http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131סוף סוף מקום שבו אני יכולה להיות עצמי, בלי פוזות, ובלי לחשוב כל הזמן מה יגידו...heCopyright 2026 קורונפלקס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=9275012<div align="right" dir="rtl">אחרי שהבנתי שאחותי קוראת בבלוג הישן שלי, מגיבה ואף אומרת לי דברים כמו, היום הייתי בלוג שלך, הבנתי שאולי יש צורך לנטוש את הבלוג הישן, ואולי אף את ישראבלוג בכלל. אולי אני אעבור לתפוז. למרות שתפוז חרא. אי אפשר לעצב שם כמו שצריך. וכבר התרגלתי לישרא. ויש לי כאן די הרבה בלוגים. לאחרונה פתחתי בלוג נוסף- בלוג ליצירות שלי. כל האנשים שסיפרתי להם על כך, לא התענינו במיוחד. יניב- שבעבר היה רץ לעשות מנוי לכל בלוג חדש שלי שצץ, לא אמר כלום כשסיפרתי לו על כך. אפילו לא ביקש לראות. אני מרגישה ששונאים אותי. בכיתה הכל סבבה, שם אוהבים אותי. שם כולם חברים שלי. אנשים מתקשרים לשאול אם אני רוצה סיכומים שלהם. היום אחד מהחבר'ה של הצבא מצא אותי בחדר האחורי של הסיפריה, איפה שאמורים ללמוד בשקט בשקט. אין לי מושג איך ולמה, זה החדר הכי צדדי בעולם, ואם אני הייתי מחפשת את עצמי- בחיים לא הייתי חושבת לחפש אותי שם. אבל הוא מצא, והכל בשביל להביא לי סיכומים למבחן. אז לשם אני תמיד ארגיש שייכת, אני תמיד ארגיש חלק. אני בטח אהיה מאוד עצובה כשזה יגמר בעוד שנה. זהו, יגמר, ונתחיל את החיים האמיתיים שלנו. ובבית.... לפה אני</div>Thu, 29 May 2008 23:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (קורונפלקס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=9275012http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=442131&blog=9275012http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=8887606<div align="right" dir="rtl">אני מסתובבת לבד. והמקום גדול מאוד. יש שם מאות, עם לא אלפי פריטים. ואני אמורה לבחור את הפריט שיעשה לי מצב רוח טוב. מסביב כולם הולכים בזוגות. היא מחפשת, מסתכלת, והוא אחריה. עוזר במידת הצורך. מחווה דעה. היא רוצה טייץ עם כפתור. אין במידה שלה והיא מתבאסת. הוא אומר לה, תקחי בלי כפתור, זה אותו דבר. אבל היא רוצה את הכפתור. טוב. כשהיא הולכת למדוד, הוא מחפש לה את הג'ינס שרצתה. בילוי זוגי שכזה. הולכים לקנות בגדים. בשבילה ובשבילו. שניהם שותפים פעילים בכל מה שהשני רואה, בוחר, מודד. ואני? אוהבת ללכת לבד, כי לא קיים אדם שיהיה לו מספיק סבלנות אלי. לא קונה מה שבא לי, מפחד של מה יגידו, שבחיים לא היה לי קודם. כשהולכים ביחד- כמעט ולא מעזה למדוד כלום, כי אני יודעת, שהוא יאבד את הסבלנות. לא קונה כלום- כי אני לא מודדת. סורקת כל חנות במבט מהיר, אם אין משהו שהוא יאהב, אני יוצאת. עוברת הלאה. איתו, אני עוברת על כל הקניון תוך חצי שעה. לבד- זארה בפני עצמו זה חצי שעהויותר. לבד- נכנסת רק למקומות שאני כבר מכירה ויודעת שאני אמצא משהו שיעשה לי טוב. איתו אני עוברת על כל החנויות, כדי למצוא משהו שגם הוא אוהב. </div>Thu, 27 Mar 2008 00:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (קורונפלקס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=8887606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=442131&blog=8887606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=8020080<div align="right" dir="rtl">אני רישמית מחפשת עבודה חדשה. ממחר. ואחרי שאני אמצא, אני מתכוונת לעזוב את מה שאני עושה עכשיו. וזה יפתור לי את הבעיות. או זה לפחות מה שאני רוצה לחשוב. כל מה שאני רוצה לעשות, וכל מה שאני מתכננת, לא קורה. אולי כי אני לא רוצה מספיק. והיום היה דוקא יום יפה. אבל אני בחרתי להישאר בבית, עם התירוץ הנצחי "ללמוד" למרות שלמדתי באמת אולי רק 10 דקות. לאיזה בוחן מוזר שיש מחר. וצריך ציון עובר. אז צריך ללמוד. והיו לי מיליון סיבות לצאת החוצה, אבל לא יצאתי. לא בשביל לקנות מתנה. ולא בשביל לקנות מתנה לעצמי שאת זה אני רוצה לעשות כבר הרבה זמן. כי פשוט טוב לי בבית כאילו, אני נהנת להיות מדוכאת בבית. אז זהו. זאת המסקנה שלי, אם אני אמצע עבודה אחרת, עם יותר שעות כזאת שצריך ללכת אליה כל יום אני לא אשאר דקה בבית לבד ולא יהיה לי זמן לחשוב לא יהיה לי זמן לכלום אבל זה מה שאני רוצה אני אוהבת כשאין זמן וצריך להילחץ ולעבוד מהר כי זה מעניין ומאתגר. וגם אין זמן לחשוב על דברים אחרים ומדכאים. שעדיף לא לחשוב עליהם. ועדיף גם לא לכתוב אותם פה. לכן, ממחר, אני בחיפוש אחרי עבודה כזאת.</div>Sun, 25 Nov 2007 19:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (קורונפלקס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=8020080http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=442131&blog=8020080http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=7915674<div align="right" dir="rtl">קר לי מאוד, ואני לבד ובוכה. בשקט, שאף אחד לא ישמע. שאף אחד לא יגיד לי שאני מפריעה לו להרדם או משו. שאף אחד לא יגיד לי שאני בוכה כי אני ילדת צומי. אני בוכה לפעמים, כי זה פשוט בא. אני אף פעם לא בוכה בשביל צומי. אבל לא כולם יודעים את זה. יש כאלה שחושבים שאני מנסה להשיג צומי מהם ובגלל זה אני בוכה. והם כל כך טועים. ובגלל זה, רק בגלל זה, יצאתי מהפוך החם והנעים שלי, יצאתי מהחדר, החדר שלנו, ובאתי למחשב. שתמיד מקבל אותי בברכה, ולפעמים גם בחיוך, תלוי ברקע שאני שמה לו. רק כאן אני מרגישה בנוח לבכות. הכי כיף לבכות כשאף אחד לא שומע. אף אחד לא יודע, ואף אחד גם לא ישאל אותי למה. לאף אחד גם לא באמת אכפת, והכי מעצבן זה אנשים ששואלים למה, רק כי הם חייבים, כי הם במקרה גרים איתי באותו בית, כי הם במקרה גם החבר הכה נערץ שלי, שהרגע רבתי איתו ורע לי. אני לא מבינה. יש דברים שהם בתחום השיפוט שלי. אני מספיק בוגרת כדי לקבוע דברים לעצמי, ואני כל כך שונאת, הכי שונאת, שאומרים לי מה לעשות, ושאומרים לי מה טוב בשבילי. ואחרי זה גם כועסים עלי שאני לא מסכימה. אני בנאדם שונה ממך. ולכן יש לי דעות אחרות. ולכן אני חושבת על דבר</div>Wed, 14 Nov 2007 00:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (קורונפלקס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=442131&blogcode=7915674http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=442131&blog=7915674