http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157התהילה לא מגיעה למי שלא נופל, אלא למי שנפל והצליח להרים את עצמו משם..heCopyright 2026 זו שכותבת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11753552<div align="right" dir="rtl">ימים ארוכים של בכי היו, אולי עכשיו הם נגמרו.עזבתי את המחלקה בצבא, עוברת כנראה בסיס, מתחילה הכל מחדש.יש לי בחור בחיים. טוב, מקסים. כבר חודשיים שאנחנו ביחד.יש עליות ויש ירידות אבל בסה"כ נראה לי אפשר להגיד בלב יחסית שלם - מצאתי אותו.פעם חייכתי יותר. פעם חייכתי בערך 90% מהיום. היום בקושי 09%.מתגעגעת לצלם, מתגעגעת לכתוב, מתגעגעת לתיכון, אפילו לבגרויות. למערכת שעות.הגדולים אומרים לנצל את התיכון, התקופה הכי יפה בחיים.. הקטנים לרוב מזלזלים במשפט הזה.לפני הגיוס התרגשות גדולה, כל אחד חושב שהוא הולך להציל את המדינה..בסוף רובנו נזרקים להיות ג'ובניקים בקרייה ומבינים שהכי הרבה שנגן עליו זה השקם.חשבתי שאני אוהבת את הצבא, נראה לי שטעיתי.למה?הצבא מכה בי בפנים עם כל מה שניסיתי לברוח ממנו. מכריח אותי להתמודד. מה להתמודד עכשיו?עזבו אותי, אני ילדה.רוצה להמשיך להשאיר את הכאב בפנים ולהיות סגורה ולא לדבר עם איש.כבר 19 שנה שאני עושה את זה, ככה החיים לימדו אותי וככה אני אוהבת.אוהבת?לא בטוח. יותר נכון לומר שהתרגלתי. לא רוצה לשנות דברים גדולים בדינמיקה בבית, לא רוצה להתאמץ בשביל אף אחד.אף אחד = בשביל עצמי?שונאת א</div>Fri, 30 Apr 2010 19:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11753552http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=11753552http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11643212<div align="right" dir="rtl">האמת, שתכלס - הכל בסדר. כלומר..מעטים הרגעים שבו אדם בחייו יכול להגיד שהוא באמת מאושר, רגוע, שליו ומנותק מכל דבר קטן שעלול להטריד. אז לא, לא זו הסיטואציה. אני פשוט מרגישה משהו טוב באוויר.אני עובדת בקניון קטן באיזור שאני גרה בו, בגלידריה, וממש לידה יש בית קפה. כבר כמה חודשים שאני מפלרטטת עם מישהו שעובד שם אבל לא הרגשתי שזה מתקדם לשום מקום.כמו שמי שנמצא פה מספיק זמן מכיר אותי (או אני מקווה לפחות שמכיר :) אני לא משלימה עם אדישות והתעלמות כלפי (במיוחד אם אני מזהה פוטנציאל לקטע טוב ביני לבין הקורבן :), ואני ישר ניגשת לעבודה. לפני כמה שבועות הצעתי לו לצאת מתישהו והוא הסכים בחיוך והיה מקסים כרגיל, גם כשהצעתי וגם בדייט עצמו. תוך כמה שעות מצאתי את עצמי במקום הכי בטוח והכי כיפי בעולם, איתו. רגועה, צוחקת כמו תמיד, באמת בקטע טוב ולא מביך והכי זורם בעולם.אז אנחנו יוצאים כבר כמה שבועות, והוא באמת בחור מקסים. אני לא אדבר עליו, עליי או על הקשר הזה במילים גדולות, כי אם יש משהו שלמדתי בתקופות האחרונות - זה שאפשר לחשוב שאתה מכיר בן אדם תוך כל כך מעט זמן, ולרוב אתה תתאכזב ממנו קשות ותגלה דברים שלא העלית על</div>Fri, 12 Mar 2010 07:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11643212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=11643212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11614015<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון, ועם הזמן גם לא מעט שינויים, אהבה מרכזית וכואבת אחת, אכזבות.קשה לספר הכל בפוסט אחד מן הסתם, לא רק כי הדף והזמן לא מאפשרים, כי גם הלב שלי לא יעמוד בכל כך הרבה ביום אחד. וכשאני אומרת את זה, אני באמת מתכוונת לזה.כיתה יב' הייתה הכיתה הקשה ביותר בעולם בשבילי. התחלתי אותה מאוהבת, בבחור שהיה נראה לי בזמנו האחד והיחיד ואהבת חיי, וסיימתי אותה מוכה. תרתי משמע, נפשית, ופיזית. על ידו. באמצע היו בגרויות שלא הושלמו בגללו, ריבים בבית, אחות שעזבה את הבית ולא מעט דרמות.לא אפרט יותר מדי בפוסט הזה, אשאיר קצת לפעם הבאה.התגברתי על הבחור פחות או יותר, הטראומה חקוקה בלב ובגוף אבל אפשר להגיד שהלב מתחיל להרפא עם הזמן. התחלתי כבר תקופה חדשה, צבא, חברים חדשים, מסגרת דפוקה אבל בו זמנית כזו שמחזיקה אותי שפויה (פחות או יותר). הטירונות הייתה לא פשוטה (במיוחד בגלל שאני בחורה כל כך אמוציונלית) אבל עברתי גם אותה והתחלתי את השירות הסדיר בבסיס פתוח בתפקיד שאני אוהבת, ואיתי 6 בנות שהיו איתי יחד בטירונות והפכנו להיות קרובות מאוד. כבר במיונים לתפקיד הכרתי אותו, את המפקד שלי. במיונים הוא לא משך</div>Fri, 26 Feb 2010 19:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11614015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=11614015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11587087<div align="right" dir="rtl">בשיטוט חסר משמעות במחשב התגלה הגיבוי של הבלוג, ופתאום נזכרתי... פעם היה לי בלוג... כשהייתי קטנה יותר הייתי כותבת וכותבת וכותבת ושאלתי את עצמי - לאן נעלמה הבחורה הזו?עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי וחמש שנים מאז שפתחתי את הבלוג, והכל השתנה. כמעט שום דבר כבר לא תקף.הכל השתנה.. הפוסטים נראים ישנים והזויים לחלוטין, מנותקים ממני. הרשימות לא מעודכנות - אני כבר לא בת 17 ולא בכיתה יב', ורונן הוא כבר לא הידיד הטוב ואביגיל היא כבר לא החברה הטובה ואיתי הוא כבר לא זה שגרם לי להעריך את עצמי יותר. הכל התהפך ב180 מעלות.השתניתי, אני חיילת בצה"ל, השארתי מאחורי הרבה מהצלקות והדברים הרעים וחלק גם נפתחו מחדש. שוקלת לחזור לכתוב אבל אולי יודעת שזה לא יהיה כמו פעם, כמו בימים הטובים שהייתי מקבלת יותר מ40 תגובות לפוסט. אולי ניתן לזה נסיון?</div>Sat, 13 Feb 2010 12:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=11587087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=11587087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=10317980<div align="right" dir="rtl">פשוט, שכחתי מהבלוג לחודשיים בערך. באמת שכחתי, לא זכרתי שהוא קיים.. וראיתי פתאום שתי תגובות שעשו לי חשק לכתוב שוב..קצת קשה לי פתאום לכתוב הכל, לספר את כל מה שעבר, אז החלטתי (לנסות) לחזור בהדרגה.. אז אני מתחילה מטקסט שלי, די ישן אבל חדש:פרפר.אני הייתי פרפר. לי היה חלום. רציתי להגיע לאיזשהו מקום, רציתי להגיד משהו, רציתי שידעו מי אני שיכירו אותי שישמעו את מה שיש לי להגיד וישתקו. שיהיו בשקט. אני אהבתי שליטה, אהבתי שמקשיבים לי. לי היה חלום. חלמתי להגיע רחוק, להיות מפורסמת, זוהרת. להיות אחת שכולם מעריצים. לא ידעתי איך אני אהפוך לכזו, לא הייתי מוכשרת בכלום. הכשרון הכי גדול שלי היה העובדה שידעתי מי אני ומה אני רוצה מעצמי. אז טיילתי, וחיפשתי את עצמי. אני הייתי פרפר, פרפר סגול עם כנפיים כחולות וקישוטים צהובים וורודים וירוקים ושחורים. צבעונית, מיוחדת, לא רגילה בכלל. ומרוב לחפש את עצמי ולטייל ממקום למקום כבר כאבו לי הכנפיים. עייפתי, וזה כאב. לא הכרתי את עצמי יותר ולא ידעתי איפה אמצא את עצמי מחר ועם מי. הרגשתי לבד. גיליתי שהדרך היא קשה ואחת כמוני שמוותרת יותר מדי מהר – למה מגיע לה שישמעו אותה? אני ה</div>Sun, 21 Dec 2008 18:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=10317980http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=10317980http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9985754<div align="right" dir="rtl">לא יודעת אם יש טעם לחזור לכתוב, אולי אני עושה את זה כדי שלא ימחק הבלוג.. או שסתם ממש התגעגעתי פתאום. כיתה יב' התחילה, לא מרגישים עדיין את הלחץ. אני מנסה לכתוב תסריט לסרט הגמר שלי אבל זה לא כ"כ הולך כי כשמנסים לכתוב אז מתחילים לחשוב וכשמתחילים לחשוב זה נהיה.. לא קל אפשר לומר. אני מתגעגעת לאמא,זה רק נהיה יותר קשה ועוד פחות מחצי שנה זה כבר עשור למוות שלה. זה רק נהיה יותר גדול. יותר עצום. יותר מפחיד. זה לא נהיה יותר קל, למי שחשב. אני בקושי לומדת, בקושי עושה עם עצמי משהו. למה? כי פשוט קשה.. פשוט קשה גם לחשוב עליה וגם להשקיע בלימודים. את העבודה עזבתי, הכסף בא כרגע מאבא, לא דבר שמאוד רציתי לעשות אבל הייתי חסרת ברירה כשהבוס התחיל להתייחס אליי כמו חרא. אין מה לעשות, צריך לעשות ויתורים בחיים. נמאס לי מאישתו, נמאס לי ממנו, נמאס לי מהילדים שלו. בא לי חופש לתקופת זמן בלתי מוגבלת. פולין היה קשה, אבל ברמה מסוימת. לא הרגשתי שיש לי שם את החופש שלי, את השקט שחיפשתי. אומנם לשבוע קצת יצאתי מהבית וראיתי עולם והתרחקתי ויצא לי גם לחשוב, אבל איכשהו יצא לי לחזור ולעשות את אותן הטעויות המטומטמות שאני עושה פע</div>Sat, 04 Oct 2008 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9985754http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=9985754http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9639938<div align="right" dir="rtl">שון ויובל היו פשוט אותו הדבר, ואני הייתי עיוורת ומטומטמת שלא שמתי לב שאני נכנסת לסיפור כל כך דפוק ודומה שוב. בדיעבד אני קולטת את הטעות שלי.. קשר שמתחיל וירטואלי כנראה תמיד ידפק אצלי. אבל מה? אני לא לומדת לקח. אני לא יודעת ללמוד לקחים כנראה. רק אני מסוגלת לעשות את זה, להפגע פעם אחת ושנה אח"כ להכנס לאותו סיפור מחדש - רק עם מישהו אחר. עם שון נשברתי, חזרנו לדבר באיזשהו שלב ורק פגעתי בעצמי.. עובדה - הוא עדיין בראש שלי. עם יובל זה לא הולך לקרות.. אני חושבת.</div>Fri, 25 Jul 2008 17:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9639938http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=9639938http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9613750<div align="right" dir="rtl">שהתחילה התקופה הטובה ביותר בחיי. בלי בנים, ולמרות זאת - פשוט טוב לי. חדר חדש, הריקוד שממלא אותי, עבודה טובה, חברים טובים, חופש, ים. הייתי צריכה לעשות סוויצ' קטן כדי שהכל פשוט יראה טוב יותר..</div>Sun, 20 Jul 2008 22:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9613750http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=9613750http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9496880<div align="right" dir="rtl">טקס סיום שמיניסטים. לא אמר לגבי יותר מדי מעבר לזה ששנה הבאה זו הולכת להיות אני שנמצאת שם. זה מדהים וזה מזעזע בו זמנית. זה משמח וזה כואב בו זמנית. זה הכל ביחד.. כמה שאני מצד אחד רוצה שיב' תעבור מהר.. מצד שני אני מקווה שהיא תזחל, שהיא לא תגמר לנצח. אולי כי אני פוחדת להתמודד עם השאלה מי החברים האמיתיים שלי - שישארו איתי גם אחרי הארבע שנים האלה בתיכון? זה די ברור לי מי הם, אבל מצד שני כל כך מטושטש.</div>Thu, 03 Jul 2008 03:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9496880http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=9496880http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9461077<div align="right" dir="rtl">אחרי הכל אתה מתאין זמן להתחרטאין מקום להתחבא אם אתה חי אז כבר תחיהאין ממה לפחד הרי האלוהים הוא גם אשם עד שבאת, את שבאתוהצלת אותיאיזה מזל שבאת בדיוק שכבר עמדתי לוותראז את באת, את שבאתוהצלת אותיוכמה שטוב שבאתבדיוק שכבר הרמתי את ידימה יש בה באמתשכל כך מושךוכמו פרפר לאש, אני עיווראולי עכשיו ואולי אחריהכל יגמר נוכל להפגש נרצה להזכראיך שבאת, את שבאתוהצלת אותיאיזה מזל שבאתבדיוק שכבר הרמתי את ידיאז את באת, את שבאתוהצלת אותיוכמה טוב שבאתבדיוק שכבר עמדתי לוותר ~ יובל, אני מתגעגעת, באמת. אבל אין ברירה לפעמים. אני עוד מחכה לאחד שיבוא ויציל אותי, שניה לפני שאני מוותרת. אחד שהוא לא אתה, שהוא יותר טוב ממך. ויש כאלה. אני יודעת. החופש יהיה טוב, באמת. אני הולכת להשקיע בעצמי. הוא יחזיר אותי לפוקוס שלי. הכל תכף יראה טוב יותר.</div>Sat, 28 Jun 2008 00:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (זו שכותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=464157&blogcode=9461077http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=464157&blog=9461077