http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254בואו נראה אם יש לי את מה שדרוש כדי לנהל בלוג (החתול פריץ טוען שלא...)heCopyright 2026 randygirl. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/54/92/47/479254/misc/13385300.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8846243<div align="right" dir="rtl">"אביב הנה הגיע! ציפור קולה תשמיע! נריע, לשמש העולה!"... חיחי... וזה היה קטע מטופש והיתולי מתוך שירו של ויואלדי... עד כאן פינתנו "קטעים קלאסיים היפראקטיביים של מלחינים שהתפגרו מזמן"... אבל באמת, האביב באמת הגיע, אפילו בדף הבית של גוגל יש פרחים קטנים חמודים כאלה שצומחים ישר בתוך ה- OO האווים שבמילה גוגל... מתברר שהיום הוא היום הראשון של האביב, נכון, העונה החמימה כבר ביצעה כמה גיחות השנה, שהשאירו אותי במיוחד מיוזעת ועל סף התייבשות, אבל כעת זה רשמי חברים! האביב כבר כאן ואין שום דבר שתוכלו לעשות בקשר לזה! (אולי חוץ מלבנות מכונת זמן מבקבוקי קולה ריקים ובוטנים, ולחזור חודשיים אחורה בזמן...) אני אוהבת את העונה הפורחת הזו, למרות שלחלק מהאנשים באמת יש פריחה ממנה. זה בסך הכל מעבר נעים בין שתי עונות תוקפניות ומרושעות, הקיץ והחורף. הרי לא משנה כמה כולנו מתגעגעים לקפוץ לבריכה, ולהשאר ערים עד הזריחה, ולאכול אבטיח עם חומוס למריחה (מה? הייתי צריכה חרוז!) אי אפשר לשכוח שזה גם אומר להיות מכוסים בזיעה לחה, לחטוף מהיתושים פריחה ולחטוף מכת שמש רצינית- בכלל לא בדיחה! (יאפ, עוד חרוז, אולי כדאי שאס</div>Thu, 20 Mar 2008 15:15:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8846243http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8846243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8781090<div align="right" dir="rtl">ובכן.... לא הייתי פה זה זמן מה, מרגיש מוזר מעט לחזור לכתוב פתאום... החלטתי לנצל את היום חופש שנחת עלי במקרה (תודות למורה לספרות שחטפה שפעת מסתורית) בכדי לחזור מעט לשגרה. למען האמת, לא השתנה דבר בחודש הזה, שבו לא עדכנתי (אלא אם כן אתם מחשיבים חטיפה על ידי חייזרים שוחרי שלום כ"דבר".. ) החיים נותרו כשהיו- יבשים, משעשעים לעיתים, מלאי לחץ אקדמאי ובאופן כללי קצת... מעופשים... בגרויות החורף החלו תוקפות לאחרונה (יצורים מבעיתים שכמותן), מעניין, בהתחשב בעובדה שהן לא צצו עד לרגע שבו נעלם החורף .... קשה לומר שממוצע הציונים שלי השתפר מאז השנה שעברה, אבל הצלחתי בסך-הכל להחזיק ת'ראש מעל למים, אני תוהה אם הדבר הוא בדגר הוכחה חיה לכך שהשנים מזיקות לתאי המוח הצעירים שלנו, או במקרה שלי, הופכות אותם לשזיפי נויירונים מיובשים... אבל היי! הם אומרים שמי שחושב פחות נהנה יותר בעולמנו המוזר, לא? אם נכונה תיאוריה היתולית זו הרי שאני על המסלול הבטוח לאי החלומות של האושר המוחלט וחסר הדאגות, הקרוי ניוון מוחי... לא מזמן סבא הסיע אותי ותוך כדי זמזום שיר סקוטי נושן הוא פתאום תקע לי: "הה, תאמיני לי, זאת התקופ</div>Sun, 09 Mar 2008 12:32:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8781090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8781090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8655566<div align="right" dir="rtl">ממש כאן למטה...</div>Sun, 17 Feb 2008 22:15:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8655566http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8655566http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8632131<div align="right" dir="rtl">ארוחות משפחתיות אצל סבתא וסבא. או אולי כדאי לומר בעצם רק 'אצל סבתא' אחרי הכל היא זאת שעושה את כל העבודה... כמעט בכל יומשישי אנחנו מתארגנים במשך שעתיים, יוצאים, חוזרים הביתה כמה פעמים לקחת דברים ששכחנו שם, נתקעים בפקקים, ובסופו של דבר מגיעים בשעה טובה לבית סבתא, שנמצא במרחק 15 ק"מ מאיתנו... כבר ציינתי לא פעמיים ולא שלוש (פעם אחת בלבד..) שאני טיפוס מאוד משפחתי. בכלל, אפשר לומר שאנחנו משפחה מאוד משפחתית... אני כל כך אוהבת את המפגשים המשפחתיים הללו, זה ברור, מה יש לא לאהוב?- בסך הכל שתי דודות מריחות מעישון שטוענות שאני לא אוכלת מספיק (אז איך לעזאזל עליתי שני קילו?!), שני דודים שמתעקשים לצבוט לי את הלחי ולשאול במבט זחוח מה שלום החתול שלי (דוד, אתה בכלל יודע בת כמה אני?.. לא! אני לא בת 12 כבר חמש שנים תמימות!!! ) סבתא אחת שאתה חייב לאכול את כל מה שהיא הכינה ולא יערף ראשך (אז מה אם היא הכינה 18 מנות שונות ו-14 מהן מכילות דג?) חמישה בני דודים קטנים שמצטיינים בריור, נשיכות, רודנות, אלימות פיזית ועוד מספר מקצועות אקדמאיים שונים, וסבא אחד, די מסכן, שלפעמים נדמה לי שסובל אפילו יותר ממני</div>Thu, 14 Feb 2008 16:52:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8632131http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8632131http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8591427<div align="right" dir="rtl">17. היום אני בת 17. מוזר. אני עדיין לא ממש מעכלת את זה. הדבר הראשון שקרה כשקמתי בבוקר, (חוץ מזה שגיליתי שפריצי החתול ניסה לחנוק אותי בשנתי) היה זה שאמא שלי שאלה אותי: "נו, אז איך זה מרגיש להיות בת שבע-עשרה?"... מחיתי שני טון של קורי לילה מהעיניים שלי ועניתי לה: "ת'אמת? בדיוק אותו הדבר..." כשהינו קטנים עשו מזה כזה עסק גדול וחגיגי, ואמרו לנו משפטים כמו 'זהו, אתה ילד גדול עכשיו!'.. שיש מסביבך כל כך הרבה התרחשות אתה פשוט חייב להאמין להם, 'כנראה שמשהו באמת השתנה אם עושים מזה כזה רעש, אולי אני באמת ילד גדול עכשיו'. אבל בהיותך פעוט זב חוטם ממוצע, פשוט היית משאיר את המחשבה הזאת תלויה באויר, ורץ להתמרח יפה יפה בחול ובצבעי אצבעות... היום זה כבר לא ככה, במקום פשוט לציין את העובדה שגדלת בשנה (למרות שפניך וכפות רגליך, משקלך ואפילו גובהך,לעזאזל!, לא השתנו כבר שנתיים) הם פשוט מפנים הפעם את השאלה לכיוונך, 'איך זה מרגיש?', 'שמת לב למשהו שונה?' וכו'... והפעם, כשהתשובה כבר לא כל כך מובנת מאליה, אתה עוצר וחושב על זה לרגע, ואז בשניה- מבין! כל מה שהשתנה הוא התאריך, מספרים ותו לא. אתה בדיוק כפי שה</div>Fri, 08 Feb 2008 10:27:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8591427http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8591427http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8557888<div align="right" dir="rtl">מה לעזאזל הולך בדור הבא וממשמש אחרינו?! אז נסעתי בסוף השבוע לבקר משפחה מורחבת (ותנו לי להבהיר, הם לא רק מורחבים, הם גם די רחבים..) בכל אופן, אחי הקפיץ אותי לשם (אמא ואבא נעדרו בתירוץ של כביסה דחופה שיש לתלות לייבוש או משהו מופרח דומה..) אני טיפוס די משפחתי, ככה שאני מאוד אוהבת את האחיינים הקטנים שלי (ולא, לא רק בטעם עוף... ) צלצלנו בפעמון הכניסה שלהם ונכנסנו, והדבר הראשון שעיני קלטו היה אחייני הצעיר, אץ לעברי כאשר מבט ספק משועשע, ספק מטורף נסוח על פניו, וחרב גומי גדולה (אבל ממש גדולה) מתנועעת במהירות מטרידה מעל לראשו ולכיוון הכבד שלי... זה כאב. אל תאמינו לסטראוטיפ, גומי הוא חומר שמסוגל לפגוע באדם, אל תפנו את גבכם אליו!!! הייתי המומה (וגם העצבים בבטן שלי נכנסו לטראומה לא קלה), פשוט עמדתי שם, מחכה לראות מה יוכל הזאטוט בן החמש לומר כדי להצדיק את מעשה הנאצה שביצע בי בזה הרגע. ואכן, תגובתו לא בוששה לבוא: "הא הא! את מתה!!" הוא צרח מלא ראותיו הזעירות, "אני מקבל את כל נקודות החיים שלך! וגם את האוצר האולטרה זויידי שלך!!" הוא קרא וחטף מידי את הארנק שלי, שהכיל בו ברגע כפתור, שני מסטיק</div>Sat, 02 Feb 2008 21:38:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8557888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8557888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8489071<div align="right" dir="rtl">ציונים.... לפני יומיים קיבלנו את התעודות שלנו, גליונות נייר מקווצ'צ'ים שדומים יותר מכל לחשבון יקר (או זול, תלוי עד כמה הייתם גרועים) במכולת של השכונה... במשך כל מחצית של שנת לימודים אני לרוב לוקחת לי "חופשות" קטנות משיעורים מסויימים, ומנצלת את הזמן הזה למעשים בעלי ערך רב (זלילה בפיצריה הצמודה לגדר בי"ס...) אני גם לא ניגשת לפעמים לבילויים התמוהים שהמורות שלי נוטות לארגן (מבחנים הם קוראות לזה, או משהו) וכשמעירים לי בעניין, אני פשוט צוחקת בפניה של חברתי/אמא/המנהלת... אז איך זה לעזאזל שבכל פעם שגיליון הציונים החביב מגיע לידי אני חוטפת הלם מחדש?! כנראה שאני פשוט מכחישה את כל הפרעות בהם אני מעורבת במהלך השנה, וכאשר אני פותחת את המעטפה באצבעות שמנוניות אני מצפה לתעודה מלאה מאיות... וכמובן שאז אני חוטפת את השוק (יאממ... שוק! אני כיף שהביאו פולקע לרגל סיום המחצית...) ולא מבינה איך יתכן שהתעודה מלאה ביותר... טעויות ממאיות... אל דאגה, זה לא שהתעודה שלי נוראית או משהו (כן כן, אני יודעת שלרגע החסרתם פעימה ושמטתם את צלוחית החרסינה מידכם...) אבל היא פשוט לא בדיוק תעודת החלומות שאמא הייתה תו</div>Thu, 24 Jan 2008 17:48:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8489071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8489071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8456527<div align="right" dir="rtl">יחסית לפוסט הקודם, שהיה עגמומי למדי (ואולי אף מעט ממורמר ), הפוסט הזה הוא כולו גוש מחייך צבוע בצבעים מתקתקים! (וכן, אני יודעת שאחריי שקראתם את השורה הזאת כחצי מכם נמלטו מן הבלוג, או התאשפזו עקב יתר סוכר בדם... ) אבל אין מה לומר, זוהי האמת; אני לא יודעת אם זה נגרם עקב חזרתה של השמש לחיינו לאחר שלקחה חופשה קצרה בקאריביים, או אולי בגלל זה שהימים מתארכים, מצב הרוח שלי פשוט השתפר פלאים! הרשו לי לצטט את אחד השירים שעיצבו את חיי וליוו אותי מאז תקופת חיתולי: "היום אני שמחה, ולא יודעת למה, היום אני צוהלת כל היום.." אלו מכםשלא מכירים את יצירת המופת הזאת, פשוט דמיינו מנגינה מטופשת ואינפנטילית להפליא... אל תחשבו שלרוב אני בנאדם מדוכא או משהו (ברגע זה סבתא שלי אומרת לסבא בנימה פולנית: "אתה רואה?, אמרתי לך!!") אבל עדיין, אין לי הרבה סיבות לשמוח (מי שרוצה לדעת למה, פשוט קראו פוסט אחד אחורנית) וכשכבר מגיעות כמה, אני בהחלט קופצת עליהן, מחבקת אותן חיבוק דביק ומבקשת מהן מזומנים לגלידה.. בזמן האחרון דברים פשוט באים יותר בקלות, המצב לא השתפר אבל אולי פשוט השלמתי איתו. אני מרגישה שמותר לי להשען</div>Sat, 19 Jan 2008 18:19:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8456527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8456527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8367476<div align="right" dir="rtl">טוב, לא באמת קואלה, אבל ללא ספק משהו שונה... לרוב אני נהנית לכתוב כאן כל שטות שרצה לי בראש, אבל הפעם זה נושא כאוב מאוד (לא כאוב כמו נפילה במדרגות אבל די כאוב) אני לא יודעת מה אתכם אבל לחזור ללמוד אחרי השביתה הזאת די חיסל את מה שנשאר מהאישיות שלי (זנב) אני מכירה די הרבה אנשים, כולל אותי שקמים מוקדם מאוד בבוקר וחוזרים הביתה מאוחר מאוד בערב בגלל העומס המטורף שיצרה השביתה ובגלל כל הבגרויות המרושעות האורבות לנו ממש מעבר לפינה... בתקופה האחרונה אני ממש מרגישה שאין לי זמן אפילו להיות אני, או לפחות להיות מי שהייתי לפני האסון שאין לנקוב בשמו (חזרה לבי"ס) כל תחביב שהצלחתי לפתח בזמן השביתה, כמו ללמוד נהיגה או אפילו סתם לרבוץ בנחת עם חברות על איזה סרט טוב, התחביבים נעלמו. לא רק שאין זמן יותר להרשות לעצמך חיים משלך, אלא שלפעמים כשכבר יש זמן, אין אפילו חשק כשאתה חוזר ממוטט (לא ממותה!! ) בשעת ערב מאוחרת מיום לימודים מורט עצבים (ולפעמים גם שערות) המורה שלי רצתה לקבוע לנו מבחן ביום ראשון ואני התנגדתי, תכננתי לבקר ביום ההוא חברה שלא התראתי איתה חודשים. המורה הסתפקה בלגעור (כן, כמו שעושה חמור) ב</div>Sun, 06 Jan 2008 17:49:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8367476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8367476http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8331267<div align="right" dir="rtl"></div>Tue, 01 Jan 2008 21:42:00 +0200randyrandy6@walla.co.il (randygirl)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=479254&blogcode=8331267http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=479254&blog=8331267