http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056She could take it back, she might take it back some dayheCopyright 2026 ClusterOne. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=10285684<div align="right" dir="rtl">טוב, עוד לא, אבל ממש בקרוב ימלאו לזה שלושה חודשים. זה מגיע למצב שבו אני עוצמת את העיניים רק כדי לוודא שהן היו פתוחות מלכתחילה. אני אוחזת ברגעים קטנים של אושר עילאי בניסיון לעבור את השנה המחורבנת הזו, ואין אף אחד שעוזר לי יותר ממנו. אפשר להגיד, בעצם, שזו השנה הכי פחות מוצלחת שלי מבחינה לימודית ועם זאת הכי פורייה וטובה מכל שאר הבחינות. הממוצע הכולל שלי כולל בתוכו את הספרות 7 ו-0, גם במקצועות בהם הצטיינתי בעבר מבלי להניד עפעף. מספר ההפרעות והחיסורים שלי הוא כ"כ גדול עד כדי שכך שלראשונה ב-11 שנות הלימוד שלי ההורים שלי הוזמנו לאסיפת הורים. אני ממלאת לעצמי את הזמן בכל מיני שטויות מפגרות, הכל כדי לדחות את מה שאני באמת צריכה לעשות- החל מלקרוא מחדש את כל סדרת 'הארי פוטר' וכלה בלהלחין שירים לאוסף הכבר דייעשיר שלי. ובכל זאת, אין מנוס מלהבחין שהגעתי לצומת דרכים מסורבלת למדיי; פעם בשבוע אני נתקלת בדחף עמוק וקיצוני לבכות בכי היסטרי, ללא שליטה וללא כל הסבר רציונלי. לא ברור לי מה המקור של הבכי הזה, כי דווקא אני הכי צוחקת שאפשר מזה שנתיים, אבל אני לא יכולה לעצור אותו והאמת? גם לא מעוניינת כלכך. ז</div>Sat, 13 Dec 2008 13:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=10285684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=10285684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9981942<div align="right" dir="rtl">ואיכשהו, כל פעם בשנה, בסוף החופש, מגיעה שוב התחושה הזו. I don't belong here. אין לי קשר לעולם שמסביב. עוף מוזר. בשבילם אני רק אותה ילדה שמעשנת יותר מדיי במחששה ולא מתאימה בכלל לנוף החברתי. בשבילם אני זו שלבשה שחור בתחילת כיתה י' ועדיין לא ממש יצאה מזה בכיתה י"א. בשבילם אני סתם אחת, אחת סתמית. ריקה מתוכן. וכשאני מנסה ליצוק לעצמי תוכן, ליד אנשים כאלה, אני מתחילה לרעוד ולהיבהל, כמו פעם, ביסודי, כשניסיתי כלכך וזה לא הלך. אז דיברתי איתם, ואמרתי להם שאני מעדיפה לעזוב עכשיו, ושעדיף לי בלי המסגרת הזו, ופעם יחידה שהם הקשיבו. הם רואים כמה אני לא אוהבת את זה, הם רואים כמה רע לי שצריך לחזור, הם רואים כמה התבאסתי לגלות את הדבר הזה שמוכיח שאני לא כמו אחותי. הם רואים שאני לא אחותי, ושאין סיבה לצפות ממני לאותם דברים. ומשום מה אני לא מרגישה הקלה בכלל ולא שמחה. כי כמו שהם גילו שאני לא אחותי, גם אני, שרציתי כלכך שיבדילו בינינו, גיליתי שאני לא אחותי. ופתאום זה לא נראה כמו רעיון טוב יותר מדיי לא להיות היא.. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; F</div>Fri, 03 Oct 2008 23:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9981942http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9981942http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9647287<div align="right" dir="rtl">החופש הגדול התחיל. הביג-ת'ינג, הדבר שכלכך חיכיתי לו במשך השנה הכי מסוייטת ונוראית שהייתה לי אי פעם בחיי. כמו מים שנהדפים על הפנים ברגע שקופצים לבריכה, ככה מרגיש לי החופש. מן מכה מתמשכת, שצפית אותה באה, קיווית בליבך שהמעבר יתגמש ויתרכך ובסוף למדת להשלים עם התחושה המוכרת והממכרת. אם החופש הזה ימשיך ככה, אני לא ממשיכה שנה הבאה בבית ספר. יצא לי לחשוב הרבה בשבועיים האחרונים, בעיקר כי אני סגורה בבית ולא נותנת לאף אחד לראות אותי. אם יש דבר גרוע יותר מלהשתנות למשהו שאתה לא מחבב זה להשתנות למשהו שאתה לא מחבב למען אחרים. איבדתי כל חשק ומוטיבציה לעשות דברים שאני אוהבת בדרך כלל. אני לא מנגנת בכלל בכלל, אפילו לא קצת. שרה לעתים רחוקות, וגם זה המהום בלוז חרישי. עליתי 3 קילו, אני מרגישה מגעיל ומחליא ולא מסוגלת להסתכל על עצמי. אני לא רואה אנשים, לא מדברת עם אנשים, אינטראקציה אפסית עם העולם מסביב. תקועה בין הכרוניקה הברורה והמוכרת של בוקר-עבודה-כלום-לנסות לישון ולא להצליח.'אני עובדת מחר בבוקר, לא יכולה... מצטערת!' (לפחות מצאתי תירוץ, דיי טוב, ואנשים לא עולים עליו.) במשך החודש האחרון, ארבעה א</div>Sun, 27 Jul 2008 00:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9647287http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9647287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9576894<div align="right" dir="rtl">I've been mad for fucking years"Absolutely yearsBeen over the edge for yonksBeen working me buns off for bands I've always been mad, I know I've been madLike the most of usVery hard to explain why you're mad "Even if you're not mad במקלחת אני חושבת.חושבת על מה קרה היום, מה היה אתמול, ומה עתיד לקרות מחר. על כל מה שאמרו לי, על כל האינטרפטציות השונות לכל שבב מילה, על החולצה הזאת שרואים בה את הכתף ואת זו שרואים בה את הצדדים של הבטן, על זה שההורים נהנים להאחז בדבר היחיד שהם יודעים יותר טוב ממני.וזה מעצבן, כי בתכל'ס, אי אפשר להאשים אותם. דור אחר חונך לערכים אחרים, אמות מידה שונות. הם רגילים לדברים שבעיניי זרים לחלוטין והם חושבים בצורה אחרת, וחיכוכים הם פשוט בלתי נמנעים. ובכל מקרה, הם החליטו שפסיכולוג זה המענה לבעיות. שהשינה, הקוטביות והאכילה ייפתרו באורח פלא, ואולי תוך כדי הם גם יביאו להצלחה מאסיבית בתנ"ך, השגת מדליה אולימפית והריסת הדימוי שלי כאדישה. קשה לי להסביר להם שהם טועים, ושיתעוררו, ושאני לא בת 7 יותר, ולחנך אותי עכשיו יהיה מאוחר מדיי, ולנסות לפתור בעיות במצב עמוק או שטחי זה פש</div>Mon, 14 Jul 2008 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9576894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9576894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9356230<div align="right" dir="rtl">כבר לא קיימים בארץ יקים. יקים כאלה שאוכלים פיצה עם סכין ומזלג, יקים שברחו אחרי ליל הבדולח מאוסטריה מולדתם, יקים שנימוסין והליכות הם הכל בשבילם. יקים שעלו לארץ מתוך הכרח ולא מתוך ציונות, ולמדו להסתדר עם כל הפלגים בעם. יקיםשמטפחים שפם עבות וכרס מלאה, רק כדי להעיד על סוג מעמד מסוים. אותה הוויה אצילית שמאפיינת כל כך הרבה מיוצאי אירופה נאבדה. נשתרשה בארץ הוויה מיוחדת, הוויה ארצישראלית. קשה להסתדר עם מנטליות כל כך שונה, כל כך מתועשת, בה כל אינסטינקט הוא כבר מחשבה ידועה מראש. overthinking, הייתי קוראת לזה. אחרון היקים האמיתיים, מבחינתי, איננו עוד. איפה ישנם גאונים אמיתיים? גאוני מוזיקה, שמבינים הכל מבאך ועד בטהובן, שמנגנים בכינור ובפסנתר, בעלי שמיעה אבסולוטית וכאלה שהקנו לעצמם את הזכות ללגלג על מוזיקת המיינסטרים? גאוני פיזיקה ומתמטיקה, שמבינים לעומק תיאוריות שגדולי המתמטיקאיים בלבד מבינים, שמשחקים בשחמט כמו רב-אמן לפחות ונודעים בצניעות הרבה לגבי חוכמתם? גאוני גרפיקה ואומנות, שמציירים יצירות מדהימות שנתלות אחר-כך בגאווה גדולה, שמקימים בתי דפוס מובילים? הייתכן שבדור הזה גאונות היא בגדר</div>Thu, 12 Jun 2008 10:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9356230http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9356230http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9335285<div align="right" dir="rtl">"אתם לא צריכים להתמודד עם זה בבוקר" But I'm waiting in this cell"Because I have to know "?Have I been guilty all this time לפעמים, אני תוהה מה הופך אותי למיוחדת כל כך."את נראית כמו אחת שניסתה דברים..."בסך הכל, לא עשיתי שום דבר יוצא דופן בחיים שלי. לפחות לא משהו שכרגע נחשב בלתי מקובל- סה"כ הודעה קטנה בכיתה ח', אחת קטנה בכיתה ט', ואיזו מערכת יחסים טינאייג'רית רגילה."את יודעת שהוא מחוק לגמרי? מסומם לחלוטין עכשיו?"לפעמים, אני תוהה למה אכפת לי. לפעמים זולגת לי פה ושם דמעה כשאני שומעת שיר עצוב, כשאני קוראת אמרה מעיקה. ההספד של יאיר לפיד על אבא שלו, למשל, גרם לי להזיל דמעה."פשוט לפעמים את מתעקשת לצאת בסדר מכל דבר, גם כשאין צורך.. רק שתדעי שזה מעצבן, חח"בסך הכל, נראה לי שאני בסדר. מעצבנת במידה, יומרנית במידה, קצת אנטיפתית לפעמים, אולי קרירה, נוטה להיות מבואסת או עצבנית, אבל אני בסדר. עובדה, אפשר לסבול את נוכחותי וכשאני שיכורה אני אפילו נסבלת פלוס. נכון?"היא לא עושה כלום, רק אומרת את זה. אוי, שיט, אני על רמקול? למה לא אמרת לי?"לפעמים, אני מקווה שאני מדמיינת, חולמת בהקיץ; טווה חוטים של קו</div>Sun, 08 Jun 2008 23:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9335285http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9335285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9253081<div align="right" dir="rtl">אני כועסת. מי שמכיר אותי וודאי יודע שמטבעי להאשים את עצמי בכשלונות ואכזבות,אך זה לא המצב הפעם. הפעם תורי להפנות אצבע מאשימה ותורי להפיל את האשמה עליכם. נתחיל מהקשה לקל. לך, אדון דמות לחיקוי, שתמכת לאורך כל הדרך, עודדת, דיברת בכנות מפליאה, אהבת בצורה אבהית ואמיתית. אתה זה שהחליט לפתע להיות פסיבי עד בלתי נראה, אתה זה שרמס את המוטיבציה בשלמותה, אתה זה שמדבר על עמידה בהבטחות ופעם אחר פעם במשך שנה לא מקיים דבר. אתה אחראי לכישלון, ולא אני. לכם, הורים יקרים, שנהנים מהבת המוצלחת שלכם, שמדברים עלייה בגאווה כאשר היא נוכחת, אתם שאי שם באמת גאים בה גם כשאתם לבד עם עצמכם. אתם אומרים ש'לא נורא, העיקר שעשית כמיטב יכולתך' ולא מנסים להסוות את הטון המאוכזב שלכם בקול, אתם שמוּנֵעים מדעות קדומות ונותנים להן להשתלט לכם על החיים בעוד אתם מגדירים עצמכם כאנשים נאורים ומשכילים, אתם שכביכול נמנעים מהכללות והשוואות ובדיעבד זה הדבר היחיד שאתם עושים. אתם אלה שאחראים לכל מהלכי חיי ה, איך קראתם לזה, לא בריאים. לך, גברתאעלק חברה, שיודעת שכולם לא סובלים אותך ואני היחידה שמוכנה לסבול אותך ליותר מ-5 דק' רצופות,</div>Mon, 26 May 2008 10:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9253081http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9253081http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9217251<div align="right" dir="rtl">המוצא הישר מתבקש, מכל הלב, להחזירה. בדיוק כשנדמה לך שההכל משתפר סופסוף, שאת עוברת את צומת הדרכים הזו שנמשכת כבר קרוב לחצי שנה, בדיוק כשנדמה שהלימודים סופסוף מסתדרים ושהדיאטה הניבה תוצאות מעודדות בקרב המישור הרומנטי, את מגלה שהכל טעות. כי כמובן שהכל טעות. עובדה, את שוב לא מדברת עם ההורים, את שוב בכעס עמוק ואפל עם אימא שלך, את שוב מעלה ומורידה קילוגרמיםבקצב מסחרר, והבחור ההוא לא מתקשר. אני חושבת שהעניין הוא פילוסופי עמוק יותר ממה שהכלים שבידיי מסוגלים לתרום לי בהבנתו. אני חושבת שהעניין הוא פשוט ומורכב כאחד- אני מאוהבת בעיקרון.בנים באים והולכים, מצבי רוח מתחלפים, עונות מחליפות אחת את רעיה, אפילו אנשים- גם אם רק למראית עין, ובד"כ רק למראית עין- משתנים. אבל עקרונות נשארים. עקרונות לא נודדים עם השנים, עקרונות מוטמעים בך עמוק בתוך הנשמה, הגוף והעור. עקרונות הם דברים שאתה מחבר לעצמך רק עם עצמך, תהיות נפש קשות מנשוא במישור החיצוני שרק אתה מודע אליהן, מודע להשלכותיהן ומודע למה שהן תורמות בעיצוב שלך כבנאדם. אבל לעקרונות יש קטע חמקמק במיוחד- הם נוטים לגרור עימם טוטאליות מוחלטת (מצחיק שאמר</div>Mon, 19 May 2008 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9217251http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9217251http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9123356<div align="right" dir="rtl">כששואלים אותי אם יש לי בעיות, אני עונה בפשטות: לא. כי בינינו, רוב אלו שמתעניינים בחיי הפרטיים ביום יום הם אותם אלו שמחפשים ריגושים רגעיים שיספקו להם את צורך המציצנות והסקרנות הכה אידיוטי שמצוי בבני אדם, אלו שיש להם זמן בשפע. אבל האמת היא, שלפעמים, מדיי פעם, בא לי להיות אותה ילדה בת 15 שעומדת לבושה שחורים בדיזנגוף סנטר, בגופה מספר חורים עודף, ומבט עגום בעיניה. בא לי לצעוק כל הזמן, בא לי לתפוס מעצמי, בא לי להיות בפוזה של 'שמה זין' ו'מה זה זין' בו זמנית. בא לי לבכות בבית ספר, בא לי שיתאפשר לי לספר הכל לכולם ולא לדפוק חשבון. בא לי לדבר בלי עכבות, בלי מעצורים, בלי שהמוח יגיד מה צריך וכדאי וראוי לעשות. בא לי לזיין בשכל ולהתחרט על זה. בא לי לאבד את עצמי קצת. אז דיברתי איתך אתמול ואמרת לי שיש לך בעיות כרוניות שלא סיפרת עליהן לאף אחד, ושאני לא אוציא מילה. באקט פתאומי של טיפשות מהולה באותה סקרנות ידועה לשמצה החלטתי להסכים לעסקת חליפין- אתה מספר לי על בעייה, ואני מספרת לך. האמת? הופתעתי. ציפיתי לבעייה מינורית, כיאה לבחור חזק אופי כמוך; האמת? התאכזבתי. ידעתי שהשקט הנפשי שלי לא יאפשר לי לשלוף ל</div>Sun, 04 May 2008 15:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=9123356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=9123356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=8966320<div align="right" dir="rtl">הכל יפה (מכוער) הכל טוב (רע) הכל מואר (חשוך) הכל רגוע (טרוד) הכל נעים (מכאיב) הכל אהוב (מאוס) הכל נכון (טעות) הכל מרווה (מרוקן) הכל מכוון (מקרי) הכל אמיתי (שקרי) הכל שמח (עצוב) הכל פורח (נובל) הכל מוכר (שונה) הכל בינוני (אינדבדואלי) הכל מובן (מבולבל) הכל מעניין (משעמם) הכל מצחיק (מדפרס) הכל מחוייך (מבכה) הכל מוזיקלי (מונוטוני) הכל חדש (עתיק) הכל הכל בסדר. כמה כיף (נורא) לחיות בעולם שבו כל מה שסמוי מן העין הוא הנכון, וכמה שכולנו עיוורים... "כלום לא עצוב, הכל כרגיל כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה" יום אחד אני אטווה קורים צפופים של שלווה ושל חסד ואטפס עליהם ברוגע גמור ובתחושה של שלמות. עד אז... עוד שלוש סיגריות. וכמה שהפוסט הזה פסימי (אופטימי).</div>Wed, 09 Apr 2008 22:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (ClusterOne)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=480056&blogcode=8966320http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=480056&blog=8966320