http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267"For Those About To Rock We Salute You"heCopyright 2026 woman on the moon. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=13463552<div align="right" dir="rtl"> My Morning Jacket- Lay Low טוב, הגיע הזמן לכתוב. ולכתוב ולכתוב. השעה 16:18, יום שבת. אתמול בבוקר חזרתי מהצבא, ואני חוזרת חזרה ברביעי בבוקר. אני יושבת על המיטה בחדר עם המחשב הנייד. ברקע pink floyd- shine on you crazy diamond (האלבום). נכון, לא כתבתי פה כבר שנים. אני כן כותבת, כל הזמן. אבל לא במחשב. והגיע הזמן להוציא הכל. לא נקודתי, באופן כללי. אני עכשיו בצבא. מי היה מאמין שהרגע הזה יגיע. אני כבר חודשיים בצבא, אחרי טירונות וכבר לקראת סיום קורס משקיות ת"ש. כן, עוד שבועיים אני אהיה פאקינג משקית ת"ש. ואיך המרגש? שמחה, זה התפקיד שרציתי למלא בצבא. מהרגע הראשון כולם אמרו שזה מתאים לי, והם צדקו. יותר מזה, התפקיד הזה עונה על כל מה שרציתי לעשות בשירות שלי. לעשות תפקיד שאפשר להכניס אליו פן אישי. תפקיד שלא כל אחד יכול לעשות. תפקיד שצריך. רציתי לעזור לאנשים, לייצג את הצד הטוב בצבא ולא את הצד הרע. להיות שם בשביל אנשים, לעודד אותם ולא לעשות להם רע. ההרגשה מעולה. אבל היא מהולה בפחד מוות. אני? משקית ת"ש? בזכות עצמי? להיות אחראית על חיים של אנשים? ומה אם אני אטעה? זה תפקיד מסובך וקשה, וצריך</div>Sat, 15 Sep 2012 16:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=13463552http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=13463552http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12819356<div align="right" dir="rtl">וואו... המון זמן שלא כתבתי פה. וחבל, כי זה עושה לי נחמד. אני עכשיו במכינה קדם צבאית, גרה שנה בקיבוץ בצפון עם קבוצה של 40 אנשים בגילי. אנחנו לומדים, מטיילים, מתנדבים, חיים ביחד. יש קטעים קשים לפעמים, אבל סה"כ טוב לי שם. עבר עלי המון בחודשיים האחרונים. צברתי חוויות, התבגרתי, חשבתי המון. למדתי על עצמי דברים חדשים, הבנתי כמה אני חזקה. והייתי בברלין!! זאת הייתה חוויה מדהימה, שגם בזכותה הבנתי כמה דברים על עצמי. חוץ מזה, אפשר להגיד שהתאהבתי בעיר הזאת ואין ספק שאני עוד אחזור לשם. אני במין תקופה כזו נורא טוב לי עם עצמי, שאני צריכה זמן לעצמי. התחלתי לעשות מדיטציה! נורא קשה להתמיד בזה, ועם כמה שזה לא נשמע מסובך למצוא חצי שעה ביום בשביל זה, זה לא תמיד מצליח. אבל אני משתדלת. אני כותבת, לאשירים ולא סיפורים. אלא פשוט כותבת, כל מה שעולה לי בראש. מדהים איך כתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות שלי ולהגיע לתובנות חדשות. התחלתי לאהוב מאוד מוזיקה אלקטרונית, מצאתי את הקסם שבזה. ובכלל, התחלתי להעריך מחדש מוזיקה. כשאין לך כמעט זמן לשמוע מוזיקה במכינה, כל שיר שאתה שומע מקבל הערכה ענקית. לצערי הכתיבה לא</div>Thu, 20 Oct 2011 16:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12819356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12819356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12666645<div align="right" dir="rtl">פאק פאק פאק פאק פאקלא יודעת כבר מה לחשוב... כן? לא? מה יש לי או בי שזה כל כך מסובך? רוצה כל כך משהו, משהו שלם. ונותנים לי רק חצי. חצי מעפן ומבלבל ולא בטוחה שבריא כל כך. רוצה שלם. התקופה הזאת כל כך קצרה, חייבים להספיק לעשות הכל מהר ונכון ואין זמן לזה. עוד פחות מפאקינג חודש אני נכנסת למכינה ונמצאת בבית רק פעם בשבועיים. פאק. לא יודעת מה לחשוב. מה אני צריכה לעשות. ועד שחשבתי שיש אפשרות, חיסלתי אותה. אבל גם ככה זאת לא הייתה אפשרות ממשית. אף פעם אין אפשרות ממשית, ואני מפחדת שגם לא תהיה. או שתהיה ואני אפספס אותה מרוב חשדות. כבר קשה לי להאמין שזה יכול להיות, אולי זה סתם חשדות ויכול להיות שזה נכון. שיש לי סיבה מעולה לא להאמין בזה. והריח, כזה ריח חזק. רצה להישאר איתו אבל רוצה רק להעלים אותו. להחליף אותו בריח טוב. מעלימה אותו ואז מנסה כל הזמן לשחזר אותו. להוציא ממנו את המיץ. ואני יודעת שזה לא בריא. אז למה בכלל אני עושה את זה? למה לא לחכות לשלם? בשבילי חצי עדיף מכלום. חבל שזה קורה רק במצב של איבוד שליטה. פאק פאק פאק פאק פאק מה עכשיו?</div>Sat, 06 Aug 2011 04:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12666645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12666645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12624501<div align="right" dir="rtl"> Arctic monkeys- 'Fluorescent Adolescent' הגיע הזמן לעדכון אחרי יותר מחודשיים... התקופה הזאת כל כך מוזרה, קשה לעיכול. אני בחופש הגדול האחרון שלי, ועוד מעט כל החברים שלי והאנשים הכי יקרים לי מתפצלים וכל אחד הולך לדרכו, לחיות באיזה חור אחר בארץ. אני אלך למכינה בצפון, חלק לדרום, והכי מוזר- חלק הולכים לצבא. אנחנו מדברים על זה בלי סוף כבר במשך שנתיים, אבל רק עכשיו אני קולטת שזה באמת קורה. לפני כמה ימים ראיתי בפעם הראשונה חבר במדים, וקבלתי כזאת כאפה, סתירה מצלצלת לגבי המציאות. בקרוב כולנו נראה ככה. אשכרה סיימנו את הלימודים שלנו. מעכשיו אנחנו כבר לא טינאיג'רים מטומטמים בתיכון, אנחנו טינאיג'רים מטומטמים בחיים האמיתיים. וכל אחד עומד בפני עצמו, אין כבר "אנחנו". אין לנו כבר מכנה משותף של המקום בו אנחנו לומדים. ועוד משהו שאני לא קולטת- אני עוד חודש וקצת כבר לא אגור בבית. במשך שנה שלמה אני אהיה בבית רק בערך 50 יום, ואת שאר השנה אני אבלה בקיבוץ בצפון, ואבלה את השנה הכי מדהימה ועמוסה בחיים שלי. זה כל כך קרוב אבל נראה כל כך רחוק. הגיל הזה והשלב הזה בחיים ממש מוזר לי... הוא הגיע מהר מי</div>Sat, 16 Jul 2011 15:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12624501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12624501http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12479748<div align="right" dir="rtl">הגיע הזמן (כבר מזמן) לעידכון. Miles Kane - Diamond Trip מעצבן אותי איזה אנשים רעים ומגעילים יש בעולם. אני לא בטוחה אם זה טיפשות אטימות או פשוט רוע, אבל אני שונאת את זה. בזמן האחרון אני נתקלת בכל כך הרבה מקרים של התנהגות מגעילה מצד בני אדם, וזה לא עוזב אותי. קשה לי להתמודד עם אנשים כאלה. והינה כמה דוגמאות מהזמן האחרון: -אתמול הייתי בגן חיות, ואישה נתנה לבת שלה להאכיל את הקופים בבמבה. ברוב ישירותי הערתי לה על זה ואמרתי לה שאסור, והיא בתשובה: "כן כן אני יודעת שאסור אבל ראיתי מה מאכילים אותם, בוטנים ופירות וכאלה... אני לא מאכילה אותם במשהו שרע להם..." מטומטמת!!! דבר ראשון, כאילו שבמבה זה בוטנים טבעיים הישר מהטבע. דבר שני, את לא איזה מומחית לקופים שתחליטי מה טוב להם ומה לא! דבר שלישי, מה זה משנה?! אמרו שאסור אז יש לזה סיבה! אסור!! -באותו ביקור, ארבל חברתי הלכה לזרוק עטיפת ארטיק לפח שהיה ליד פח לבקבוקים. כמובן שאנשים רואים פח רגיל סמוך לפח בקבוקים, ויזרקו את הזבל שלהם לפח של הבקבוקים. אלה מה?! שיעשו מה שטוב ונכון (ופשוט) לעשות ויזרקו לפח הרגיל? לאאאא.... זה מחרפן אותי. -</div>Sun, 08 May 2011 21:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12479748http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12479748http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12424703<div align="right" dir="rtl">מה שהכי כיף כשיש לך בלוג בישראבלוג זה כשמגיבים לך על פוסט, בעיקר אם זאת תגובה שאתה רואה שהפעילו את המוחכדי לכתוב אותה. במחשבה שניה, מה שהכי כיף זה שאתה נכנס לאיזה בלוג רנדומלי ואתה מוצא מישהו שיש לו בול אותו הטעם כמו שלך במוזיקה, או שיש לכם הרבה דברים במשותף. לא לא, מה שהכי כיף זה כשמישהו עושה לייק על פוסט שלך. בעצם הכי כיף זה כשאתה מוצא פוסט שמישהו כתב ואתה ממש ממש מזדהה איתו. אולי מה שהכי כיף זה כשפוסט שלך מגיע למומלצים או שמישהו כותב לך שהוא מ-מ-ש אהב פוסט שכתבת, או תמונות שצילמת או שמישהו מוסיף אותך למסנג'ר, כי אתה נראה לו אדם מעניין. ממש כיף גם כשמישהו שאתה בכלל לא מכיר מעודד אותך, ובאמת גורם לך להרגיש יותר טוב וכיף שאתה רואה שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוך או נמצאים במצב שלך ואוהבים את מה שאתה אוהב ומתעצבנים על מה שמעצבן אותך ויש עוד כל כך הרבה דברים כיפים בזה שיש לך בלוג, בזה שאתה חלק מקהילה באינטרנט. מה הכי כיף לכם בישראבלוג? אז רק רציתי לכתוב את זה, ולהגיד תודה על זה שכבר פעם רביעית אני בעמוד הראשי של ישראבלוג. נכון שזה ממש לא העיקר בזה שיש לך בלוג, אבל זה בהחל</div>Tue, 12 Apr 2011 19:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12424703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12424703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12396327<div align="right" dir="rtl">ביום שבת חזרתי מפסטיבל הרייב הגלקטי (הרביעי) שהתרחש באשרם במדבר-מאין נווה מדבריפיפה באמצע המדבר. היה מדהים. כל הפסטיבל שנמשך שלושה ימים היה מאין הזיה קסומה, חלום יפיפה שאתה רק רוצה להרדם לתוכו שוב ברגע שאתה מתעורר. הפסטיבל הזה, ובכלל הרבה פסטיבלים זה דבר כל כך תלוש מהמציאות, כל כך מנותק מחיי השיגרה שלך. ביום חמישי קמתי בבוקר מצלצול השעון המעורר, יצאתי מהבית וראיתי כלב נטוש עם 3 רגליים, למדתי תנ"ך, למדתי אנגלית, נסעתי בוטובוס הביתה ושמעתי את כל הצפירות ונשמתי את זיהום האויר, סיימתי לארוז תיק ויצאתי מהבית. עוד קצת פקקים וחפץ חשוד שפוצצו ליד התחנה המרכזית, והתחלתי את המסע. אל הפסטיבל נסענו בהסעה מאורגנת ופגשנו כבר בה חלק מהאנשים שיהיו איתנו. לפסטיבל עצמו הגענו בסביבות אחת בלילה. ומה היה שם? מלא מוזיקה טובה, טבע, סדנאות, צבעים, אנשים טובים והרבה אהבה. והעיקר זה האנשים. כולם כל כך טובים, כל כך נחמדים. כולם באו רק בשביל להנות. אני מסתכלת עליהם ותוהה לעצמי, איפה הם מתחבאים בחיים האמיתיים? למה לא כולם יכולים להיות ככה? שמחים, צבעוניים, מחייכים, פתוחים, לא איכפת להם ממה שחושבים עליהם. ה</div>Mon, 28 Mar 2011 18:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12396327http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12396327http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12383877<div align="right" dir="rtl"> The Strokes - Machu Picchu אני אוהבת לבלות. אני אוהבת ללכת להופעות ואוהבת ללכת למסיבות ואוהבת לצבור חוויות ולהזכר בהן אחר כך. בעיקרון זה דבר חיובי וטוב, למה לא? להנות מהחיים. ובאמת שאין בזה שום דבר רע, הבעיה זה כשאני לא עושה את זה. הבעיה היא כשאני באמת רוצה ללכת לאנשהו, כששמעתי על איזה דבר מדהים שקורה, ומסיבות כאלה ואחרות אני לא הולכת אליו. לרוב זה בגלל שאין לי פרטנר ללכת איתו. כשאני שומעת על משהו שווה שיש ובסוף אני לא הולכת אליו, זה פשוט אוכל אותי. אני לא יודעת למה אני לוקחת את זה כל כך קשה, אבל מחרפנת אותי הידיעה שקורה עכשיו משהו אדיר, משהו שהייתי כל כך נהנת בו ואני לא שם. באמת, זה פשוט אוכל אותי. אני יכולה לחשוב- טוב לא נורא, תמיד יש דברים שווים לא נורא אם אני אפסיד משהו אחד. אבל זה פשוט לא עוזר, אני לא מצליחה להפסיק להתבאס על זה. וזה כל כך חבל, אני באמת לא רוצה לבזבז את הזמן והמחשבות שלי על להתבאס! זה כל כך מעצבן אותי, כי זה גם תמיד קורה מסיבות כאלה מטומטמות. כי אין לי עם מי ללכת. זה לא שאין לי חברים, זה לא שהם תמיד נורא עסוקים. הבעיה היא שאני אוהבת דברים שהם לא אוהבים</div>Mon, 21 Mar 2011 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12383877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12383877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12361918<div align="right" dir="rtl"> קרולינה - הבלדה על אביר החופש ובת גלים (או כאן אם לא עובד. אגב, עובד לכם? זה עושה לי בעיות לאחרונה. תכתבו אם כן או לא) כל כך כיף לי לשמוע מוזיקה. באמת, אי אפשר לתאר אפילו כמה. וזה לא מיוחד, חלק גדול מהאנשים מרגישים ככה. מרגישים שהם היו יכולים פשוט לשבת בחדר שלהם עם רמקולים טובים ומיליוני דיסקים ולשמוע מוזיקה כל החיים. זה למה זה מדהים כל כך, כי זה משותף לכולם. ואני יודעת שיש כבר אלף פוסטים בסגנון הזה, אבל אני פשוט חייבת להגיד את זה. כל כך כיף לי ללכת להופעות, באמת שזה מה שעושה לי טוב. זה מה שנותן לי אנרגיה בתקופות קשות, זה מחייה אותי מחדש. אני צריכה את זה כדי לשמור על אנרגיה ברמה מסויימת, אני פשוט מכורה להופעות. באמת שכל פעם שאני הולכת להופעה אני מקבלת זריקת אנרגיה שמחזיקה אותי לכמה שבועות, קשה לי להסביר את זה. ומה שהכי יפה בהופעות (חוץ מהמוזיקה כמובן) זה ההווי המדהים, התחושה המטורפת שכולם מרגישים. הידיעה שאתה נמצא במקום עם כמה עשרות או מאות אנשים, וכולם מרגישים את אותה התחושה שאתה מרגיש, לכולם עובר את אותו הדבר בראש, עם שינוי קל מאחד לשני. הידיעה שכמעט כל מי שנמצא פה כרגע פשוט</div>Tue, 08 Mar 2011 23:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12361918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12361918http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12350831<div align="right" dir="rtl">לא אפשרי לחיות בעולם הזה תוך כדי שמירה על הערכים שלך. זה פשוט לא אפשרי, אלא אם כן אתה עובר לגור במערה על איזה אי בודד.וכשאתה כן מנסה זה כל כך קשה, בעיקר בגלל שזה לא משנה לאף אחד כלום. רק לך, שאולי אתה תרגיש קצת יותר טוב עם עצמך, אבל מידי פעם לא תבין בכלל למה אתה עושה את זה, הרי זה באמת לא משנה בכלום. העולם שלנו מקולקל מהיסוד, בני האדם מקולקלים. אין שום מידה של מוסריות או הומניות, שום מחשבה על מה שמעבר לקיר שאתה בוהה בו. הכי מתסכל זה לרצות לחיות על פי כל העקרונות שלי ולא להצליח. ואולי גם לא לרצות ולנסות מספיק. כל דבר כמעט שאני עושה נוגד את העקרונות שלי, פוגע במה שאני מאמינה בו. כולם אומרים לי כל הכבוד על זה שיש לי עקרונות ואני עומדת בהם- הרי אני צמחונית ואוכלת רק ביצי חופש וממחזרת והולכת להפגנות ומתנהגת יפה לאנשים. אבל הרי כל זה שטויות, כי זה אפס מאופס יחסית לכל העקרונות שיש לי. אני לא יכולה לשמוע על חברות כמו נייק שמשלמות לעובדים שלהם בארצות הפחות מפותחות 0.15 דולר שעה, ואני באמת לא קונה דברים של נייק. אבל אני משוכנעת שרוב הבגדים שלי מיוצרים על ידי עובדים כאלה בסין או הודו</div>Wed, 02 Mar 2011 19:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (woman on the moon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471267&blogcode=12350831http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471267&blog=12350831