http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098שואפת,ולא לריאותheCopyright 2026 פלורן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=7577978<div align="right" dir="rtl">התגעגעתי אז באתי מי יודע מה יהיה בהמשך....</div>Tue, 02 Oct 2007 23:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (פלורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=7577978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47098&blog=7577978http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=6440284<div align="right" dir="rtl">כולכך קל לכתוב פה כשרע,כלומר פה יהיה תמיד מקום המפלט לכל הבעיות,כלומר זה לא שהם נפתרות אבל יש משהו נורא משחרר בלכתוב הכל,להוציא העיקר שיהיה רשום איפושהו,לא משנה שזה עדיין קיים במציאות כי פה זה לא המציאות וזה אפילו לא מתקרב ואולי בגלל זה הכל נעשה קל יותר? ומצחיק לחשוב שעוד כמה שנים כל זה יצטמק למין כדור קטן של זכרון רחוק,שכבר בכלל לא משמעותי. זאת היתה תקופה טובה,אז היו כמה בעיות פה ושם אבל בקטנה,ככה בדיוק אני אתאר את הצבא ,את השנתיים האלו,את היום יום של לקום,ללכת לעשות,לענות,להקשיב,להיות מאופקת,סובלנית,מנומסת,לוותר אבל לא להיות "צעירה",לתקוף אבל בצורה שקטה ולהתמודד עם כל זה ביחד ועם כל מה שכבר היה. ולמה? אני מרגישה כולכך מובסת. ניצחו אותי כבשו את הפיסגה שמו את הדגל שלהם אנסו את הילדות והנשים ולקחו את כל האוצרות ואת הגברים הפכו לעבדים. ההרגשה היא מוזרה,ימי ראשון הם ימים קשים.הזמן לא משתף פעולה בשום אופן,עומד בדרכי ולא נותן לי מנוח ואולי זה סתם,הכל עובר והנה מגיעה ההרגשה של לזרוק הכל ולמחוק את הפוסט כי התחלתי לכתוב שטויות בעצם כל זה שטויות אני אלחץ על כפתור השמירה ל</div>Sun, 06 May 2007 21:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (פלורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=6440284http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47098&blog=6440284http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=6029704<div align="right" dir="rtl"> הספקתי לשכוח בכלל מהבלוג הזה ובכל מה שקשור במחשב בכלל הפעמים המעטות שבאמת הייתי פה היו רק כדי לקרוא על אחרים ועל ההתקדמות שלהם בחייהם. בקושי הגבתי,רק קראתי בשקט ובחיוך. את שירלי (המעוררת השראה) פגשתי בפעם הראשונה לגמרי בטעות ,בדיוק כשהייתי עם דמעות ועל סף ייאוש כאשר יצאתי מהצבא,בהיתי מהצד וכאשר קיבלתי בחזרה את כל האופטימיות ששאבתי ממנה ,עזרתי אומץ לדבר איתה בזמן אמת. זה מדהים עד כמה השפעה יש לה עליי ,במיוחד כשאני קוראת על חייה כבר יותר משנה. החודשים האחרונים עברו במהירות חסרת גבולות ונעו בין עבודה לחברות ובין בית לצבא. עברתי ביןאגף לאגף בצבא בחיפוש אחרי ה"מקום שמיועד לי" ,אני בהחלט לא יכולה להגיד שמצאתי אבל לא רע לי לגמרי ,יש ימים בהם השמש כן זורחת עליי. הלחץ המתמיד של הממונים מעליי נמצא תמיד אבל למדתי לכסות את עצמי בחומות הגנה,כאלו שאפילו יפילו צביעות,שקרים,ואגואיסטיות . לפעמים החומה שלי קורסת ומיד אני מתקנת ובונה מחדש קירות גבס מחודשים,אותם קל יותר לשבור. ולא הכל כולכך סביר בזמן האחרון הכל בהחלט בסדר לא הייתי שורדת בלי אהובתי שמבינה תומכת ועוזרת. ובנתיים</div>Wed, 14 Mar 2007 21:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (פלורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=6029704http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47098&blog=6029704http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=5548890<div align="right" dir="rtl"> דברים נהדרים דווקא החלו לזרום לכיווני על החלטה מסויימת אפשר כבר לשים וי מזל שאני לא מוותרת בקלות רק ככה משיגים את מה שרוצים זו תקופה טובה. עוד שבועייםאחגוג עם הנסיך שלי שלוש שנים בלי עין הרע :) עדיין אין תוכניות ,לפחות לא כאלו שאני מודעת אליהן, וכמובןשניינו נהייה בצבא אבל למרות הכל אני כולכך מאושרת. סוף סוף שלמה עם עצמי ועם מה שא-נ-י רוצה באמת. בצבא העיניינים השתפרו,עברתי אחרי תקופה קשה לתפקיד אחר . עכשיו אני מרגישה הרבה יותר שולטת במה שקורה. אפילו ביקשתי מהבוס שלי לצאת שלוש פעמים בשבוע מוקדם יותר והוא הסכים. היה לי כולכך כייף השבוע שעבר כולכך מהר. רק קצת עצוב שבסילבסטר אהייה לבד. </div>Fri, 29 Dec 2006 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (פלורן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=47098&blogcode=5548890http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=47098&blog=5548890