http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396heCopyright 2026 תַפוּחִית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13400031<div align="right" dir="rtl">תפסיקו לרשום לביבי בוול. וכן, אני ארשום את זה עכשיו באותה נימה מחאתית בה אתם מאמינים לעצמם שאתם כותבים לראש הממשלה שלכם. אז למה? כי זה לא עובד. וזה כואב לי בניוז פיד וזה כואב לי בחוש הצדק החברתי, אותו אתם הורסים. בניגוד למה שאתם מבינים, לא כולכם ניחנתם בכישרון כתיבה ולא כל אחד מכם הוא כזה עילוי. זה ישראל, כולם יודעים להתלונן, כולם מתלוננים ועכשיו הגיעה העת להתלונן גם על זה. אני מבינה שבעצמותיהם של החיילים (שכל שפיותם הרי תלויה בסיגריה של לפני השמירה, אחרי השמירה, ובמהלך השמירה) בוערת אש עזה לנוכח מחירי הסיגריות המופרכים, ולבי יוצא אל האימהות באשר הן, שלא מצליחות לשאת בעול הכבד כאשר פותחות הן את תיבות הדואר ומקבלות מעטפות מס לצד עלוני פרסומות של סיילים בקניון הסמוך. ואני בכנות מרחמת על כל האבות שהצירוף "שטייניץ הבן זונה" שגור בפיהם זה לא מכבר, שקורסים הם תחת גזירות המס החדשות. אבל, זה לא יעזור. ואם להרים שלטים ולצאת לרחובות כבר לא עוזר, מה גורם להאמין בכזו עיקשות עיוורת שלכתוב פוסטים בוול של ביבי כן יעזור?! כל פעם מחדש נדמה לי שאתם מביכים את עצמכם, אבל תמיד יהיו איזה 70 אל</div>Sat, 04 Aug 2012 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13400031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13400031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13376509<div align="right" dir="rtl">LoveFear HighCry ChillCold BeginningEnd BrightnessPain DeepDeep אולי פילוספיית החיים הזו נראית כ"כ גאונית רק מפני שהיא הכי נוחה. לחיות ללא מטרה, להבין שכל דבר נעשה לשווא, לחיות בזום אאוט על העולם ולנחות בכל הכוח ישר לתוך לב של מישהו רק בגלל שאתה לא באמת יכול לא להיות אנושי. להרגיש שאתה הולך לתוך המקומות הכי עמוקים של טבע האדם ובכל זאת זה נורא קשה כי אנחנו כבר מזמן לא שם, מכונות. בניתי לי פאזל, ולמרות שכל החלקים מתחברים, התמונה על הפאזל מטושטשת. שם הבעיה. לכל קונפליקט יש פיתרון ובכל זאת אין "נכון" ו"לא נכון". קשה לעשות מהכל שחור-לבן כשבעצם אתה רק מנסה כל הזמן שהחיים שלך יהיו כמה שיותר צבעוניים. ובגלל שהכל חסר משמעות, צריך להקטין כעסים, לסנן רגשות של אחרים, לא לקחת ללב, להסתכל מהצד על כל סיטואציה שהיא ולהרגיש את הצביטה הנהדרת הזאת בלב שמודיעה לך שכל זה, כל זה אבסורד לחלוטין, מיותר, ואף אירוני. מאידך, אתה לא מצליח להקטין את האהבה. רגשות חיוביים חזקים יותר משום שאתה לא מרגיש את הדחף הברור מאליו להתעלם מהם, להעלים אותם. למה לך? כעס, זה דבר קשה, בעייתי. אז נוח</div>Sat, 21 Jul 2012 15:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13376509http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13376509http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13366121<div align="right" dir="rtl">נראה כי כל מה שאני בורחת ממנו כל החיים, הסיוטים, הפצצות המתקתקות, האיומים, הפחד, העתיד העצמאי-הבלתי אפשרי והנורא, כל אותם דברים שמתפרצים אחת ל... וגוררים ריבים, בלגן, בכי, צעקות וכעס... כל זה עומד להתגשם. כי זה תמיד היה נוראי ומציאותי מדי בשביל להיות רק סיוט. מהדברים שאתה מפחד והם קורים, מהמחשבות שיש לכל אחד "מה אם יגלו לי סרטן?" "מה אני אעשה כשההורים שלי ימותו?" "למה אמא לא עונה לי, אולי היא עשתה תאונה?" הדברים שאתם חושבים עליהם ותוך שניה מנדפים לעצמכם מהראש... כל אותם השדים שעדיף לא לחשוב עליהם, שאי אפשר בכלל לשאת את המחשבה על לדמיין אותם זה עומד לקרות לי. </div>Sat, 14 Jul 2012 23:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13366121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13366121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13351935<div align="right" dir="rtl">כמו שהסברתי לה שהמקום שלנו על הסקאלה קבוע והוא לא ישתנה,וצריך לתת לזה פשוט להיות שם, ולא להתעקש ללכת לקיצוןולהבין שגם בעוד שלושים שנה אנחנו נהיה באותה נקודה בדיוקועדיין לא נדע מי אנחנו...ככהאני צריכה לתת לעצמי להביןשגם בעוד שלושים שנה אני אהיה תקועה באותו מקוםעל ציר הדיכאון-שיגעוןאו שבעצםעל הציר הזה אתה יכול לנוע?בכל מקרה,נראה שרעידת אדמה עומדת לחרב את העולם הזהכך או כך(וזה לא מטאפורה)אולי זה מה שיציל את כולנו.</div>Fri, 06 Jul 2012 15:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13351935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13351935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13340447<div align="right" dir="rtl">אם אני כבר לא בנאדם, אם כל מה שנשאר ממני, כל מי שאני, אלו הם התקפי החרדה, הדיכאון, האובססיות, ההפרעות, הפחדים... אני אוסף של בעיות זה השתלט עליי, זה מגדיר אותי, זה כל מה שאני. שום דבר מעבר. אז למה להמשיך להתעקש ולחיות את כל הבלגן הזה? להמשיך ולתת למכונת ההרס שהפכתי אליה להתקיים? כי אני מרגישה את זה. זה כואב. אני לא רוצה להיות יותר.</div>Fri, 29 Jun 2012 17:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13340447http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13340447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13326721<div align="right" dir="rtl">ומה אם לכדור הארץ יש ריח, אבל כולנו נולדים לתוכו? אז הוא כל כך שם שאף אחד לא מבחין בו. ומה אם ניסע לחלל, ויש שם ריח אחר? לפעמים אני נוסעת לחלל. נוסעת וחוזרת לכאן. ואני מריחה את הריחות בכל פעם, עד שאני שוכחת שהם קיימים, ואז אני טסה שוב, וזה תמיד כואב. משהו נהיה חלק ממך, עד שאתה עף ואתה צריך להתרגל בשניות לריח החדש, ואף אחד לא אמר לך שזה קיים, ואין לך דף עם הוראות, אבל אתה יודע שמתישהו תחזור לריח המוכר, זה שהאף שלך מכיר כל כך טוב היחיד שהוא בעצם מכיר. אבל אתה לא יודע מתי זה יקרה או למה ואם זה בכלל אמיתי אתה רק יודע שהאף שלך משתגע.</div>Thu, 21 Jun 2012 20:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13326721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13326721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13288890<div align="right" dir="rtl">עם כמה שהצהרתי בעבר הלא רחוק שאין בי כוח יותר, ואני לא מסוגלת להפוך רגשות למילים, דמעות או כל דבר אחר - כנראה שכן היה לי. כי עכשיו אני יודעת מה זה באמת. אני לא יכולה להסביר כלום. נראה כי אלו הן הנשימות האחרונות של נפשי המעורערת, בכוחותי האחרונים אני פולטת את האותיות האלו, רק בשביל לנסות לתת הסבר קלוש לעובדה שאין בתוכי כלום. כנראה שתהליך הדעיכה נגמר. הכל התאדה בדממה מחרישת אוזניים לאויר המפויח והסמיך שחונק אותי. אני מרגישה כמו דבר מת שמהלך בין דברים חיים. אולי זה טוב. מרגיש כמו שפל חדש, סופי. עכשיו כלום לא נוגע.</div>Wed, 30 May 2012 18:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13288890http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13288890http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13284070<div align="right" dir="rtl">רק היום שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שהבחור זורק את הבחורה והנה. טוב, לפחות יש לי ריבאונד. או משהו מדכא בסגנון. אני מהירה, אני יודעת. זה תמיד היה ככה. וזה מצחיק, כי אתה הנבגד. ה-נבגד. איך אני מעזה לעשות לך את זה בכלל. כל כך מקולקלת. כנראה כי אני מקוללת. </div>Sun, 27 May 2012 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13284070http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13284070http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13283632<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת איך להזיז את מה שנשאר ממני. העובדה המדכאת שאני אצטרך לעשות את זה בפרק זמן שאפשר לספור בשעות ולא בימים הופכת את זה להרבה יותר קשה, במיוחד על רקע העובדה שהמקום אליו אני הולכת הוא אחר מהמקומות היותר שכוחי-אל בהם הייתי אי פעם. הלוואי והדברים היו מצליחים להתנקז לדמעות. למשהו. כל דבר. אבל הכל תקוע כמו אבן בלב שלי שלא מרפה ולא מניחה ולא רוצה ללכת משם. אם היה בי עוד כוח הייתי צועקת, הייתי בוכה והייתי מראה שרע לי. שאני לא מסוגלת יותר. אבל אני באמת לא מצליחה. התקמטתי, התאדיתי. אין לי איך לשאוב את הכאב שלי ולהפוך אותו לדמעות, אני לא מצליחה יותר. אני תקועה בחוסר האונים הזה ואף אחד אפילו לא יודע עד כמה זה בעייתי. הוא לא רוצה. אני לא יודעת למה אני כן. מספיק, הוא רע. הלוואי ואני אצליח לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי. אין בך קסם ובכל זאת אתה מקסים. אני לא יכולה לחכות יותר לדבר עם הקב"ן. להפוך את התקופה האחרונה למילים שיהדהדו בין ארבעה קירות וייכנסו לאוזניים של אדם שיכול להקשיב ואז לקבל החלטה. כל החלטה. רק תנו לי את הרעידת אדמה הזאת כבר, את השינוי הזה. מלנכוליה הפכה לדיכאון. ה</div>Sun, 27 May 2012 19:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13283632http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13283632http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13281638<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לכתוב אבל אין לי מה. אני מרוקנת לחלוטין מכל דבר שיכול להיות בו תוכן, וגם מדברים שאין בהם. באופן מפתיע ולא כל כך מפתיע אני מאוכזבת מהמצב. אכזבה היא בסך הכל תוצר של ציפיות שאין להם הגשמה, בת קול של תקווה חסרת פשר שלא מפסיקה להדהד בראש. לכאורה אין שום סיבה שהייתי צריכה להגיע בגללה למצב הזה. הכל היה ידוע מראש. התפאורה, השחקנים, העתיד של אתמול היה שקוף כמו זכוכית, שבמקום להחזיר אור היא נשברת ופוצעת. אני אפילו לא מנסה למצוא הגיון בדברים. ספק אם אי פעם באמת ניסיתי. אני צוללת כמו סלע ענק חסר תקנה לתוך העולם הלא ברור הזה שאני מרגישה בקהות החושים שעוד נשארו לי. נמאס כבר כל כך, להפיל את עצמי על אנשים שהם בעצם לא פחות מתוסבכים ממני. אני לא מצפה מהם להתיר לי את הקשרים, וזאת כלשעצמה סיבה מספיק טובה למה אני צריכה להניח להם לנפשם, ללקק את הפצעים של עצמם. אני חושבת שאני יודעת למה זה קרה לי, או לפחות יכולה לנחש. החיים שלי באמת מדכאים. אין סיכוי לעבור בהם יום אחרי יום ולהישאר שמח (או לפחות נורמלי). זה מרגיש כאילו המחזה הטרגי הזה נכתב רק בשבילי. העלילה האירונית ביותר שיכלה להיכתב, ואני השח</div>Sat, 26 May 2012 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (תַפוּחִית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=470396&blogcode=13281638http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=470396&blog=13281638