר "למה לא?" עכשיו בטוח הסמקתי עוד יותר. בטוח. הלב שלי לא הפסיק לדפוק. אבא חטף לי את הפלא' והוד חשב שהוא מדבר איתי ואמר "אז מה למדת לעשות הנשמה?", אבא שמע זאת וא</div>Wed, 07 Nov 2007 12:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7858714http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7858714http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7853802<div align="right" dir="rtl"> פתאום רונה ושרון התחילו לריב, כולם הצטופפו לראות למה הן צועקות ומרימות ידיים. נכנסתי ביניהם וצעקתי "מה אתן רבות? אתן כמו אחיות? תפסיקו!" שרון אמרה "אחיות אה?" הסתכלה על רונה במבט הכי מזלזל ושפל שיש, כמעט וירקה לה בפרצוף. סתיו ואני לקחנו את שרון לקדימת האוטובוס, הושבנו אותה בספסל ושאלנו "מה קרה? למה רבתן ככה? מה אתן נורמליות?" שרון בכתה, הורידה את הראש על הברך של סתיו ואמרה "נמאס לי, נמאס לי כל הזמן לוותר ולשתוק אני לא יכולה" ליטפתי לה את הראש ואמרתי "על מה את מוותרת כל הזמן?" היא אמרה "אתמול..אחרי שהלכנו ממכן לחדר שלנו..אז אני הלכתי לחדר אבל, רונה אמרה שהיא כבר באה ועכשיו גיליתי שהיא התנשקה עם שי..והוא מוצא חן בעיניי מתחילת הטיול, אני חושבת שהתאהבתי בו." סתיו ואני הסתכלנו אחת על השנייה, לעשות לא היה לנו מה, וגם לא להחזיר את הזמן אחורה. ניסינו לעודד אותה והתחלנו לשאול "מאיפה לך?" "למה היא תעשה לך את זה?" אבל שרון כל הזמן קטלה אותנו :| מרוב בכי, שרון נרדמה, אני נשארתי לשבת לידה בספסל וסתיו הלכה אחורה לנסות לברר מה קרה ואם אפשר - לפייס. שקעתי במחשבות על הוד, כמובן, התגעגעתי</div>Tue, 06 Nov 2007 18:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (מחפשת את השקט ברעש.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480593&blogcode=7853802http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480593&blog=7853802