http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079"השגיאות הגסות ביותר בהערכת אדם נעשות בידי הוריו"heCopyright 2026 Emptiness.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=13726840<div align="right" dir="rtl"><p>אני אוהבת את הבלוג הזה. בכל פעם שאני מרגישה שאני מאבדת פרופורציה, אני אוהבת להכנס לפה ולהזכר בעבר שלי. משום מה מרגיש לי כאילו אף פעם לא יכול להיות נורא משהיה לי בעבר. בנוגע אלי(אני אעמיד פנים שיהיו קוראים מהעבר שיכנסו לפה לאחר 3 שנים ויתעניינו לדעת), בניגוד לכל הציופיות, הפכתי לבן-אדם מתפקד. אני שוכרת דירה לבד ומצליחה להחזיק אותה לא רע, יש לי עבודה נחשבת ביחס לגילי ואני בזוגיות כבר מספר חודשים עם אדם אוהב, תומך ומכיל הרואה בי העוגן השפוי שלו. כיף לדעת שמאחת שנחשבה ללא מתפקדת ביחס לבני גילה בתיכון, הפכתי למישהי שחיה חיים שלא הרבה בני גילה מסוגלים לנהל. יש לי תחושה של סיפוק כשאני יודעת שרוב בני השכבה שלי משתחחרים כרגע מהצבא/בתאילנד/עדיין מחפשים את עצמם ואני כבר התחלתי לסלול לעצמי דרך. למרות זאת, אני מתכננת שינוי רציני בתקופה הקרובה. אני רוצה לעבור לוקיישן(עדיין לא ברור אם בארץ או בחו"ל) ולהגשים את עצמי מבחינת קריירה. עד כה יעדתי את עצמי למסלול בטוח של לימודים ריאליים ואף נרשמתי לתואר ראשון, אך קצת לאחר שהחלה שנת הלימודים הבנתי שאין טעם לדכא את עצמי בתחום שלא כ"כ מעניין אותי רק בשביל לספק את ההורים ולהבטיח הכנסה ומקצוע נחשב בעתיד. עם כל הפחד שבדבר, החלטתי ללכת עם הלב שלי וללמוד עיצוב אופנה. אז כן, המקצוע אולי פחות יוקרתי וההכנסה(בייחוד בארץ) היא על גבול הלא קיימת ואצטרך להחלם בשביל לשרוד, אך אני מרגישה שזה מה שנולדתי לעשות ואסור לי לכפות על עצמי תחום אחר. ההורים עדיין לא עיכלו &nbsp;את העניין, אך אני סיימתי לחיות בשביל לרצות אותם.</p> <p>אני לא אשקר, מבחינת כל עניין הפרעות האכילה, אני לא נמצאת בצד השני של הסקאלה מזה שהייתה בו בתקופה שבה כתבתי את הבלוג. בימים סופר לחוצים בעבודה, או בימים בהם אני מרגישה שמנה - אני עדיין פונה למקום המוכר של ההקאות כדי לפרוק לחץ ומתחים. אני עדיין נשקלת בכל בוקר ולרוב המספר שעל המשקל קובע כיצד היום שלי יראה. ההבדל הוא שהאובססיות הקטנות משתלבות בחיים שלי היום, ולא מנטרלות אותי וגורמות לי להסתגר בבית ולא ליצור שום קשר עם הציוויליזציה. אני כבר לא מאמינה שאוכל לחיות מבלי להיות כבולה למספרים, אך טוב לי לחיות כפי שאני חיה היום. כי אני חיה. וגם כשזה מרגיש נורא, אני נכנסת לפה, נזכרת באיזה גיהנום חייתי והכל פתאום נראה אחרת. נורמאלי ולא כל-כך נורא. אז אני מזילה כמה דמעות על הנערה שהייתי וממשיכה הלאה, מקווה להוכיח שאני כבר יותר מבסדר.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 01 Apr 2013 00:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=13726840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=13726840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=12235185<div align="right" dir="rtl"><p>אתמול מצאתי את עצמי מסתתרת באחד החדרים בבית של אמא, מריחה לתוכי את הדבר שגורם לי להרגיש כל-כך טוב. הוא גורם למוח שלי להפוך לריק ממחשבות ודאגות והגוף חסר תחושה. מעולם לא חשבתי שאהנה כל-כך מאי עשיה. לאחר שהתחושה עברה, נזכרי שמדובר בפעם הרביעית באותו היום, שזה כבר לא נורמאלי. מצד אחד, זה מאוד עוזר בירידה במשקל ואני יכולה להעביר שעות מבלי להכניס פירור של מזון לגוף, זה עוזר לי לברוח מהמועקות הכבדות שבחיי ולהרגיש פשוט טוב. מצד שני, אני כבר לא יכולה למכור לעצמי סיפורים שמדובר בעשבים טבעיים או במשהו כזה, זה כימי וזה הורס לאנשים את החיים. אסור לי לפתח תלות בדברים כאלה, זה אף פעם לא מסתיים טוב. בלילה הרחתי את המעט שנשאר והחלטתי שיותר לא אגע בשיט הזה. עד עכשיו באמת לא נגעתי בזה, ואני מרגישה ממש רע. התקשתי לצאת מהמיטה וכל מי שדיבר איתי אמר שאני נשמעת על הפנים. אבל אני מניחה שזה בגלל שהתרגלתי לברוח אל המקום ההוא באופן יומיומי, ללא הפסקות. הגוף צריך להתרגל למצב הנוכחי, קיום ללא כל הכימיקלים שדחפתי לתוכו.</p> <p>אסור לי לגעת יותר בחומרים הידועים כממכרים. דפוק מצידי להבין את זה רק לאחר 5 שנים של תלות בהקאות ובסיגריות, תלות שמעולם לא הצלחתי להנתק ממנה. אני לא צריכה עוד הרס בחיי.</p></div>Mon, 27 Dec 2010 19:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=12235185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=12235185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10207466<div align="right" dir="rtl"><P>תקופה ארוכה לא הלכתי לרופא ההוא. בפעם האחרונה שהלכתי אליו שקלתי 5 ק"ג פחות מהיום, בגלל זה דחיתי עוד ועוד את הפגישות איתו, שלא יראה שמעדתי. היום אני חייבת ללכת, אז ניסיתי לכסות את הבושה בכמה פיסות בד עבות וגדולות. מי יודע, אולי הוא יחשוב שהידיים לא כ"כ שמנות ושאשלייה כזאת נוצרת בגלל הסריג העבה והגדול שאני לובשת. אולי מכנסיים שחורים יגרמו לרגליים להראות&nbsp;פחות גדולות&nbsp;ותיק גדול יטשטש את הבטן. אולי.</P> <P>מה שבטוח זה שאם הוא יעיר הערה קטנה בנוגע לנושא, אני אפרוץ שם בבכי. העניין הוא שאני לא חושבת שזה לא מובחן, ברור לי שזה בולט לעיני כל, אך במידה ומישהו יאשר לי את זה במילים אני אתפרק. למרות שזה יכול להיות חיובי במובן מסויים...</P> <P>&nbsp;</P> <P>אני מחפשת עבודה. כל אדם שמכיר אותי היה צוחק למשמע צמד המילים הזה מפי. העניין הוא שמעולם לא חיפשתי עבודה. תמיד חיכיתי שההצעות יגיעו אליי("אמא, עדיין לא דברת עם אנשים כדי שיסדרו לי משהו?") בעצם, לפני שנה וחצי בערך הלכתי לחפש עבודה במסעדה, הם מצידם אמרו שאני לא מתאימה ואני בכיתי כל הדרך לבית וגם כשהגעתי ייבבתי לאוזני אמי במשך שעה בערך. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם דחיות. עכשיו אני מנסה שלכנע את עצמי שכולם מקבלים דחיות ושבסופו של דבר יקבלו אותי לעבוד במקום קצת יותר סמפטי מהצומת הקרובה לביתי. ואין לי לאן לברוח, מעסיקים גם שמנות ומכוערות. </P> <P>&nbsp;</P> <P>כבר הפסקתי להאמין שאת התיכון אני אסיים עם תעודת בגרות ביד, מהסיבה הפשוטה שבשנה שעברה לא נגשתי אפילו לבגרות אחת ואין סיכוי שאני אשלים את כולן השנה. חשבתי לעבור לאקסטרני אך בביה"ס לחצו, ההורים עקמו את האף והפסיכולוג אמר שזה לא יתאים לי ושזו בעצם סוג של בריחה כי רוב הסיכויים הם שבסופו של דבר אני אסתגר בבית ומצבי ידרדר. עדיין לא החלטתי אם לעבור לאקסטרני או להשאר בביה"ס הכעור הזה, אך אני צריכה להחליט עוד השבוע. בכל מקרה אני הולכת לשם אחת לשבוע ועסוקה בלהסוות את עצמי ובייצירת שרבוטים שלא יביישו אף בוגר גן חובה.</P> <P>&nbsp;</P> <P> <HR id=null> <P></P> <P>"כשהיית קטנה צחקו עלייך ואמרו לך שאת שמנה. היום אף אחד לא אומר לך דבר בנושא. גם כי כולם התבגרו וגם כי את לא שמנה, הראייה שלך לגבי עצמך מעוותת.&nbsp;במקום ללטף את עצמך את מלקה בלי סוף. את בעצם האוייב של עצמך"</P> <P>&nbsp;</P></div>Sun, 23 Nov 2008 13:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10207466http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=10207466http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10156046<div align="right" dir="rtl"><P>אי נשבר בלב ים בנסיגה<BR>נשיקה חיוורת בלחי<BR><U>גוף בוגדני ורועד</U><BR><STRONG>מנסה לקום<BR></STRONG>קור כלבים<BR>צעקה מהדהדת<BR><FONT color=#ff0000>כל השכונה שוקעת<BR><U>כל השכונה יודעת</U></FONT><BR><STRONG><FONT size=5>קומי</FONT></STRONG><BR><BR><STRONG>רב לך המבוכה<BR>קומי צאי מתוך ההפיכה<BR>רב לך המבוכה<BR>קומי צאי מתוך ההפיכה</STRONG><BR><STRONG><FONT color=#c00000>התעוררי</FONT></STRONG><BR><BR>שופר מבניין העירייה<BR>מסתררים מהגשם, מבול<BR><U>רוח רפאים קטנה<BR>הפכי לסערה</U><BR>מצח חרוש דאגה<BR>נגני בשבילו, נגני<BR>שיחלוף הזעם<BR><STRONG>קומי</STRONG><BR><BR><STRONG>רב לך המבוכה<BR>קומי צאי מתוך ההפיכה<BR>רב לך המבוכה<BR>קומי צאי מתוך ההפיכה<BR>התעוררי, התעוררי</STRONG><BR><BR><FONT color=#00c000><STRONG>במקום להבשיל צומחת קליפה</STRONG></FONT><BR><EM>ציפור בחשיכה</EM><BR><BR><U>שמור עלי, תגלה אותי<BR>שמור עלי, תגלה אותי</U></P> <P><U> <HR id=null> </U> <P></P> <P>&nbsp;</P> <P>התמונות מהעבר הורגות אותי. איך לא ראיתי את מה שאחרים ראו, לעזאזל?<BR>אני לא אכשל. אני לא אכשל. אני לא אכשל. אני לא אכשל. אני לא אכשל. אני לא אכשל. אני לא אכשל.</P></div>Mon, 10 Nov 2008 19:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10156046http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=10156046http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10127425<div align="right" dir="rtl"><P>אני זוכרת שהייתה אחות שחלקה 3 פעמים ביום אוכל לכולם. השעות היו ממש ממש מוזרות. ארוחת בוקר ב8:00, צהריים ב12:00 וערב ב18:00. כאילו שהם מקיימים את המיתוס על דיאטות.<BR>בכל אופן, לא נגעתי באוכל שלהם כי הוא היה מוצף בשמן ומסריח לגמרי, אז ההורים קפצו בכל יום לYellow והביאו לי מה שבקשתי. זה היה בעיקר יוגורטים בעלי 0% שומן, פירות, פריכיות וירקות. האחות שחלקה את האוכל הבינה שאני בדיאטה ולאחר יומיים בערך כבר הפסיקה לקרוא לי לקחת את אוכל. יום-יומיים&nbsp;לאחר מכן&nbsp;היא חילקה את האוכל עם עוד אחות והאחות החדשה רצתה לקרוא לי לקחת אוכל, אבל הישנה אמרה לה "לא, זאת ההיא שלא אוכלת" זה ממש סיפק לי גאווה. תמיד רציתי להקרא כך.<BR>יום אחרי המנקה ניקתה בחדר, כולם יצאו ואני ישבתי עם המיטה שלי וראיתי טלווזיה עם האוזניות המתפרקות. היא נגשה אליי ושאלה עם פרצוף חצי מתפלא חצי תוהה "את באמת חושבת שאת שמנה?" אני השפלתי מבט והיא ענתה לעצמה "באמת שאני לא מבינה בנות כמוך. תהיי בריאה"<BR></P> <P><BR>היום אני&nbsp;שוקלת מספר קילוגרמים&nbsp;יותר ונראית כמו גוש שומן שלא מוצא את מקומו.<BR>כשאני רואה תמונות מאז אני מבינה שהמצב לא היה נורא כמו שחשבתי והרגשתי.<BR>אני תמיד לומדת להעריך דברים רק לאחר שהם נעלמים לי.</P></div>Mon, 03 Nov 2008 18:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10127425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=10127425http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10085713<div align="right" dir="rtl"><P>כשאני כותבת בבלוג זה נראה לי דבר רגיל וטרוויאלי, כשאני מפסיקה לכתוב אני מתגעגעת לפה.</P> <P>&nbsp;</P> <P>קשה לי להסביר היכן אני עומדת כרגע. הפסקתי ליטול את הכדורים על דעת עצמי, מה שגרם לירידה במצב הרוח והחזיר כל מיני מחשבות שליליות ששמחתי שנעלמו לתקופה מסויימת. אין לי את האומץ לספר את זה לאחד מהמטפלים או לאמא, לא יודעת למה.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אני שמחה שתקופת החגים הסרוחה חלפה ועכשיו הלימודים&nbsp;יתקיימו יותר מיומיים ברצף.&nbsp;אני מקווה שאני אתחיל להגיע באופן רציף ולא יום כן-חצי שנה לא, כפי שהיה בשנה שעברה. בימים בהם אני הולכת לביה"ס אני מארגנת לעצמי מן שגרת יום וכך אני נמצאת פחות בבית ומגיעה פחות למצבים עגומים, כפי שהגעתי לאחרונה. אחרי הכל זה לא נעים לייבב על רצפת הסלון או מעל לאסלה.</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>נשארו פה קוראים בכלל?</P></div>Fri, 24 Oct 2008 18:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=10085713http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=10085713http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9872153<div align="right" dir="rtl"><P>כבר ימים שאני כותבת פוסטים ומוחקת, מיפה את האמת ומוחקת הרבה ממנה. החלטתי להפוך את הבלוג לפרטי כדי שאוכל להחליט מי יוכל לקרוא ומי לא, באופן כזה שיאפשר לי לכתוב באופן חופשי.</P> <P>&nbsp;</P> <P>התלבטתי&nbsp;רבות אם להפוך את הבלוג גם ליומן אכילה. מצד אחד, יש לי כבר יומן שאני כותבת בו בכתב יש וגם קומונה בתפוז שסגרתי למטרה זו. מצד שני, כשאני יודעת שיש אנשים שקוראים את מה שאני אוכלת יש לי מין אחריות גדולה יותר. הרי אני לא אכתוב שקרים, כי אני אעבוד אך ורק על עצמי, אז במקרה ואני אחרוג באופן משמעותי/אוכל מזון חסר כל ערך תזונתי-אני אצטרך לציין זאת כאן ואתן תקראו, מה שידרבן אותי לשמור הרבה יותר.</P> <P>אני מניחה שבהמשך השבוע אני אגבש החלטה בנוגע לעניין.</P> <P>&nbsp;</P> <P align=right>שנת הלימודים החלה בסדר. ז"א, אני חושבת שביחס לשנה שעברה היא החלה הרבה יותר טוב. בהפסקות אני יושבת עם חברות במדשאות ביה"ס והשיעורים מאוד הצטמצמו ורובם מעניינים אותי. חוץ מזה, אני ביב' והשנה הזאת קצרה ביחס לקודמות, אז היא גם תעבור יותר מהר. אני הולכת כדי לסיים עם תעודת בגרות טובה, לא כדי להתראות עם מורים ולא כדי לחפש חברים. זה מה שממקד אותי.</P> <P align=right>כמובן, גם השנה צוציקיות הטרידו אותי עם צעקות כגון "יאאלדה, למה את נועלת עקבים לביה"ס?!" "יאאלדע, למה את באה עם תיקים כאלה?"&nbsp; "יאאלדעע, המשקפיים שלך יותר גדולים מהפנים שלך.חיחי"</P> <P align=right>הילאאדעות האלה יכולות לקפוץ לי ולמלתחה שלי. זה שהן נועלות&nbsp;נעלי גומי&nbsp;המשתלב נפלא עם מכנס הלייקרה הנפוח המזעזע, הבנייה הארוכה בציפורניים עם אלפי האבנים ומקיפות את העין במעגל עבה של עפרון שחור- לא גורם לי לצחוק להן בפרצוף או לצעוק להן היערות מטומטמות, אז למה לצחוק על בן-אדם שדואג לא להראות כמו סחבה אנושית?</P> <P align=right>באמת שאין פה שמץ של רצון לפגוע בבנות שזה הטעם שלהן. מצידי שיקשרו סמרטוט מטבח על הראש, רק שיניחו לאוזניים שלי. הצווחות שלהן יצאו מכל חור אפשרי.</P> <P align=right><BR>&nbsp;</P> <P align=right>התאהבתי ברג'ינה ספקטור.</P> <P align=right>השילוב של המילים של שירים ושל הקול שלה מעורר בי המון אמוציות. היא פשוט נהדרת.</P> <P>&nbsp;</P></div>Mon, 08 Sep 2008 15:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9872153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=9872153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9811766<div align="right" dir="rtl"><P>אני רחוקה מלהראות כפי שציפיתי שאני אראה בסוף החופש.</P> <P>אני לא יודעת איך אני אכנס בשער ביה"ס ואהלך ליד כל הילדים. מספיק שיפנו לכיווני אצבע אחת ואני אתפרק.</P> <P>מה חשבתי לעצמי כשקניתי חולצות ביה"ס צמודות? </P> <P>מטומטמת. אני אקנה מספר חולצות רחבות, עד שאני אראה נורמאלי בשביל חולצה שמבליטה כל חסרון.</P> <P>&nbsp;</P> <P>עיקר עיסוקי בחופש הוא קריאה. למזלי הספריה ממוקמת ברחוב הסמוך לביתי, אז אני לא צריכה לחשוף עצמי לעולם במשך יותר מדי זמן. יש בו מספר רב של מדפים מלאים בספרים. חלקם מאובקים ודפיהם צהובים, חלקם חדשים ונראים כאילו עכשיו יצאו מבית הדפוס. הספרניות זקנות וכולן מרכיבות משקפיים מלבניים.</P> <P>בד"כ אין בספריה הרבה אנשים, דבר הנותן לי יותר חופש בשיטוט בין המוני הספרים ובחירות של ספרים מעניינים.</P> <P>הספרים שהשאלתי היו בנושאים שונים. רובם ציניים ושנונים ועוסקים בחיי היומיום. ביום חמישי שעבר בלט לעיני ספר לבן, נראה חדש ביחס לכלל. הרמתי אותו וראיתי שזה הספר 'הנשים היפות' של מעיין קרת. השם צלצל מוכר, אז קראתי את התקציר והבנתי שהספר הולך לשהות אצלי ימים ארוכים ושאני אקרא אותו מספר פעמים. מהספריה נסעתי עם חברות לבקר ידיד שגר במרחק שעה נסיעה, מה שאפשר לי לקרוא חצי ספר בערך. בחלק מהשהייה אצלו לא הפסקתי לחשוב על הרגע בו אשוב לבית ואוכל לסיים את הספר. בנסיעה חזרה חבורה של אדיוטים שכנראה חשו בצורך עז לחלוק עם כל נוסעי האוטובוס את השירים המתנגנים בפלאפונים שלהם הפריעו לי לקרוא, אז דחיתי את העניין עד לחזרה לבית. דידיתי מהר לחדרי, נשכבתי על המיטה וקראתי את הפרקים שנותרו.</P> <P>בעקרון, בספר ישנן עדויות של מופרעות אכילה (ושל גבר אחד). רובן מספרות על הבתים בהן גדלו, על החיים שלהן בתור ילדות, רגעים בהן ההפרעה השתלטה על חיהן וכיצד הן חיות בצילה כיום. מדי פעם סננתי לעצמי "גם אני" ומדי פעם חשבתי "גם אצלי זה ככה" ונדהמתי מהחפיפה הקיימת בין אופן מחשבה ומקרים שקרו וקורים לי בחיי, לבין אופן המחשבה שלהן&nbsp;ומקרים שקרו להן.</P> <P>בסופו של דבר, הספר נתן לי המון כח ומאוד עזר למקד אותי.</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>כנראה שאני הפאפי של עובדי ביה"ס המסריח שלי (צריך לבקר בשירותים כדי להבין עד כמה הוא מסריח) וקשה להם להתנתק ממני במהלך החופש. המחנכת מתקשרת ושואלת לשלומי וכך גם היועצת. כולם דואגים לשלומה של הפסיכית התורנית. לא מספיק שהם שגעו אותי בזמן האשפוז והגיעו לבקר אותי בזמן ששדרו את תוכניות הטלווזיה האוהובות עליי, או בדיוק כשהגעתי לחלק ממש מעניין בספר, עכשיו הם גם מתקשרים באופן קבוע וכאילו שזה לא מטריד מספיק- הם רוצים גם להפגש איתי.</P> <P>במקרה יצאתי מנומסת, דבר שלא מאפשר לי לסרב להפגש עמם ואף גורם לי להוסיף "ברור שכן, אני אשמח" בקול מאושר. הם בטח חושבים שהם האנשים היחידים שמציעים לאחר לי חברה.</P> <P>אז אני מדדה בקושי רב לביה"ס, בדרך המיוחדת שמצאתי לי (היא כוללת קצת יותר מדי חול וחצץ שדואגים לעטר את נעליי ולהתקע בכות רגליי) העיקר שהיא כוללת רק מוסך בדרך ולא יותרמדיילדיםמביה"סשלי. ונפגשת איתן שם כי זה יותר עדיף מלהראות ישובה איתן באותה שולחן בבית-קפה. וואוו, כמה שזה עדיף.</P> <P>אז הן מלטפות את הפאפי, אומרות שהן אוהבות ותומכות והפאפי מהנהן ומתפלל לעוף מהמקום במהרה ולהפסיק לחלוק איתן אוויר.</P> <P>מה שיותר מתסכל הוא שהן לא שוכחות להזיכר בכל סוף פגישה "בגלל שזה חופש אני לא רוצה להטריד אותך יותר מדי. כשיתחילו הלימודים נתראה יותר"&nbsp; </P> <P>מה שכמעט גורם לי להעדיף לפרוש מהלימודים ולעסוק כל חיי כמנקה בקניון מעלה אדומים (כי לעזריאלי בטוח לא יקבלו אותי). אבל אז ההורים יוציאו כנגדי צו הרחקה מכל בני המשפחה ונכסיהם, כך שאני גם אתגורר תחת קרטון/מעל ספסל. חוץ מזה שסינורים לא מחמיאים לי, כך שאצטרך לסבול את האוהבות שנה נוספת.</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp;</P></div>Tue, 26 Aug 2008 17:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9811766http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=9811766http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9762444<div align="right" dir="rtl">"קומי"<BR>"קומי, את חייבת ללכת"<BR>"תעזבי כבר את המחשב הזה!!"<BR>"אני מוציאה על הבעיות שלך אלפי שקלים בחודש. תראי איך כולם מתאמצים בשבילך! תפסיקי להיות כפוית טובה ותלכי כבר לפסיכולוג"<BR>קמתי, זרקתי על עצמי כמה פיסות בד ומרחתי את הפנים בשכבה דקה של מייק אפ. את השיער שלא הספקתי לסרק,&nbsp;גלגלתי והחזקתי על-ידי גומיה שחורה דקה במיוחד. הרכבתי&nbsp;משקפי שמש&nbsp;שחורים גדולים, שיראו כמה שפחות פנים.<BR>עמדתי בתחנה בחום הלוהט. אוטובוסים חלפו, כולם כאחד ממענים ליעדים שונים. הזמן זז ואני&nbsp;חששתי לאחר לפגישה. קולו של אביתר בנאי מילא לי את האוזניים וגרם לאמוציות להתעורר, עמדתי עם שפתיים&nbsp;קפוצות והאפקתי לא לבכות. לא מול כולם.<BR><BR>בפגישה סימנו מטרות. אמרתי שאני רוצה לרזות, הוא אמר שלא צריך, אמרתי שזה הכרחי, הוא אמר שהבעיה היא בראש. נעלבתי.<BR>אחרי הפגישה רציתי לשבת על הספסל הקבוע, אבל עברו שם יותר מדי אנשים והחלטתי לנסוע לבית. בתחנה הבחנתי בהשתקפות&nbsp;גופי על-גבי הזכוכית של התחנה. גב שפוף ושמן, בטן מתפשלת ורגליים רחבות במיוחד. כמה עלוב מצידי לצאת ככה מהבית. כמה עלוב מצידי להראות ככה.<BR>נסעתי לבית וחזרתי להרגיש בטוחה.<BR>אני לא אצא היום עם החברות לקניון, כי אני לא ארגיש בנוח. אולי אני אלך לספריה ואחליף את הספרים. אולי הם קבלו את הספר של ניטשה.<BR>ביום שלישי עו"ס, ביום רביעי דיאטנית וביום חמישי אנדוקרינולוגית. בחיי שנמאס לי.<BR>אבל אסור להפסיק, אמא משלמת הרבה כסף.</div>Sun, 17 Aug 2008 15:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9762444http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=9762444http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9752494<div align="right" dir="rtl"><P>אמא דחפה אותי ללכת לפסיכיאטרית, נדחפה גם אל תוך הפגישה והביטה בי במבט עצוב ומלא תקווה המתחנן לתשובה שלילת&nbsp;לשאלת הפסיכיאטרית&nbsp;"את מקיאה פחות, או שהמצב לא השתנה?" </P> <P>"אני לא מקיאה בכלל" עניתי. </P> <P>יופי, אמא נראתה מרוצה. העיקר שמאמינים לי.</P> <P>&nbsp;אחרי זה נראיתי עצובה לדעתה. אז איך לא, היא לקחה אותי לקניון ונסתה להפיג את העצב ע"י קניית בגדים. כמו תמיד. </P> <P>אז קניתי ג'ינס, אוברול, שלושה מכנסי טריינינג לריצות שלי, תיק, שמלה וזוג נעליים. ובכ"ז נשארתי עצובה. </P> <P>מי לעזאזל יסביר להם שהכסף לא מוחק עצב? </P> <P>נמאס לי כבר שאנשים שואלים אותי&nbsp;"יש לך משפחה, בית, יופי, חוכמה וההורים לא מחסירים ממך דבר. אז למה לעאזל את עושה את זה?" </P> <P>כן, יש לי בית, חדר משל עצמי, הרבה בגדים, שטויות טכנולוגיות ואני מקבלת כמעט כל מה שאני רוצה.</P> <P>&nbsp;אבל מישהו מראה לי אהבה? לא. </P> <P>רק חומריות וכסף. </P> <P>מתי לעזאזל חפצים הוצבו במקומם של חיבוק, נשיקה ומספר מילים יפות?</P> <P>כ"כ עצוב לי ומתחשק לי להציב מראה עצומה מול פניהם של כל האנשים בעולם, שיראו מה נהיה מהם ויקיאו קצת על עצמם. </P></div>Fri, 15 Aug 2008 18:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Emptiness.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=438079&blogcode=9752494http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=438079&blog=9752494