http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994heCopyright 2026 מאיהמאיה(:. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12932882<div align="right" dir="rtl">יש כמה דברים במדא שלמדתי בדרך הקשה. קודם כל, אני לא חסרת רגשות וסימפטיה. כשנכנסתי לכל הסיפור הזה עם האמבולנסים וההתנדבות הייתי בטוחה שיש לי לב עשוי מאבן, עמיד בפני כל מקרה.הייתי חיה ממקרה למקרה באמונה עיוורת שלא יהיה לי קשה להתמודד, שאני לא אתרגם אנמנזה ומצב רפואי לרגשות.טוב , זה קצת יותר קשה ממה שזה נראה... מהר מאד מצאתי את עצמי נחשפת למקרים שקילפו את שכבת ההגנה הקשה שלי כאילו הייתה קליפה של בננה. מצאתי את עצמי נכנסת לטפל באנשים שגרים בבית הרוס ללא ריצפה וללא חדרים. רק קירות וקורת גג. יצא לי לטפל בחסרי בית שמדלגים מבי"ח לבי"ח בתקווה למצוא שם מקלט ללילה ולהתחמק בשעות המוקדמות של הבוקר למחרת, כשהמשמרות של האחיות מתחלפות, כי אין להם את הכסף לשלם לא על האמבולנס ולא על האשפוז.בילדים וקשישים הכי קשה לטפל. ילדים נופלים, טובעים, מפרכסים, נפצעים ומפתחים אלרגיות בכל יום שעובר. לכל רך קטן שאנחנו מפנים עם סירנה באמבולנס, מתלווים זוג ההורים המודאגים והלחוצים, חיוורים והיסטריים שחס וחלילה שלא תיפול אפילו שערה אחת מראשו של הפשוש שלהם...ואני מנסה להרגיע, ואין לי מילים בפה. מה אפשר להגיד? זה לא יעזור</div>Mon, 12 Dec 2011 17:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12932882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12932882http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12461396<div align="right" dir="rtl">אני מסובכת, אחת ויחידה. אני רגילה, אני יוצאת מן הכלל. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שלעולם לא אצליח להשתלב בעולם הזה, באווירה שבו ובאנשים שממלאים אותו. לפעמים אני מרגישה נעולה בתוך עצמי בין ארבעה קירות שחורים, ואין מקום לנשום. יש לי בעיות אמון קשות, אני תלותית במי שלא זקוק לי ומתנגדת לכל סוג של תשומת לב למי שמגיש לי אותv על מגש של כסף. כשאני מטורפת על מישהו, אני מראה לו שאני הדבר האחרון שיהיה לו איתו משהו וכשאני לא רוצה מישהו אני מפלרטטת איתו כמו חובבנית. מחמיאים לי ואני עוקצת בחזרה, מרגיעים אותי ואני עוד יותר נלחצת. מה יהיה איתי? לפעמים מתחשק לי לנעול את עצמי בתוך סטודיו, לשים מוסיקה בפול ווליום ולרקוד, להשתולל, לקפוץ באוויר, להשכב על הרצפה, לבעוט לצדדים וליפול, ולקפוץ, וליפול ולקום, ולרקוד לרקוד לרקוד.... עד שלא יהיה לי יותר אוויר. אני רוצה לרקוד את הנשמה שלי החוצה, להשמיד אותה, לסיים את כל כולה בריקוד אחד שיביע את הכל עד שלא יישאר כבר מה להביע. אני רוצה להרגיש שהריאות שלי נשרפות, אני רוצה להרגיש את הלב שלי מתמלא בדם ואנדרנלין וחום והקלה.... אני צריכה שיח</div>Fri, 29 Apr 2011 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12461396http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12461396http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12236443<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מרגישה כאילו שאני חיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון... שאני חיה את החיים של הנערה הלא נכונה, מכירה את האנשים הלא נכונים ומדברת את השפה הלא נכונה. כאילו הכל נדפק במערכת במן אלגנטיות שכזו, שאני ארגיש זרה בחיים של עצמי. כאילו הכל היה מתוכנן ומלתחתחילה לא הייתי אמורה להרגיש שייכת, כאילו היעוד שלי הוא למצוא את המקום שלי. הבעיה היא שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ולאן אני שייכת... רק שזה לא בזמן הנוכחי, זה פספוס של כמה שנים טובות. אני יודעת בדיוק איפה אני רוצה לגור ואיזו שפה אני רוצה לדבר וכיצד אני רוצה לבלות את השנים הללו של חיי. אבל זה בלתי אפשרי....בלתי אפשרי. אי אפשר לעזוב אחרי שנולדת מושרש בתוך מדינה שקוראת לעצמה בית, בתוך משפחה שנלחמה עם השינייים בשביל לגדל אותי ואת אחיי בארץ ישראל, במשפחה שלא הסכימה שנלמד בצעירותינו אף שפת אם נוספת מאשר עברית... למרות הניתוק שנוצר בגלל זה עם כל הקרובים. אי אפשר פשוט לקום וללכת ולעשות את מה שאבא עשה כשהוא היה בגילי... להגיד אני לא שייך לפה, אני שייך למקום אחר לחלוטין- ופשוט לטוס, להתחיל חיים אחרים. לעזוב את ההורים, החברים, בי</div>Tue, 28 Dec 2010 14:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12236443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12236443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12154070<div align="right" dir="rtl">עמדתי מול המראה, מלטפת בעדינות עם אצבעי את העור הדק שמסביב לעיניים הנפוחות והאדומות שלי. שטפי דם תת עוריים קטנים הופיעו כמו נמשים מסביב לעיניי. זה תמיד קורה לי אחרי שאני בוכה הרבה יותר מדי. כבר שכחתי את התופעה המטופשת הזאת אצלי, כנראה שיותר מדי זמן החיים שלי היו דבש. כנראה שיותר מדי זמן הבכי שלי היה דמעות, ולא יותר. שכחתי מה זה לרוץ אל אבא, בהלם, כשדמעה זולגת על הלחי. שכחתי מה זה לנחות לאבא על החזה בצרחות של כאב שמפלח לך את כל האיברים הפנימיים. שכחתי. והיום נזכרתי טוב מאד, איך זה כשבוכים ונגמר לך הקול מרוב יבבות וצעקות חסרות אונים, היום נזכרתי טוב מאד איך זה מרגיש כשנגמרות לך הדמעות והעיניים מתייבשות למרות שאת עדיין בוכה את כל הנשמה שלך החוצה. שכחתי איך זה לשכב במיטה, שעות על גבי שעות, סחוט מעייפות בלי האפשרות לעצום עין לרגע. וכשאתה עוצם עיניים יש לך סיוטים. שכחתי מה זה כשיש רגשות אשמה על העובדה שעצמת עיניים ולרגע חלמת חלום שלא היה חלום בלהות. שלרגע לא התעוררת בצרחה או בקפיצה ופעימות לב מועצות. שלרגע שכחת מהמציאות. אני ישנה חזק מדי, זה תמיד היה חיסרון אצלי. תמ</div>Fri, 12 Nov 2010 21:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12154070http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12154070http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12083587<div align="right" dir="rtl"> בואו נתחיל בכך שאני לקוחה, ולא אשת מקצוע. אני מספרת על פתיחת התלתלים מהעיניים שלי בלבד וכיצד היא השפיעה עליי. בפוסט זה אני לאאחראית על שום החלטה שתקחו [ותוצאתה] לאחר קריאת הפוסט. השיער שלי, מאז ומעולם, היה נפוח, מלא, יבש, מקורזל, עקשן, מלא בשוונצים, ומה לא. הייתי אוספת אותו 99% מהזמן לקוקו עגבנייה (כמה שפחות ייראו מהשיער ומקרזולו, ככה יותר טוב...), וכמובן ניסיתי להוועץ עם כל הספרים מכל רחבי הארץ (וגם מפריז ומרסיי שבצרפת)- ולא מצאו לי פתרון. השיער שלי היה כ"כ עקשן עד שלא משנה מה עשו לו הוא היה חוזר לצורתו המקורית. אני לא אשכח בחיים, שכשטסתי לתאילנד עשו לי צמות על כל הראש- וכשקמתי בבוקר למחרת- הצמות שלי היו מתולתלות. מחליק ופן לא פעלו עליי (ואם כן, לחצי יום, וגם אז זה לא היה נראה משהו), וקרמים לשיער (ניסיתי הכל, בחיי) לא השפיעו עליו בכלל. הגעתי למצב שבו במקום קרם לשיער הייתי מורחת אותו בכמויות מסחריות של מרכך לשיער ולא שטפתי רק כדי שהוא יהיה פחות נפוח ומקורזל... זה היה הדבר היחיד שהצליח להשתלט עליו- וגם זה לא תמיד. בגלל כל החומרים ששמתי עליו הוא היה כל הזמן שמנוני, דב</div>Tue, 05 Oct 2010 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12083587http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12083587http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12049950<div align="right" dir="rtl">&#65279;&#65279;&#65279; אני מסתכלת סביבי ואני רואה חורים. חורים במקומות שפעם עמדו חברים שלי, חורים עמוק בתוך הלב. להתגעגע ברמה כזאת זה לא אנושי. אני נטרפת. אני אעשה הכל כדי להפגש איתם שוב. כולם השיארו לי חורים שאי אפשר למלאות, ואני בספק אם ישובו אליהם אי פעם. כל חבר עשה חור. בין אם זה היה כשהתגייסו לצבא, או כשעזבו חזרה לכל רחבי ארצות הברית, או לצרפת. הם חוררו לי את הנפש כשנפדרנו- ואני בכיתי כמו מטורפת- והם החזיקו לי את היד ונשבעו לי שיום אחד נתראה שוב, גם אם זה אומר שנחצה את האוקיינוסים והיבשות שמפרידים בנינו ברגל. הם חוררו לי את הלב ופילחו לי את הנשמה לחצי כשהחזקנו כולם ידיים מתחת לשמיים זרועי כוכבים וביקשנו משאלה מכוכב נופל... וכולם צחקו עלהמבטא הישראלי שלי כשאני אומרת שוטינג סטאר. הם לקחו ממני חתיכה בשדה התעופה, לקחו ממני חתיכה כשהתייצבו בבקום, לקחו ממני חתיכה כשנתנו לי נשיקה ולחשו לי שהם אוהבים אותי. והחורים מדממים, וזה מתבטא בדמעות. כואב לי, וזה כאב שלא מחלים. הוא רק חופר פנימה, אוכל אותי. מה לא הייתי נותנת בשביל שהם יהיו לצידי, למשך דקה אחת, וירג</div>Sun, 19 Sep 2010 22:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12049950http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12049950http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12034332<div align="right" dir="rtl"> מסיבה, מוזיקה בפול ווליום. אנשים שיכורים ולא רואים בעיניים, חושך. אורות מהבהבים. הקול של הדי ג'יי ברקע של השיר. קופצים, רוקדים, מרימים ידיים לאוויר. צורחים וזזים כאילו העולם והזמן נעצרו- ואנחנו בבועה משלנו מריצים אותו קדימה בשיא המהירות. מעבירים מבטים מהירים אחד בשני, השיער עף על הפנים, ואת מתחככת בגוף של אדם זר.הוא מזיע כמו חמור, ומריח כמו משקה אנרגיה ובושם זול. המקום חשוך לחלוטין-ולא רואים דבר מלבד נצנוצי הסיגריות בחלל החדר והבהובי מנורות. האדם הזר מתחיל ללטף אותך מאחורה. בהתחלה, לא ממש אכפת לך. כל החברים שלך סביבך, את מוגנת. לא יתנו שמשהו רע יקרה לך. הוא רוקד איתך, תופס אותך במתניים, בבטן... מעביר ידיים לאורך הגב. את נצמדת לחברה טובה ורוקדת איתה כדי להפטר מהעלוקה. אבל הוא לא מוותר. הוא כבר רגיל ל"טריק" הזה. הוא מסובב אותך אליו. את מצפה לראות פנים מחייכות ונחמדות, מישהו מוכר. אבל זה אדם זר- והוא אוחז בך כמו שאוחזים באהוב ליבך- ומלטף את שיערך. את לוקחת לו את הידיים ומנסה לנתק אותם מהגוף שלך. הוא מזיז את הידיים לכיוון הצוואר שלך. עובר עליו עם שתי כפות ידיו.. בתוך הראש שלך נשמ</div>Sat, 11 Sep 2010 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=12034332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=12034332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11999189<div align="right" dir="rtl"> עוד מעט החופש שלי נגמר, מה שאומר- שלא קמים יותר בצהריים או יוצאים עד חמש לפנות בוקר. זה אומר שצריך לחזור למשטר של אבא שאומר "משמרת אחת בשבוע ושבת אחת פעם בחודש"... שזה החוק הכי אידיוטי ששמעתי אי פעם. מי עוצר את הבת שלו מלהתנדב ?! יש אנשים שסתם אוהבים להרגיש את הכח שיש להם בידיים. אני מתנדבת די הרבה בחופש, במה שנשאר ממנו לפחות. רוב ההתנדבות היתה יבשה לשם שינוי ולא היו מקרים מיוחדים... למעשה עד אתמול לא ראיתי דם כבר כמעט שלושה שבועות. תאונות הדרכים היו בסופו של דבר ללא נפגעים ואיכשהו נראה כאילו כל עם ישראל מצליח לשמור על עצמו. במשמרת האחרונה שלי כל זה השתנה מקצה לקצה, ולא צריך לפרט יותר מזה. יש לי מחסום כתיבה נוראי. אני כותבת משהו, ומוחקת. כותבת מוחקת כותבת מוחקת. ואם אני מתקדמת בלי למחוק זו התקדמות של מילה פעם בשבוע. נוראי, מזעזע, מתסכל. זה מה שזה. אני רוצה לרשום לכם על החופש שהיה לי, על השבועיים שעבדתי בקייטנה בתור אחת שלא אוהבת ילדים, על השבועיים שטיילתי עם ילדים מארה"ב, על השבוע שבו הייתי בקורס תאר"ן של מדא... אבל מחסום הכתיבה שלי לא נותן לי.</div>Wed, 25 Aug 2010 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11999189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=11999189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11903545<div align="right" dir="rtl">לקחת תמונה, להנציח את הרגע. להנציח את הנשימה, הפעימה, את קצה החיוך. להקפיא את הרגש, הזמן, והמקום. לצלם זה לקחת סיטואציה, ולהכניס אותה לתוך מסגרת, <span l</div>Sat, 10 Jul 2010 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11903545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=11903545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11873742<div align="right" dir="rtl">לפני כמה ימים, כשחזרתי עם שקיות מלאות שלל ממסע שופינג נוסף, נעמדתי מול המראה. הבטתי בעצמי, בפנים שלי ובגוף שלי. עקבתי באצבעי לאורך כל גופי, עברתי על פני עור חלק, נקודות חן ופסי שיזוף. לאחר מכן העברתי את אצבעותיי לשערי. שיער מתולתל, מרדני, שזוכה תמיד להריח טוב בזכות הקרמים והתכשירים שעוזרים לי להשתלט עליו מעט. הוצאתי חולצה חדשה מתוך השקית, לבנה, עדינה, קלאסית. שמתי אותה עליי. אני חושבת שלאחרונה, מזה זמן רב, הרגשתי שלמה עם עצמי. הרגשתי טוב. שאין במה להתבייש, שאין מה להסתיר. פע</div>Fri, 25 Jun 2010 15:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאיהמאיה(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473994&blogcode=11873742http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473994&blog=11873742