http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553הסיפורים שלנו, כל ערב נעלה סיפור חדש- סיפור לפני שינה.heCopyright 2026 כרוב וכרובית D:. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7552016<div align="right" dir="rtl">"ימית, אני אוהב אותך." חזר שוב ושוב, התאמן מול המראה, ליום שבו יהיה לו אומץ, להגיד לימית, מה הוא מרגיש כלפייה. כמה שהוא אוהב את העיניים הכחולות שבה, שכשהן מסתכלות עליו הוא מרגיש שכולו מתמלא במין תחושה כזאת, שגורמת לבטן להיצמד לגב. את השיער המתולתל והיפה שלה, שמלא ברק וכל פעם שהיא מניפה אותו הצידה, או מזיזה אותו אל מאחורי האוזן הוא מהופנט כל פעם מחדש. אלון כבר היה נואש לגמרי, מה לעשות? מה להגיד? הוא לא ידע. הדבר היחידי שהוא ידע, זה שימית- שלו, והוא לא יתן לאף בן אחר לגעת בה או להיות איתה. מאז כיתה ג' אלון מאוהב בימית, כל השנים האלו, והסוד הגדול והכמוס שלו יותר מכל, הולך להיחשף ועוד על ידי זו שהיא בעצם, הסוד. "אלון, אנחנו יוצאים! שמרנו לך אחורת ערב במקפיא!" אמרה אמא, "טוווב, שימו אזעקה, אינלי כוח." ענה."טוב בי חומד.". אלון השתרע על המיטה הגדולה בחדרו, ועצם עיניים. וקם ואמר לעצמו, ימית באה אלי- עכשיו. הוא צעד לעבר שפורפרת הטלפון, הוא היה צריך לרדת במדרגות. עוד כאבה לו הבוהן מאתמול, שספארק הכלב של השכנים נשך אותו ברגלו. הנה הגיע, הוא הרים את השפורפרת, שהיתה מונחת על הספה. והתקשר אל ימית. ה</div>Sat, 29 Sep 2007 21:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (כרוב וכרובית D:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7552016http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473553&blog=7552016http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7521313<div align="right" dir="rtl">כשהסתיים שיעור ספרות, הלכתי לחדר האחות,לא הרגשתי טוב. אבל ממש. אתם מכירים את זה שאתם נושמים. ואתם לא באמת מרגישים שאתם נושמים? כאילו שהסנפתם קוקאין, וזה עצר לכם את הנשימה. זו בערך היתה ההרגשה. דפקתי על הדלת, ולא היה שם אף אחד. נכנסתי, זה היה נראה כאילו מי שהיה שם יצא רק לשנייה אחת. על השולחן היתה כוס קפה מעוטרת פרחים, וממנה יצאו אדי חום. על מיטת החולים,היה פתק. פתחתי אותו. היה עליו סמל של כוכב בתוך עיגול. קראתי. היה כתוב שמה:" אנחנו עוקבים אחריך. תיזהרי." יצאתי מהחדר, מהר ככל שיכולתי. התחיל השיעור, המסדרונות היו כמעט ריקים, חוץ מכמה מבריזים, היה עכשיו שיעור אנגלית. רצתי ללוקר לקחת את הדברים, פתחתי את הלוקר, כל הספרים שלי היו צבועים בשחור, ועוד פתק:"אל תתעסקי איתנו. אמרנו לך." סגרתי את הלוקר. אפילו לא נעלתי. מיים, אמרתי לעצמי. זה מה שיעזור לי עכשיו. מיהרתי לברזיה הקרובה, לחצתי על הכפתור, יצא דם! דם של חתול, היה בו חתיכת פרווה. רגע רגע, הצבע הזה מוכר לי, זה לוציפר! החתול שלי. מישהו פה מנסה להתנקם בי. צלצול, אחרי כל זה. החצר התמלאה תלמידים, סופסוף. אני בטוחה עכשיו.</div>Wed, 26 Sep 2007 00:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (כרוב וכרובית D:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7521313http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473553&blog=7521313http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7506135<div align="right" dir="rtl">לשבת על המרפסת, בליל שישי. ולצפות בכל עוברי האורח. זה יכול להיות נחמד, לראות את כל הנערים יוצאים יחד בקבוצות ומאיימים על זקנים, מבהילים חתולים, מעשנים ושותים. בשכונת העוני הזאת, אין הרבה עשירים, ורוב הצעירים כבר ממילא מושחתים. להסתכל קרוב קרוב על המדרכה, ולשים לב. לזוג, מתנשקים ברוך שכזה, לא תחת השתכרות או סמים. פשוט מתנשקים מתוך אהבה אחד אל השני. משהו כל כך טהור בשכונת העוני מהבאסת הזו, האפורה הזו, שכל קירותיה מתקלפים ותריסיה מופגים. לשבת על המרפסת, בליל שישי. ולצפות בכל עוברי האורח. ראיתי למטה, שלושה ביריונים מרביצים לילד. הבטתי, לילד ירד דם מאפו והם צעקו לו:" יואב ההומו! חשבת שתצא מההלשנה הזאת בגדול!?" "אבל .... אבל... זה לא היה בסדר שלקחתם לאחות בית הספר את האופנים ושברתם אותם! היא .... היא זקוקה להם! היא........" "היא מה חתיכת בן זונה?!" ואחד הביריונים לקח שלוק מהוודקה אבסולוט. "הייייאא... היייאא... ענייה!" "שווו עניה?" אמר הבריון השני. בזמן שגמר את השלוק האחרון מהבירה שלו. "אין לה כסף, היא חיה בצריף המפחיד ליד המכולת של שלמה." הבריון שככל הנראה היה המנהיג שלהם, לקח את</div>Sun, 23 Sep 2007 20:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (כרוב וכרובית D:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=473553&blogcode=7506135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=473553&blog=7506135