http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956heCopyright 2026 The Creature. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9426475<div align="right" dir="rtl">וככה זה. לא ידעתי כמה שטוב לי עד שהחלטתי להרפות ממה שכואב. פתאום שמתי לב שהצרות שלי, משמעותיות ככל שיהיו, מצטמקות לנוכח האנשים שסובבים אותי. יוני. נועה. אמא. בנות הדוד הקטנות שלי. יוני, אני רואה אותך בכל מקום עכשיו, או לפחות מקווה לראות אותך ואני נזכרת בך בכל פעם שאני שומעת שיר מוכר או רואה משהו מדהים, ואני מיד רוצה לדבר איתך ולצחוק איתך. אני סוף סוף מבינה למה התכוונת ואני כל כך מצטערת שכל הזמן הזה ישבת וחיכית לשובי, אבל היי, חזרתי בסוף! עכשיו כל כולי איתך, ורק אנחנו מבינים כמה שזה לא קיטשי כי זה בכלל לא קשור לרומנטיקה, זה קשור לאחווה וחברות. אני יודעת שהם פגעו בנו, שניהם הרסו אותנו השנה אבל בוא נפסיק להתרכז בהם כי הם בכלל לא חשובים יותר, הם לא ירחיקו אותנו יותר ולא ידכאו ולא ימנעו מאיתנו לצחוק. ולא אף אחד אחר. שומעת דמיאן רייס וחושבת עלייך.</div>Sun, 22 Jun 2008 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9426475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=9426475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9420027<div align="right" dir="rtl">הכל כאילו מקבל פרופורציות בימים אלו. ביום שני, אני עומדת לכתוב את הבגרות במתמטיקה ולהופיע עם הרקוויאם של פורה על הבמה וכבר מחר נועה גלו גלו נוסעת. והדברים שצריכים להעשות מכבידים עליי. בנו של מי שמנצח עלינו ברקוויאם נהרג לפני חודש בהיתקלות עם פלסטינאים, הוא היה חייל יחידה קרבית בצה"ל וחזר ארצה במיוחד בשביל להתגייס, זה חייב להכניס בן אדם לפרופורציות. כן, לא תמיד טוב לי, הייתי אומרת שאפילו קשה אבל יש עוד תהום ענקית של שכול וכאב וסבל שאני לא רוצה ליפול אליה אף פעם. בכל זאת, מה יותר נורא מלנצח על רקויאם, שיר ששרים לכבוד המת, חודש לאחר האובדן הכי גדול שעלול לקרות לאדם? אהבה נכזבת? ציון לא טוב? אפליה? לחץ? קטן ומזערי. כאין וכאפס. אני והכאב שלי ביחד, אנחנו כל כך זעומים שזה מצחיק לפעמים הלב נקרע ואני חושבת, לאן אפשר לרדת? ועכשיו אני כבר לא רוצה לחשוב על זה כי אני יודעת. והאהבה הזאת? כלום לא יקרה איתה אף פעם. אני, מוכרחה להחזיר לעצמי את מה שטוב, את יוני, בכמויות העצומות בהן אנחנו זקוקים אחד לשני, אני צריכה לעלות על קו הבריאות הזה, שמתעקל לי ובורח, אני חייבת לעשות עם עצמ</div>Sun, 22 Jun 2008 04:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9420027http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=9420027http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9038471<div align="right" dir="rtl">** האם אתה משיב? האם אתה עונה לי? אולי אתה מקשיב? אולי אתה דומה לי? הן בפנייך משתקפים פתאום פניי. ** אני רוצה להפסיק עם זה כבר אבל ככל שאני חושבת על זה שצריך להפסיק אני רק ממשיכה וזה נכון שאני פוגעת עכשיו אבל אם לא היה אכפת לי, הייתי אדישה. </div>Sun, 20 Apr 2008 22:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=9038471http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=9038471http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8834655<div align="right" dir="rtl"> מאז ההופעה (המעולה) של קרן אן (העוד יותר מעולה) השיר הזה לא יוצא לי מהראש. והבית האחרון של השיר, קצת מתחבר לי לדברים עכשיו אתה חושב שאנשים מסוימים הם "נשמות טהורות", אנשים ללא חת, ללא רבב אבל בסופו של דבר כולם בני אדם. לכל רחוביש שם פרטיאשר מעיד על טיב יושביובכל רחובתלויים שלטיםעל צדיקים ללא רבבברחוב הנשמות הטהורותשלחו שלשה למאסרמפני שלא ידעו מוסרועל השלט שהוסרשינו את שם הרחוב הצרשינו לדרך כל בשר</div>Tue, 18 Mar 2008 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8834655http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8834655http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8814769<div align="right" dir="rtl">(כמעט) כולם במסע. תקראו לזה מסע "מבראשית" או טיול שנתי, איך שבא לכם, אני פרשתי ממנו. לכאורה, זה אמור היה להיות פיצוי על שנתיים של חוסר גיבוש שכבתי, שישה ימים של טיול והנאה, אני ומרבית חבריי הקרובים ביותר, באוטובוס אחד. נשמע נהדר. ובמציאות? עזבו, אין לי כח להתלונן..זה כבר עבר ממילא. החזירו אותי דווקא כשהטיול הסתדר כי הגוף שלי זעק שהוא לא יכול יותר, תשישות נפשית ופיזית גרמה לנו להחליט שמספיק. ועכשיו כולם שם, נהנים, מקבלים שבת ואני מתגעגעת לא יודעת למה. כי שקט פה בלעדיהם וכולם נעלמו לי פתאום וגם אם אני תמיד לבד בשעות האלה אנחנו לפחות לבד באופן קבוצתי או לבד באותו המקום, לבד תחת אותם השמיים ועכשיו הם ביחד, בטח במעגל ואני אפילו אסתפק בלבד, אבל לבד ביחד. קשה לי להסביר. ויוני, כמה שאני מתגעגעת אלייך. הכינוי שלך רק מגדיל את הכמיהה לשיחה טובה, אבל אתה אפילו לא יודע שחזרתי. היום יצא לי לחשוב על השיחה אז באמצע הלילה, מה שאמרת היה כל כך במקום. בכל אופן, ויתרתי על להיות נאהבת באמת, ויתרתי על כל הריגושים הללו שיש לכולם על הפוצי מוצי ויתרתי, אבל לא</div>Fri, 14 Mar 2008 23:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8814769http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8814769http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8749228<div align="right" dir="rtl">ואפילו שזה כלום, זה הרבה. אני ידועה לשמצה בהיותי עצלנית, אקטיבית רק באופן הכי תאורטי של המילה תמיד יהיה מי שיעשה בשבילי תמיד ימצא לי רגע דל וכשלא- אז זה מטלטל את השגרה הזאת. ומאז שלא כתבתי, התקרבתי לחברים שלי. אני דופקת על עץ עכשיו, וחזק כי אני לא רוצה לסיים לכתוב את הפוסט ולגלות שאני עדיין מעצבנת שאני עדיין אאוטסיידרית. (אז, טפו טפו טפו) אז מה העניין? לא יודעת. פתאום מצאתי את עצמי במפגשי המשלחת לפולין בתהליכים של עבודת גמר באירגונים של טיסה מגמתית לצרפת (?) במקהלה (הדבר היחיד שטוב לי) השומר הצעיר (חייבת להחליט) וזה כלום, באמת, בחיים של חבריי זה כלום אבל זה הכלום שלי וזה מרגיש הרבה מתי יהיה לי זמן להפסיק להתבטל ולעשות משהו עם עצמי? </div>Mon, 03 Mar 2008 22:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8749228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8749228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8570506<div align="right" dir="rtl">יוני, לפני שאתה קורא את זה- תדליק את "True Colors" בגירסא של Eva Cassidy. אתה, בעל המבט העצובאל תתייאשאני מבינה שקשה לאזור אומץ בעולם שמלא באנשים אתה יכול לפספס את הדברים הבאמת חשובים והחושך בתוכך יכול לגרום לך להרגי כל כך נחות אבל אני רואה את הגוונים האמיתיים שלך הזוהר הפנימי שלך שמשתקף כלפי חוץ אני רואה את ה"אני" האמיתי שלך זאת הסיבה שאני אוהבת אותך אז אל תחשוש להראות את הגוונים האמיתיים שלך אמיתיים כמו הקשת אם כך, תחייך בשבילי אל תהיה עצוב, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקתכשהעולם מוציא אותך מדעתך אתה מתקשר אליי כי אתה יודע שתמיד אהיה שם בצד השני יוני, תפסיק כבר להקשיב לשטויות של כולם, ותקשיב לי פעם אחת: אנחנו כל כך דומים, ואני מבינה הדמעות שאתה בוכה עכשיו הן הדמעות שמחיתי לא פעם בחיי אנחנו אחים לנשק עם כל הקלישאתיות שבדבר אל תקשיב לכל המטומטמים שנקרים בדרכך כל הרדודים והשטחיים שמשום מה סובבים אותך יקח זמן עד שנשכור יחד דירה בת"א ונלך להופעות כל שבוע ולתאטרון כל שבועיים ייקח זמן עד שתקלוט אבל אתה באמת נדיר, בצורה החיובית ביותר של המ</div>Mon, 04 Feb 2008 20:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8570506http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8570506http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8485833<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה שעכשיו זה הזמן המושלם לסגור עליי מכל הכיוונים, קבוצה של האנשים שעוד אכפת להם, פשוט לסגור עליי במעגל ולומר לי את כל מה שאני חייבת לשמוע. אני יודעת שלא אמורים לבקש התערבות, אבל אני צריכה שמישהו יראה לי איך עושים את זה? איך חוזרים לחיים נורמליים? איך עושים את מה שצריך לעשות? איך להיות נוכחת? איך לשמור על עצמי?? אני מרגישה שזאת שנת מפנה, והבטן מתהפכת לי כי בינתיים זאת חרא של שנה. ואני פשוט חייבת התערבות.</div>Thu, 24 Jan 2008 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8485833http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8485833http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8460799<div align="right" dir="rtl">אתם מסוגלים בכלל להבין כמה נשבר לי? כמה אני פתטית בעיניי עצמי? וזה לא שאני לא מנסה להפסיק את זרם הפתטיות, פשוט בכל פעם שאני מרימה ראש מישהו דוחף אותו בחזרה מתחת למים ואני, חברים, אני לא יודעת לשחות. הוא רואה בי "ידיד" כמו בערך כל העולם. לא, לא "ידידה" אפילו. מסתבר שאני לא נמנית עם המין הנשי, חבל שאף אחד לא טרח ליידע את אמא שלי. ונמאס לי שאומרים לי ש"יהיה בסדר" כי, היי, עם כל הכבוד זה לא מסתדר לי כבר יותר מדיי שנים. ולפני יומיים כמעט מתתי והיום, על הגג של אולם ספורט, כל כך הצטערתי על מה שכמעט קרה אבל לא קרה מי היה מצטער על זה בכלל? אמא. כמה חברות. אבל הוא? מה פתאום. בנים לא בוכים על "ידיד" שנלקח.</div>Sun, 20 Jan 2008 13:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8460799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8460799http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8434130<div align="right" dir="rtl">טיפשה, טיפשה, טיפשה, טיפשה, טיפשה, פשוט חתיכת טיפשה! מטומטמת. צוחקת מכל שטות, את באמת לא מבינה שהבדיחה על חשבונך הם לא צוחקים איתך הם צוחקים עלייך הרצינות שלך מצחיקה אותם החיבה שלך מצחיקה אותם הרגשות שלך, ממש מצחיקים אותם התמימות שלך, קורעת מצחוק מה לעשות, כזאת את, את טיפשה בכל זאת, מישהו צריך לקחת על עצמו את התפקיד והנה, את לקחת הטיפשה של כ-ו-ל-ם, זה מה ש- אני, הטיפשה של כולם. אתם ודאי שואלים את עצמכם למה? (אם אתם לא מכירים אותי אישית ו\או אם לא קראתם בבלוג הזה) אז למה אני קוראת לעצמי טיפשה? כי אני מוכנה לתת מעצמי, הכל לתת הכל לכל מי שלא יזרוק מבט לכיוון שלי ואני תמיד בוכה בגלל אותם האנשים שמדברים איתי רק כשהם צריכים לדבר איתי על העבודות שלהם והעניינים שלהם ואני נותנת מעצמי, כל פעם מחדש יוצאת מגדרי ואז, כאשר ואם אני צריכה משהו כל אלה לפתע מביטים בי "מה רצית? שאנחנו נעזור לך? אנחנו? לך? אז את באמת טיפשה?!" אז כן, אני טיפשה. הנה, אמרתי את זה. </div>Wed, 16 Jan 2008 15:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (The Creature)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470956&blogcode=8434130http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470956&blog=8434130