http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413''את רוב המחשבות שלי כבר חשבו לפני, ואפילו טוב יותר, כולל זו, ומעט המחשבות שלי שהן מקוריות, הן לא מציאה גדולה...''heCopyright 2026 ללא שם. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14885045<div align="right" dir="rtl"><p>לחיי הבדידות והצער, והשעות הארוכות, ארוכות מכדי שנוכל למנות, שהעברנו בוהים באוויר, מחכים לבאות, מצפים לקצת, קצת חדשות טובות.</p> <p>לחיי הכאב, נפשי וגופני, הייסורים, חבלי הצמיחה, חבטות הגדילה, צירי הלידה של ההשראה הזו, שפועמת כל כך חזק עד שנדמה לעיתים שנתפוצץ, כל כך הרבה מחשבות שרצות בראש וכל כך מעט זמן לחשוב אותן, כל כך הרבה רגשות שדומה שאיננו בנויים להכיל אפילו את מחציתם.</p> <p>לחיי הבלבול, המחקר, התהיות, השאלות המנקרות האלו שחודרות הכי עמוק, קורעות את האיברים הפנימיים, תרות אחר האמת החבויה הזו, הנסתרת.</p> <p>כל כך קל לקבל אמת אחרי שהיא נחשפת, כל כך קשה לחשוף אותה לראשונה אל אור היום. כל כך קשה לצאת ולחשוב מתוך הקופבה המובנית שנולדנו אליה, עטופה בחומה ענקית, אינסופית של שקרים סילופים ועיוותים קטנים.</p> <p>אז &nbsp;בואו נרים בבוקר כוס אחת של שמפנייה תוססת לחיינו, לחיי, לחיי כל השקרים השקטים, לחיי האמיתות הגדולות, לחיי החיפוש הנצחי, לחיי האובדן, לחיי האיבוד. לחיי הסבל האנושי הזה, שהופך את כולנו אחד, לחיי הסבל שחוצה כל גזע, מין ודעות, הדבר היחיד שמשותף לכולנו, מדמם, פתוח, בוער בכולנו. מאחד.</p> <p>לחיי השתיקות ששוות שעות של דיבור, לחיי מעשים ששווים שנים של זיכרון, לחיי מחשבות חדשות ששוות עידנים של מחקר, לחיי מחשבות קטנות שממלאות רגעים של מעט.</p> <p>לחיי הדרך, שווה יותר מהיעד, לחיי הייעוד הנסתר, לחיי הכוונות של כל הנשמות הטהורות. לחיי הדמעות הרותחות האלו, החיוכים השבורים, הייאוש, התקווה, לחיי התחתית ולחיי הפסגה.</p> <p>לחיי חלומות שיוצרים מציאות טוב יותר, לחיי במציאות שמכתיבה את הקצב, לחיי העכשיו, לחיי העבר והעתיד, לחיי התקוות השבורות, לחיי רסיסים של ציפיות. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, מחכים לשינוי, מקווים למצוא את עצמינו, במקום ליצור עצמינו מספק. חיים במרדף אחרי עוד ועוד עוד, עוד כח, עוד כסף, עוד רכוש, עוד נכסים, עוד אהבות עוד ריגושים, עוד מזון, עוד בגדים, עוד חברים, עוד אוהדים.</p> <p>ובצהריים נרים כוס אחת של יין ישן, לחיי ההפסקות, לחיי העצירות הקטנות בדרך, לחיי ההתנקות מכל השפע, מכל הידע, מכל האובר אובר הכל, שמפוצץ אותנו עד שאין בנו מקום לכלום, אפילו לא לעצמינו.</p> <p>לחיי המורכבות, לחיי הסתירות והניגודים, לחיי חיים של שחור לבן אפור ועוד מיליארד ושמונה גוונים אחרים, לחיי סובלנות, הבנה, הכלה, קבלה. לחיי התקדמות ראויה, לחיי פניות נפשית, וקצת נאיביות.</p> <p>לחיי התמימות שהייתה לנו, לחיי כל הדברים שאיבדנו, לחיי המתים, הנופלים, השבורים, העזובים, הכואבים, הבודדים, המסכנים. לחיי המפורקים השרופים המנותצים.</p> <p>לחיי האמת, לחיי השמחה. לחיי סיפוק ממלא, לחיי הכנות, לחיי קצת הצלחה, לחיי חברות, ואהבה.</p> <p>ואולי ארים בערב, כוס אחת של מים זכים, לחיי החיים, ממוצים במלואם, עד הסוף ומההתחלה.</p></div>Tue, 04 Apr 2017 17:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14885045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14885045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14881034<div align="right" dir="rtl"><p>האהבה שלי אלייך היא א-ליניארית ולא רציפה. לפעמים אני כן ולפעמים אני לא, ובחלק הזמן אולי. לפעמים אני בכלל שוכח שאוהב, ולפעמים חושב שכן אבל בעצם לא.</p> <p>האהבה שלי אלייך היא רצף של ישרים, עקומות ונקודות מפוזרים במרחב הזמן והחלל, בלי שום סדר הגיוני כלשהו.</p> <p>קראתי רבה על אהבה כזאת, שהי אל מתמשכת, לא יציבה, לא רציפה. בכל הסיפורי האופנתיים האלו, שכותבים אנשים עם משקפיים גדולות, פוני זרוק כאילו ומכונת כתיבה אותנטית לכאורה. תמיד חשבתי שהאהבה שלהם היא כאילו, ושהמלים שהם חורטים, למרות שהן מתיימרות לומר אמרת, הן סתם, מילים שמנסות לרצות. שמנסות להיות חדש בעולם שכבר ראה הכל.</p> <p>זה קל לחשוב שמשהו הוא לא אמתי אם לא חווית אותו. אז היה לי כל חשוב את זה עד אלייך, כי עד עכשיו האהבה שלי הייתה אבסולוטית. או שכן או שלא. אין באמצע. </p> <p>אהבה כזאת של הכל מכל, בגלל, למרות וגם אם. חשבתי שאהבה צריכה להיות מן ישר עולה בזווית קבועה, או עקומה שגדלה לפי הריבוע. משהו יציב ונמשך וקיים. נוכח בכל המרחבים ובכל הזמנים הנתונים.</p> <p>ואז את.</p> <p>ואותך, אני אוהב לפי הצורך. בעיקר כשנוח. בשעות מסוימות אני שלך, ואני אוהב ומסור ומתגעגע. בשעות אחרות אני כועס, ופגוע ואדיש ושונא ומרוחק.</p> <p>כשאת במסגרת, אז זה בסדר. כשאת מתאימה לתבנית שלך שיצקתי בדמיוני, אז זה בסדר. ואני שלך ואוהב. אבל כשאת יוצאת מהתבנית, שוברת את האידיאל המושלם שבראתי לי, אז זה מתפרק. ואני כבר פחות אוהב.</p> <p>זה מצחיק, כי פעם חשבתי שאומנות אמתית, כמו אהבה, זה לצאת מהמסגרת, זה לשבור אותה לגמרי וליצור ממנה משהו אחר לחלוטין, שיגדל ויצמח לאיזו מפלצת ענק של טירוף משוחרר. </p> <p>אבל לאהוב את חוסר השלמות זה מסובך מידי. תובעני. שובר חירות.</p> <p>וזה נוח הרבה יותר לאוהב את הקונספט. כמו שאוהבים את הקונספט של איזה בר סודי חבוי בסמטה, אבל שונאים לשבת שם עם חברים ולצחוק, כי זה רק קונספט. כמו שאני אוהב את הקונספט שלך שלי, אבל שונא את זה שאת לא מה שדמיינתי.</p> <p>זה נוח, וקל, ומשוחרר יותר. ובעיקר לא מחייב אותי לשם דבר חיצוני קבוע ויציב, כי אותך אני אוהב כרגע, רק לעת עתה.</p> <p>אוהב לפי הצורך, ולא מאהבה.</p></div>Fri, 17 Mar 2017 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14881034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14881034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14874784<div align="right" dir="rtl"><div class="_2ph_ _1w_m _1dwg"> <div id="js_4" class="userContent _5pbx"> <div id="id_58a8f95c8a9ec5d47014473" class="text_exposed text_exposed_root"><span><span style="white-space: pre;"> </span>אני לא יכולה להיקשר אל מה שלא בטוח. אחרת אתעופף אל הגלים, אל האופק, אעלם ואתרסק, ואני לא יכולה. אני לא יכולה להתנפץ ככה שוב, להיאסף, להיבנות רק כדי שוב להישבר בחזרה.</span><br /><span><span style="white-space: pre;"> </span>אני לא יכולה להיות ציפור שחוצה את השמיים על דיונות של רוח. לא יכולה לסמוך על מה שלא נראה, ולא מורגש ולא וודאי כמו השממה, או המדבר או הירח. אני לא יכולה פשוט להישען על האין, על הערטילאי, לקחת את קפיצת האמונה הזו אל תוך התהום הריקני. אחרת אני פשוט אמעך, אפול על הפנים כשאגלה שהאמנתי ובסוף לא היה כיסוי לדברים, ולמטה&nbsp;</span><span class="text_exposed_show">לא היה מי שיתפסני לפני שהמהות מתפזרת לאלפי אלפי חלקיקים קטנים.</span></div> <div class="text_exposed text_exposed_root"><span style="white-space: pre;"> </span>אני לא יכולה פשוט לשחרר ולתת לזה לנוח. אחרת הכל יתפרק, כל המגדלים שנבנו באוויר, כל התקוות, החומות, המאחזים הקטנים שקבעתי ביים האלו. יתרפק לי המעט שאני קוראת לו בית, והמעט שנותרה מהתקווה, ויתפזרו החלומות כשיגלו שאין עוד מי שדוחף בכוח לעגנם במציאות. אני לא יכולה לעזוב לתת לזה לזרום במין בטחה שהכל יסתדר. אני לא יכולה פשוט לתת לדברים להיות ככה כמו שהינם. אחרת, ייפול המסך ותיחשף ההצגה, וכל אותם מיליוני הגלגלים שמפעילים כל אותם האנשים שלא יכולים לשחרר, כל אותם מיליוני גלגלים, יחשפו במערומיה, דוממים - לאחר שאף נפש חיה לא סובבה אותם. מעלים חלודה. תקועים במקום. וכל החתיכות של התאטרון הזה, שהוא בעצם גם מפעל להבניית מציאות, כל אותן חתיכות פשוט ינשרו מהתקרה, יערמו ככה בבלגן שבור מלא אבק והזנחה.<br /><span style="white-space: pre;"> </span>אני לא יכולה להיקשר אל מה שלא בטוח. להאמין, להתעופף, לשחרר ולהשתחרר.<br /><span style="white-space: pre;"> </span>אני לא יכולה, פשוט לא יכולה.<br />אחרת.</div> </div> </div></div>Sun, 19 Feb 2017 03:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14874784http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14874784http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14324024<div align="right" dir="rtl"><p>הנטייה ההגיונית היא לחשוב שככל שאתה גדל, אתה מתבגר, מתחזק, מתעצם ובונה את עצמך ואת חייך יותר,</p><BR><p><span style="white-space: pre;"> </span>אבל האמת היא, שככל שאתה גדל אתה רק מבין יותר לעומק עד כמה אבוד, קטן וחסר אונים אתה באמת.</p></div>Sat, 09 May 2015 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14324024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14324024http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14263472<div align="right" dir="rtl"><p>במדרחוב של הבירה הוצבו כמה עמודים מעוקלים מתנוססים אל על, ובקצה כל אחד מהם מוך אדמדם דמוי פרח. אלפי ניחושים סופרו אודות מפלצות הענק שצמחו ממדרכת הלבנים הלבנות, מכערות את היופי הפסטורלי של ירושלים. הריאלים אמרו שאלו שימשיות ענק, ההומניסטים ענו שאלו סוג של פרחים נובלים לסמל את השקיעה של כל הדברים היפים בתוך עולם אלקטרוני מהוה, היו כאלו שאמרו שזוהי מעבורת שיגור של חייזרים מהחלל, היו כאלו שגרסו שאלו אנטנות של ייצורים שחיים מתחת לפני האדמה. קונספירציות והשערות עפו ועברו מפה לאוזן תופסות חלק מרכזי מהשיח היומיומי של תושבי העיר. </p> <p>פילוסופים רבים ובעלי דעה נחשבים טענו זה מכבר שאין גבול לדימיון האנושי, ועמודי המפלצת במדרחוב הוכיחו זאת. מה לא אמרו עליהם, איזה סיפורים ואגדות לא סופרו עליהם. אנשים רציונליים, שלומדים תארים מתקדמים במדעים מדוייקים היו משננים בלהיטות, מנסים לשכנע את חבריהם בתיאוריות ששמעו אתמול בלילה מפיו של קבצן שיכור שהעבירו איתו נרגילה. התופעה כל כך התפתחה עד שאפילו הפך להיות עליה שיח ווירטואלי וגם אנשים מערים אחרות השתתפו במשחק הניחושים האדיר אודות האנטנות המשונות. &nbsp;העניין תפס כזו תאוצה עד שהוויכוח אודות מהות ומקור העמודים הפך לנושא החם ברשת. זה הגיע לרמה שאנשים נסעו במיוחד מתל אביב, ראשון לציון, נתניה, עין גדי, כתבת אופנתית מסביון שהחליטה לחקור את פשר מהומת הסייבר סביב העניין, ואפילו מחיפה, צפת וכמה בארשבעים סטלנים שגם ככה תכננו ביקור. אחרי הבארשבעים כבר לא התפלאנו לפגוש שני תמהונים מירוחם, ועוד אחד ממושב ליד כרמיאל, שהגיע מלוכלך מאבק הדרך, כי הוא בדיוק עושה את שביל ישראל, לגבו תיק נוודים ענק, שנראה על סף התפוצצות. הגיעו אנשים מחורים נדחים בכל רחבי הארץ, כאלו שאפילו משרד הפנים לא בטוח יודע על קיומם, זוג קשישים משדמות מחולה, ורוכבת מקצועית ממצפה דבורה, ושלושה חלוצים מנווה, וזה אפילו לא מתקרב לקצה של שוכני המקומות הנידחים שכיתתו רגליהם ועלו לבירה בשביל לחזות בפלא החוצני בכמו צמח לילה אחד מתוך המדרכה. מספרים שיום אחד באה אפילו בחורה מאילת, נועה שמה, כמו נועה בשיר נועה של הים, שאומנם הייתה הרבה בחולות ובחופים של הים התיכון, אבל בי-ם האמיתית עוד לא הייתה והחליטה שמתעולמה שהצליחה לחצות את על הארץ עד אילת היא התרוץ המושלם לעשות את הביקור הנכסף לעיר הקודש הרחוקה.</p> <br /> <p>עם הניחושים המופרעים והגברת העניין הציבורי סביב הנושא, באו התלונות והקיטורים, על בזבוז הכסף, והכיעור, ומולם התשבוחות ההערכה, שסוף סוף משהו מתחדש משהו בעיר הישנה והלא מתקדמת, ושאולי ככה סוף סוף נתפוס את המעמדי והפופלריות שתל אביב גוזלת לנו כעיר הבירה של ישראל.</p> <br /> <p>באחד הימים הודבקה על אחד העמודים מדבקה לבן עם כיתוב שחור. ירושלים היא עיר עתיקה שראתה כבר הכל, והיא מורגלת בסטיקרים ופשקוולים לרוב, ואם הייתם שואלים כל עובר אורך ברחוב הוא יגרוס שיהיה בטוח לחלוטין להניח שהעיר יודעת בעל פה כל ניסוח אפשרי לכל מסר שקיים בעולם, אולם הסטיקר הזה היה שונה. הוא היה קטן וצנוע, ויחיד מסוגו, והודבק ישר, בלי הרבה פרובקציות, ישר ובטוח בעצמו, לא צועק מכיוון שהוא מודע לחשיבות של עצמו ובטוח מספיק שכל עובד ושב יעבור ויתעכב לידו מספיק זמן בכדי לתהות על פירושו.</p> <br /> <p>ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות, נכתב שם. אני יודע, האינסטיקנט הראשוני הוא לתקן לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, גם כי הנימה חיובית בהרבה, וגם בגלל ספר האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל בעיקר בגלל התחום המתמטי שחוקר את התפלגות היקומים האינסופית בהתאם לאפשרויות הבלתי מוגבלות שבחיינו.</p> <br /> <p>אינסוף אפשרויות הן דבר מקובל ומוכח מתמטית, רציונלי להחריד. על כל מציאות קיימת, ישנם עוד אלפי, לא מליוני, לא אינסוף, מימדים מקבילים עם כל התרחישים שהיו יכולים לקרות, והיו הוא שכל דבר יכול היה לקרות כיוון שהאמת, בניגוד לשקר אינה צריכה להתאמץ להיות הגיוני, וזה גם לחלוטין נכון סטטיסטית שבאחד מתוף טריליון עולמות תהיה שמש ירוקה, או מים שזורמים הפוך, או משיח שנולד מתוך פרה. בעצם, לפי המדע הזה הכל כל כך אפשרי, עד ששום דבר אינו בלתי אפשרי, ובשום כלל אין וודאות מוחלטת, אפילו לא בעובדה שהשמש תזרח בבוקר במזרח, כי הכל, אבל הכל יכול לקרות, וזה שהורגלנו לחשוב שמשהו שקורה באופן מסויים במשך שנים הוא מה שיקרה בעתיד לא הופכת את העובדה שלגבי המחר כולנו חסרי אונים וחסרי ידע, וגם אם הסבירות שתוצאות העבר יישנו גם למחרת היא גבוהה, זה עדיין לא מוחלט וודאי ובטוח.</p> <br /> <p>מכיוון שהכל אפשר, זה הגיוני במיוחד שתהיה גם אפשרות של ארץ אחת שמרכזת את כל התרחישים האפשריים, ושתקרא, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.</p> <br /> <p>אבל בשלט הקטן לא כתוב ככה. המדבקה הלבנה הקטנה גורסת בפשטות החלטית שכזו על קיומה של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות.</p> <br /> <p>ברחוב החלו כבר לחישות חדשות על אגדה עתיקה, של ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרויות, ארץ שכל דבר בה וכל פרט בה לוקה במוגבלות חמורה וביזארית, שלא מותירה לאף אחד מקום להתמודד איתה. מספרים שיש שם אנשים עם ידיים שיוצאות להם מהגרון, או כאלו בלי רגליים. בארץ ההיא נולדים תינוקות שאלרגיים לחמצן ולמים, פרות עם תאוות רצחניות לבשר עגלים, אפרוחים ללא מקור, ציפורים שלא יודעות לשיר, עננים שלא מסוגלים להוריד מים, ונהרות של חול מיובשים. ארץ מלאה ליקויים שיכליים חמורים, תפיסות מיושנות, עיוותים לוגיים, נכויות ריגשיות. ארץ של חסרים עצומים וקרעים ללא יכולת להתאחות.</p> <br /> <p>בעיקבות מבול ההשערות להופעת עמודי הענק, הייתה ציפיה לעוד אלף השערות חדשות בנושא המדבקה המשונה, אבל ההפך הוא שקרה. במקום לפתח עוד אינספור תרחישים אפשריים האגדה הנושנה השתלטה על כל השאר והפכה להיות המציאות האפשרית היחידה שקיימת. כמובן שעדיין היו חילוקי דעות רציניים לגבי פירוש המונח ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרויות, ולגבי השאלה הפילוסופית מהן מוגבלויות בלתי אפשריות, והאם באמת יש מוגבלות שאינה ניתנת להתמודדות, או שעצם ההגדרה שלה כמשהו לא פתיח הופך אותה למוגבלות בלתי אפשרית, אבל הכל הסכימו פה אחד שהעמודים האלו הם שער המקשר ביננו לבין הארץ ההיא. מין פתח מעבר, לעולם שכולו תיבת פנדורה אחת גדולה ונוראית, ובדומה לסיפור על תיבת פנדורה, גם העמודים הגדולים מאפשרים לחלק מהמוגבלויות להסתנן לעולמנו, וזה למה יוצא לנו לראות לפעמים חתולים עם שני ראשים, תאומיים סיאמיים עם ריאה אחת, קבצנים עם מנת משכל של איינשטיין, ואוטיסטים עם לקויות תקשורות שלא ברא השטן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>-</p> <p>הסוף עודנו בשלבי פיתוח.</p></div>Tue, 06 Jan 2015 22:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14263472http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14263472http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14246810<div align="right" dir="rtl"><p>גאוותנים אנחנו כולנו, טועים לחשוב שיהקום סובב סביבנו, מייחסים לעצמנו ייחודיות מופלאה שאין באחרים. גאונים בלהיות פנצ'סנים גדולים, מזלזלים בכל מה שפשוט, שנראה לנו מתחת לרמתנו, בכל מה שקשה לנו להבין, בכל מה שלא נראה לנו מיוחד, ומתוחכם מספיק בשביל להשתוות לרמה הנעלה כביכול שבה אנו נמצאים.</p> <p>מרשים לעצמנו לזלזל במקצועות שלא חונכו לחלום עליהם, בתפקידים שהם לא הזוהרים מכולם, באלו שמשתייכים לציבור החר, קלאס ב'. כאילו לנו היכולת לשפוט, לדרג, לכמת הצלחה ואיכות במספרים. גאונים אנחנו, בלהיות פנצ'סנים גדולים, גאוותנים מספר אחת. בזה אנחנו הכי טובים, מצטיינים בתנשאות מעל לכל דבר אחר. אלופי החשות, מספר אחת בארץ, בעולם.</p> <p>כל אחד בטוח שהוא מינימום הכוכב העולה הבא, שקוע בנרקיסיזם חולה, באהבה עצמית שופעת חונקת ולא בריאה בכמויות בה היא מגיעה. משתמש במילים גבוהות לכאורה, לבוש בגדי יוקרה, כדי לכסות את הכלומיות והאפסיות שבבשר, את הריקנות שבתודעה הגאה הזו, הילדותית האינפנטילית שעדיין בטוחה בעליונות שלה על פני אחרות. כל אחד שקוע כל כך בהעמדות הפנים המתיימרות האלו עד שהוא לא שם לב לחוסר הקשר וההתאמה בין המילים הגבוהות בהן הוא משתמש למשפט, בין הבגדים המהודרים למאורע, בין ההתנהגות האליטיסטית לכאורה למציאות שעוטפת אותה.</p> <p>מי שמנו. מי שמנו בכלל לשופטים על הארץ הזו. מתוקף מה אנחנו מעיזים בכלל לבקר, למתוח ביקורת, לזלזל. מאיפה התעוזה וגבהות הרוח, שמאפשרת לנו לעשות את כל זה.</p> <p>שחצנים. אלופים בלהרגיש גבוהה גבוהה כשאין לנו כלום במה להתהדר. מלכים של שום דבר, עיי חורבות תללי הריסות. גאונים בלהיות פנצ'סנים גדולים, אלופים ממש. מה אנחנו בכלל אפר מהול באבק. עתידים לחלוף עם הרוח להעלם עם תקתוקו של הזמן. מי שמנו, מי בכלל.</p></div>Sat, 06 Dec 2014 21:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14246810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14246810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14219772<div align="right" dir="rtl">מזמן לא הרגשתי כל כך קטנה, אבודה וחסרת אונים, וכל כך לבד. היו לי שנתיים שלא הייתי צריכה לחיות בהן את החיים שלי, ושכחתי איזה הפוכים וכאוטיים הם.</div>Sat, 18 Oct 2014 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14219772http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14219772http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14207927<div align="right" dir="rtl"><p>כל פעם שאני שומע אותו צועק. &nbsp;כל פעם מחדש.</p><BR><p>אני מת טיפה יותר מבפנים.</p><p>היה הגיוני לחשוב שאם הזמן אתרגל, שזה יעבור וייכנס לשגרה, אבל כל פעם מחדש, בעיקביות אכזרית נורא, אני מת עוד טיפה.</p></div>Mon, 29 Sep 2014 09:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14207927http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14207927http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14204973<div align="right" dir="rtl"><p>אחרי הצהריים ואת חושבת על אהבה.</p> <p>את לא יודעת איך אפשר ככה לאהוב כשזה בסך הכל פחות של חצי, ממה שאמור היה להיות יותר משלם. את לא מש בטוחה, והדרך כלל את לא נוטה להתבלבל, לתת לעצמך ככה להתגלגל מםינה לפינה, בדרך כלל את בשליטה.</p> <p>זה לא כל כך פשוט לחיות את החיים הטרופים האלו מדקה לדקה, לבור דרך ועם הזמן, להישרף להתפרק להאבד ולהמצא שוב מחדש. ולא תמיד יש מטרה, את יודעת. נודדת לך מאחורי מסך של שכחה וחוסר משמעות, ושום דבר לא כל כך ברור בתוך הערפל הכבד הזה שמכסה הכל.</p> <p>שום דבר לא וודאי. שום דבר לא קבוע. וזה מפחיד וסוחף ומאיים כל כך, והלב שלך רועד בתוך הרסיסים של עצמו, ומשמיע עם כל רעד קטן מין קרקוש חולני זכוכותי ושביר כזה, וזה קצת נשמע כמו חצץ בתנועה מתמדת שקוצב את תזוזותיו לפי הקצב של השעון המההר היש שבסלון.</p> <p>את מאבדת את עצמך קצת, בתוך הזמן הגדול והאינסופי הזה, קצת נותנת למחשבות לרוץ מהר מידי, לברוח לשום מקום במין אי סדר הגיוני כזה, שאת עצמך לא לגמריי מבינה, ופתאום נהייה לך כבר ערב, ושקיעה אדומה חזקה פורצת לסלון שלך ואת חושבת לעצמך על אהבה.</p> <p>זה אמור להיות מסובך ומורכה ומעניין, כי ככה זה אצל כולם וככה זה בדרך כלל, עמוק ורב משמעות, לא ניתן להסברה מרוב שה לא פשוט.</p> <p>אבל זה לא ממש מדוייק, כי לדעתך האהבה היא נושא נורא פשוט. או שהיא שם או שהיא לא. כל שאר הסוגים הם לא בדיוק אהבה, אלא חיקוי עלוב של המקור, רק צילי צללים של הדבר האמיתי, שאמור להיות הכי פשוט וכל כך נכון.</p> <p>יש נטייה להתבלבל ולחשוב שאם עניין מסויים מורכב יותר, רווגוני יותר, מצריך הסברה, הוא בהכרח חכם יותר, טוב ומשמעותי בהרבה. אבל יוצא לך ללמוד שהדברים הפשוטים ביותר, הם הכי נכונים.</p> <p>בלי המון מטאפורות, ואמרות מצועצעות שכאילו מוסיפות נופך של חוכמה, בלי דימויים והשוואות מורכבות, ושטויות מתוכחמות שאין בהן שום מטרה, לבד מהסחת הדעת מהריקנות שבבסיס כל הקישוטים האלו. כאילו שאם דבר מה יהיה מקושט מספיק, מצועצע מספיק, אף אחד לא ישים לב שהוא רק חיקוי זול וריקני של הדבר האמיתי.</p> <p>המקור לא צריך שמישהו יכריז על נוכחותו, כיוון שעצם ההוויה שלו מספיק מרשימה ולא נזקקת לאישור ולכן גם לא צריכה להתחנף עם הרבה מילים יפות ומעשים מוחצנים. צעקות נואשות לחירשים.</p> <p>לדברים האמיתיים מספיק פשוט להיות. מספיק להם פשוט להתקיים כדי להשאיר רושם עוצמתי וחזק.</p> <p>זה למה כל הגילויים הגדולים באמת, כל ההברקות ששוות משהו, באות מתוך הרגעים הכי קטנים ויומיומיים.</p></div>Wed, 24 Sep 2014 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14204973http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14204973http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14185407<div align="right" dir="rtl"><p style="text-align: justify;">הלב שלי נשבר, לרסיסים הכי קטנים שיש. תקופה שפחדתי להודות בזה, והתעקשתי להיות חזקה, ליצור מהשברים שלי גוש אחד עוצמתי ומתפקד. אבל במקום סלע יציב קיבלתי מין מפלת רסיסים דורקנית ומשוננת שפוצעת את כל מה שמסביב. תרגמתי את היכולת שלי לפגוע ולהזיק כמדד לרמת החוזק שלי, שברתי כמה לבבות רק כדי לגרום להם להרגיש את מה שאני מסרבת להכיר בקיומו. פצעתי כמה לבבות כדי שאוכל להמשיך לשכוח את הפצעים שלי, את הנפילות והחששות.</p> <p style="text-align: justify;">הלב שלי קצת הרבה שבור לחלוטין, ומפחד, ועדיין פועם וחי בחלק מהרסיסים, בחלקים אחרים הוא כבר הפך קפוא קשה וקר, מהזנחה, מהתעלמות, מניתוק ארוך ורב מידי לאורך זמן. הייתה תקופה שסרבתי להודות בזה, המשכתי להעמיד פני גיבורה גדולה, בעוד הילדה הקטנה שבתוכי בוכה שכבר נמאס לה להיות כזאת קשוחה ובא לה רק קצת לשם שינוי להתפרק לחלוטין, להיות קטנה שברירית וחלשה במיוחד, להיות נתמכת ולתת להעצמה להיתמך, להישען, להעזר, לשאוב כוחות מאנשים אחרים, להיות קצת, לו לרגע קצת תלויה בחסדיהם. ההדחקה הזו, של כל הרגשות, וההתעלמות הממושכת מהם לאורך זמן עשתה לי טוב, באופן שכל סם נרקוטי עושה טוב למשתמש; היא לא פתרה שום דבר, אבל עזרה להעלים את הכאב, ועם הזמן פקחתי עיניים לגלות שאני זקוקה להרבה יותר הדחקה כדי לפתור את ההרבה יותר בעיות שרק הלכו וגדלו עם השנים.</p> <p style="text-align: justify;">הלב שלי שבור ומרוסק, ורוצה וקצת צריך הרבה מאוד עזרה, אבל שנים של ניסיון למדו אותו שלהיתמך זו פריוולגיה שהוא לא ממש לגמריי יכול להרשות לעצמו, ולכן הוא מתעקש להמשיך לבד, לנסות להתאחות בעצמו, גם אם ריפוי עצמי יותר מפלצת דוקרנית מלאת צלקות, כי הוא מת מפחד, יותר נכון לומר, מבועת לגמריי, מתסריט האימה שבו יתן לעצמו להיפגע שוב מניתנת אמון שלא במקום ובזמן הנכונים.</p> <p style="text-align: justify;">הלב שלי די הרבה וקצת בערך מפורק לחתיכות ומנפוץ לרסיסים ומתאחה למפלצות קוצים אדירות ומצלוקות ומעוותות להחריד, אבל הוא מתאחה לגמריי לבד, בתוך כל הכאוס הזה של השיברון, וקצת קשה לי להודות בה כי להודות בנקודות השפל פירושו להיות קצת הרבה אולי חלשה, אבל הלב שלי לחלוטין מרוסק, וללא כל ספק בתהליך של החלמה קלוקלת במקביל, והוא דיי בדרך להפוך להיות מין מפלצת אימתנית ונוראה אני חושבת, מלאה מלאה צלקות וקוצים, והוא עושה את כל המאמץ הזה רק כדי להתרסק ולהתנפץ שוב מחדש, בקרוב מאוד, או שאולי קצת פחות, וקשה לי לגמריי להודות בזה, וכבר מזמן שהייתי צריכה לומר ולהעז לבקש, ולהודות שאני די הרבה זקוקה לקצת עזרה, וחבל שאני עוד לא מעיזה לבקש, ושאני עדיין די הרבה מתה מפחד, בערך, יותר נכון לומר מבועתת לחלוטין מעצם הרעיון הזה של הודאה בחולשה בפני כל מישהו שהוא לא אני, שלא לדבר על המחשבה ההיפוטית הכוללת כל סוג של אקט בקשת עזרה, בכל דרך וצורה אפשרית מכל אחד.</p> <p style="text-align: justify;">אז הלב שלי שבור, ולא לגמריי מתפקד, ואני מתה מתה מתה מפחד, מבועתת לחלוטין, אם נדייק, ויש פה כאוס של בלבול, אבל יהיה בסדר כי חייב להיות, ככה חונכנו להאמין, וזה כואב, זה לחלוטין כואב, להרגיש את זה, כלומר להודות בלהרגיש את זה, כלומר שניהם.</p> <p style="text-align: justify;">ואפשר לומר שאולי בערך אני קצת הרבה לבד, וסוגשל עצובה.</p></div>Thu, 21 Aug 2014 22:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (ללא שם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=449413&blogcode=14185407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=449413&blog=14185407