http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804היומן של הלוחש לכבשים שהוא בכלל לא לוחש ובטח לא לכבשים אחרת זה היה הופך אותו למיוחד. מישהו שמחפש את השקט, השקט שכל כך חסר.heCopyright 2026 מאור.... All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804http://f.nanafiles.co.il/upload/82006/IsraBlog/45804/misc/7149636.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14936095<div align="right" dir="rtl">שמעתי כבר הרבה פעמים שהולכים לסגור את ישראבלוג, תמיד איכשהו זה לא קרה ומישהו נתן לו עוד קצת חמצן לחיות החודש הוא באמת הולך להיסגר וזה בהחלט עצוב, ארכיון של תקופות ארוכות בחיים של אנשים נמצא כאן והאפשרות לתת לכל אחד לכתוב את מה שעולה לו לראש עוד לפני שפייסבוק גנב את זה ממנו היה פשוט מדהים. אני לא אעמיד פנים שהמקום יחסר לי כל כך, הרי מימלא הפסקתי לכתוב כאן כבר לפני כמה שנים והבלוג הפך להיות מצבה כזאת לתקופה בחיים שלי,אבל בכל זאת תודה ישראבלוג שהיית בית בשבילי ברגעים הכי שמחים והכי קשים, תודה למקום הנהדר הזה שהרבה חברויות התחילו ממנו, רובן כבר לא באמת קיימות אבל בתקופתו רוב חיי החברה שלי היו סביב האתר. </div>Sat, 23 Dec 2017 20:22:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14936095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=14936095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14383096<div align="right" dir="rtl">אני הולך ברחוב, עמוס שקיות של קניות וחם לי, חם לי כל כך שאני רק רוצה לברוח למזגן ולשבת בבית. אבל הנה סביבי הרחוב שוקק אנשים שקונים, מטיילים, יושבים וקוראים ספר, סתם יושבים ומדברים אחד עם השני, מפגשים של קבוצת זקנים בצד אחד והפיליפינים שלהם בצד השני. ואני תוהה למה לא כולם כמוני רוצים לברוח הביתה מהחום הנורא הזה. אז לקחתי הפסקה והתיישבתי לחמש דקות על אחד הספסלים במרכז השדרה, טוב זאת לא באמת שדרה אבל במונחים של הצפון זה רחוב דיי רחב ופעיל מספיק בשביל לקרוא לו ככה. פתאום נפלה לי ההבנה והכל התחבר לשנה המטורפת הזאת שעברתי, פתאום כל מה שניסו להסביר לנו בתכנון אדריכלי קיבל עור וגידים ברחוב אחד הומה. הנה יצירה נהדרת של קשרים חברתים, דו שיחה מהפנט של בטון, זכוכית, צמחיה ואנשים. פתאום הבנתי למה בחרתי במצקוע הזה, למה אני כל כך נהנה מהמקצוע הזה. ארכיטקטורה משפיעה עלינו יום יום, החל מהרגע שאנחנו יוצאים מהמיטה ועד שאנחנו חוזרים אליהם. בתוך הבית שלנו, בחצר, ברחוב, אפילו בתחנת האוטובוס והקיוסק שלנו אנחנו מושפעים מהתכנון הזה. אנחנו הולכים מהר או לאט, אנחנו לוקחים נשמיה עמוקה או כמה קצרות. כל השנה ל</div>Mon, 21 Sep 2015 19:12:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14383096http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=14383096http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14163972<div align="right" dir="rtl"> עוד מעגל נסגר. החודש האחרון היה קצת מוזר, אפילו מאוד. כל העומס המטורף בעבודה, המבחנים לויצו, המילואים, הטילים. הכל בא באותו חודש בדיוק והכל מתערבב לו אחד בשני. אז זהו אני לא מאמין אבל שנתיים של הכנות, כאבי ראש, בכי, עצבים, חוסר מעש, ויתורים ועוד אין ספור דברים הגיעו לסיומן. אני בעצמי עוד לא מעקל את זה אבל זהו התקבלתי. אני מתחיל באוקטובר להיות תלמיד מן המניין וזהו. בלי עוד תנאים, בלי עוד דרכים ארוכות פשוט מתחיל ללמוד. כן אין ספק שכל מי שהכיר אותי בכל התקופות האחרונות של החיים ידע בדיוק מה אני רוצה, למרות כל הקושי והכל הלכתי עד הסוף וניצחתי פשוט ניצחתי את הכל. מספיק היה לראות את התגובות לסטטוס בפייסבוק, מדהים איך כולם בלי יוצא מן הכלל זכרו וידעו שסוף סוף זה הגיע. מהצבא, מהפסיכומטרי הראשון והשני, מהמכינה, מהפסיכומטרי השלישי, מהעבודה, אפילו מהאסדה. כולם פשוט שמחו שהגעתי לנקודה הזאת שייחלתי לה במשך שנים. המילואים מזכירים לי קצת את התקופה של הסדיר, קצת קשה, קצת מוזר, קצת מרגיש לא שייך אבל למזלי הביאו כמה אנשים מהסדיר שלי וזה דווקא עושה לי טוב. מעלה הרבה זיכרונות טובים ורגעים שלא מש</div>Sun, 20 Jul 2014 17:23:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14163972http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=14163972http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14096797<div align="right" dir="rtl"> זהו גם אני נפלתי לסטטיסטיקה. גם אני נטשתי את הבלוג לתקופה ארוכה מאוד בזמנים של האינטרנט. חצי שנה שלמה שלא כתבתי מילה אחת בהקשר כלשהו של הבלוג. חצי שנה שהחיים שלי לא השתנו המון אבל בהחלט היו מרתקים. אף פעם לא חשבתי שבסוף זה יקרה גם לי. ראיתי המון בלוגים טובים עוזבים ונעלמים אחד אחרי השני, עד שכבר לא היה לי מה לקרוא כאן יותר. היום כשאני נכנס לשיראבלוג אני פשוט מרגיש לא שייך. אין לי מה להתחבר אליו כאן וזה קצת מצער. אני באמת לא ידוע איפה להתחיל, לספר על החצי שנה שעברה, אולי לנסות להבטיח להמשיך ולכתוב פה כמה שאפשר, אולי בכלל להכריז על סגירת הבלוג והשארתו כאנדרטה לימים עברו ולתהליך התבגרות כזה או אחר שמישהו ביום מן הימים ימצא במעמקי הרשת. אבל שום דבר מהדברים האלה אני לא יכול לעשות. כי הלב פשוט לא נותן לי. לא יכול להיפרד מהמקום הכל כך יקר הזה עבורי ששימש בית כל כך הרבה שנים אבל גם לא יכול להתחייב לכתוב פה באותה תדירות כמו בעבר. הרבה דברים משתנים גם בי. אני כבר לא תלוי יותר בבלוג ומרגיש חייב לכתוב ולפרוק בו את שעל ליבי. זה מצחיק קצת שפתאום בפחות מחמש דקות יצאו ממני כל כך הרבה מילים ובעבר</div>Fri, 25 Apr 2014 17:50:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=14096797http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=14096797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13923383<div align="right" dir="rtl"> פעם ראשונה מאז שהבלוג קיים לדעתי שכותרת הפוסט נקבעה עוד לפני שבכלל התחלתי לכתוב. זה מוזר קצת בשבילי לקבוע כותרת על משהו שעוד לא נכנס וגם משתנה כל כך תוך כדי כתיבה למרות שעל פי ההגיון של רובנו דווקא הכותרת באה ראשונה. אולי זה בגלל שאף פעם כשאני כותב אני לא יודע מה בדיוק יצא ויש לי רק מתווה כללי בראש של מה הולך להיות פה, השאר פשוט יוצא ונשפך כמו שהוא צץ בראש. בתחילת החודש יצאנו מהעבודה להתנדב בבית של נערות שהמשפחות שלה לא מתפקדות לגמרי ונמצאות בבית שעוזר להן והן גרות שם וכו. אני לא בטוח למה אבל בכמה ימים שלפני היו לי קצת חששות ממה הולך להיות שם ובכלל מאיך כל הסיטואציה תהיה ותראה. היו לי כמה תמונות בראש על דמויות סטיגמטיות נוראיות שאכשהו הצליחו לתפוס גם אותי. פתאום אני מדמיין מולי נערה שמכילה בתוכה את כל הסטיגמות האפשריות של מישהי שבאה מרקע כזה. למזלי היה פשוט מדהים ואני לא אפרט יותר מדיי מה נעשה שם אבל לאורך כל המפגש עם שתי הבנות האלה נוכחתי שטעיתי בהכל. פשוט בהכל. נערות מדהימות, חזקות, שאפתניות, חסרות פחד ומוכשרות בטירוף. אז כן הן באו מרקע לא משהו שאולי דפק להן קצת את החיים והסיט</div>Sat, 28 Sep 2013 18:45:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13923383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13923383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13888613<div align="right" dir="rtl"> כן זה קרה לי שוב, שוב יש חור קטן של חודש בארכיון הארוך של הבלוג. אני באמת משתדל שזה לא יקרה, גם כי אני באמת אוהב את הבלוג ולא רוצה לאבד אותו וגם כי זה יוצר איזשהו רצף מיוחד כזה כשעוברים על זה אבל אני מניח שגם זה קורה מדי פעם. בכלל אני מאוד משתדל להעלות את תדירות העדכונים ללפחות פעמיים בחודש אבל לא באמת מצליח לי אולי בגלל חוסר שינויים או שאולי הכתביה קצת ברחה לי. החדשות המרעישות הן ההתקדמות שאני עושה במכינה, הרעיונות שלי הופכים טובים יותר ובכלל אני מרגיש עוד יותר טוב עם כל עבודה שאני מגיש ועושה, הפרזנטציות נהיו חלק שגרתי בחיים שלי והחשש לדבר מול אנשים נעלם כמעט לגמרי מהחיים שלי. הביטחון העצמי הזה שקיבלתי במשך התקופה האחרונה ואולי בעיקר בגלל הבעודה שלי עם מכירות והמון אנשים שאני עומד מול יום יום עושה את העבודה שלהם לבד. פתאום אין לי כבר כל כך בעיה למצוא נושאי שיחה עם אנשים או בכלל לדבר איתם ולשתף בלי בעיה. עולות בי שאלות לגבי העתיד ולגבי האם זה באמת המקצוע שאני צריך ללמוד, איכשהו לא משנה כמה בטוח אני אהיה בעצמי עדיין יש אנשים שמעלים שאלות קטנות שגורמות לי לתהות. העתיד לא מזהיר, מ</div>Fri, 23 Aug 2013 22:24:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13888613http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13888613http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13832337<div align="right" dir="rtl"> ממש לפני יומיים הבלוג חגג 9 שנים שהוא קיים ברשת. מוזר לראות את השנים רצות בצד בארכיון ומעליהן גם הגיל שלי. הכל השתנה במשך השנים האלה, ולא רק פעם אחת ועדיין איכשהו המקום הזה שומר בדיוק על היעוד הראשוני שלו ובכלל על האופי והרוחות שנושבות בו. הוא תמיד מקום מפלט למחשבות ורעיונות או רגשות שמחות וקודרות. הוא תמיד פה בשבילי ואפילו שכמעט כל מי שהיה סביבי בזמנים שהבלוגריה פה היית בשיאה כבר מזמן עזבו, לי אין כוונה לסגור את השער לראש שלי בפני כולם ולכן אני צופה לבלוג עוד שנים ארוכות של מילים ופסקאות. בכלל אני חושב שהבלוג הזה הוא חלק כל כך חשוב ממני שזה לא באמת משנה מה יקרה מסביבי בישרא בלוג ולאן הוא יתגלגל, כל עוד יאפשרו לי הבלוג ימשיך להתקיים. אני מרגיש טוב מאז שאני במכינה, פתאום אני עושה צעדים משמעותים יותר לעבר החלום שלי ועכשיו אני גם מקבל כלים שימושים לאיך לעשות את זה. היו לי הרבה התלבטויות אם ללכת למכינה הזאת או לא ולא רק בגלל המחיר שלה אלא אם היא בלכל נחוצה לי. היום אני מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה שהגעתי אליה. לא רק שאני לומד הרבה על עצמי ועל הדברים שאני חזק בהם, אני מגלה תחומים חדשי</div>Sun, 30 Jun 2013 12:54:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13832337http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13832337http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13798464<div align="right" dir="rtl"> שוב קשה לי להתחיל לכתוב. אני אף פעם לא מצליח להבין מה זה המחסום הקטן הזה שתמיד יושב לו שם כשמתיישבים להתחיל לכתוב. אולי זאת העבודה שאני אומר לעצמי, טוב עכשיו צריך לכתוב ופתאום אני מוצא את עצמי עומד מול דף ריק ופעם אחר פעם מקליד אות אחת וכבר מוחק עוד לפני שבכלל הוצאתי מילה אחת. אני חושב שאף אחד לא באמת יודע איך להושיב את עצמו ולהתחיל לכתוב כי זה אף פעם זה לא עובר חלק. עכשיו אני גם מבין למה לסופרים לוקח כל כך הרבה זמן, אתה לא יכול לכתוב משהו טוב כשאין לך השראה והיא חמקמקה הנבלה הזאת. אני מסתכל על התאריך ורואה שממש תכף הבלוג שלי חוגג 9 שנים, אני כל שנה מתפלא מחדש איך אני חוגג עוד שנה ועוד שנה לבלוג, סוקר באדיקות את כל השינויים שהתחוללו בי במהלך השנה ואת הדברים אותם הצלחתי להשיג אבל אני חושב שהעניין הזה דיי מיצא את עצמו. דיי לסיכומים ארוכים ומייגעים או שטופי דמעות, תקווה לעתיד טוב יותר או חרטה על דברים שנעשו. בסופו של דבר מה שמעצב אותי במשך כל הזמן הזה הם הדברים שאני עושה במהלך השנה ומימלא אני מדבר עליהם בבלוג, גם על האכזבות והרגעים הקשים וגם על הרגעים השמחים ווהמאושרים. אבל הנה 9 שנ</div>Fri, 31 May 2013 00:30:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13798464http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13798464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13741594<div align="right" dir="rtl"> כבר הרבה זמן שלא נחה עלי ההשראה הזאת והצורך לכתוב, והנה לרגע אחד אבירם עוזב את הדירה והיא ישר כאן. אז כן, אני חייב להיות לבד כדי לכתוב באמת. כנראה שנגזר עלי להיות מסוג האנשים שיושבים בחדר עבודה שלהם בשקט, בחושך, עם מעט מוזיקה טובה ומכאן והלאה הכתיבה תבוא לבד. לאחרונה אני מרגיש שאני לא טוב מספיק. אני לא בטוח מאיפה מגיע הספק הזה אבל אולי זה הרצון שלי להיות טוב, לא סתם טוב אלא הכי טוב. אני רוצה להיות כל כך טוב שאחרים יסתכלו עלי ויגדו שהם רוצים להיות כאלה. לא מתוך הערצה עצמית או ליטו לאגו אלא כי כל החיים שלי הייתי תמיד ממוצע, רק ממוצע. דיי נמאס לי להיות כל הזמן ממוצע, נמאס לי להיות באמצע אני לא גרוע ולא מצטיין אני פשוט בסדר. אני מסתכל על עצמי ועל המעשים שלי ואולי אני מרגיש באיזשהו מקום שאני רודף אחרי חלום שלא רק קשה להשיג אותו אלא אולי אפילו בלתי אפשרי. מצד אחד קשה לי לוותר על מה שאני רוצה להיות ועל הדרך שבה אני רוצה לראות את עצמי בעוד זמן לא רב אבל מהצד השני אני רואה את הקושי הזה והחוסר הצלחה שאני מקווה תמיד שיהיה לי. זה לא שנכשלתי אבל שוב הבינוניות הזאת שכל הזמן עוטפת אותי כבר חונק</div>Sat, 13 Apr 2013 00:19:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13741594http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13741594http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13726571<div align="right" dir="rtl"> הפעם החלטתי ללכת על סגנון קצת שונה של כתיבה, לא עוד כתיבה מעמיקה במחשב אלא ישר פה בישרא-בלוג. לא יודע מה יצא מהפוסט הזה, אולי בלאגן של מחשבות שהרבה זמן לא יצאו או אולי סדר ונקיון בדיוק בזמן פסח. לאחרונה אני ואבירם עברנו לעוד שלב נוסף ביחסים בנינו. אמא שלו, אחרי הכנה מנטלית לא כל כך ארוכה של עצמה וקבלה של הבן שלה החליטה שהיא רוצה שניפגש ושאבוא אליהם הביתה. כשחבתי על זה קצת יותר לעומק, לא רק לה יש הכנה מנטלית. איכשהו פגישות עם הורים זה תמיד מתכון לאסון, תמיד מתכוננים אין סוף פעמיים כדי לתת את הרושם הראשוני הכי טוב שיש, רק שבדרך כלל תמיד דברים מתבלבלים וכל ההכנה שאתה מעביר את עצמך נעלם ברגע שהנעל שלך נוגעת בשטיח של הדלת. אני יודע שאני מאוד רוצה שזה יקרה, אני נורא רוצה לפגוש אותם וגם כדי לתת להם קצת הרגשה של ביטחון, תמיד הורים חרדים למה יהיה עם הילדים שלהם. אבל אולי גם אני צריך איזו הכנה מנטלית קטנה לקראת הצעד הזה. בכל זאת, זה עוד צעד אחד קדימה יותר ממה שעשיתי עד היום. אחרי הפסיכומטרי הזמן הפנוי שלי גדל משמעותית, פתאום כבר לא צריך להרגיש רע על כל דקת בטלה או זמן שהולך לאיבוד. פתאו</div>Sun, 31 Mar 2013 21:42:00 +0200maortzur@gmail.com (מאור...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=45804&blogcode=13726571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=45804&blog=13726571