http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693heCopyright 2019 פלינט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14987302<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מרגיש אותו, את הטירוף הזה, מזדחל לי מתחת לעור בתחושה כמעט דביקה שכזו, ממלא לי את קנה הנשימה וחונק אותי. זה תפס אותי היום בפקק בחזרה הביתה מהמשרד. אני עומד בצומת, מחכה שיתחלף לירוק ופתאום הדופק עולה ואלף מחשבות נדחסות לי אל תוך הראש. פתאום אני רוצה לשים גז ולגמור עם הכל כי מה הטעם גם ככה. בינתיים, הרמזור נהפך ירוק והראש שלי מתפוצץ לאלפי חתיכות. אולי די. </div>Sun, 24 Mar 2019 18:57:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14987302http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14987302http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14983327<div align="right" dir="rtl">ואחרי הכל זאת השגרה ששוברת אותך. מיליון תרוצים אחרים היו מוכנים לך בשלוף, ובסוף זה השיממון הרפטטיבי הזה שגומר אותך. זה שמכרסם בך לאט, מפרק לחתיכות גם את רבע החלקה שעוד איכשהו הצליחה להשאר מוכרת. </div>Sun, 17 Feb 2019 20:39:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14983327http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14983327http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14982531<div align="right" dir="rtl">שנים שנמנעתי מזה. הדכאון תמיד הסתובב שם ברקע, גם בתקופות שפחות לא צריך היה להיות מבין גדול כדי להבחין בנגיעות שלו, בטפטופים. התפאורה לחיי. אני לא יודע מה היה מיוחד בשנה האחרונה, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה עם רופאה. קיבלתי מרשם לברינטליקס, ויצאתי מהמרפאה באופטימיות זהירה שהתפוגגה תוך חודש והוחלפה ב... ריק. שבעיקר הסתכם בלא להרגיש, לא לרצות (חוץ מלמות, זה דווקא רציתי יותר מתמיד). לפעמים דווקא אהבתי את התחושה, כי זאת עוד דרך להתמודד עם זה. אולי זה הרע במיעוטו? לחיות כמו זומבי אבל לפחות להרגיש פחות את הדכאון. אחרי כמה חודשים כאלה, בהן המצב רק החמיר, חזרתי לאותה הרופאה ממקודם. סיפרתי לה איך אני מרגיש ואיך עברה עלי התקופה האחרונה. סיכמנו שאולי הברינטליקס לא כל כך זורם איתי אז ננסה הפעם ציפרלקס. העליה האסטרונומית בעיסוק במחשבות אובדניות הרוויחה לי גם הפניה למרכז בריאות הנפש, אבל לא מימשתי אותה ומאז היא כבר הספיקה לפוג תוקף. הציפרלקס עשה אותי קצת פחות זומבי, אבל לא עזר משום בחינה אחרת. בסופו של דבר מאסתי בטיפול התרופתי וחזרתי לעצמי הרגיל, מתוך המחשבה שאני כנראה מעדיף להרגיש את</div>Mon, 11 Feb 2019 20:11:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14982531http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14982531http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14949371<div align="right" dir="rtl">שבועיים אחרי שנכנסתי לדירה אני עולה לגג כדי לראות אם באמת רואים את הים כמו שהבטיחו במודעה. לא רואים. במקום זה אני מוצא קרש עץ ארוך שבולט מהבניין וניצב לרחוב, כמו אלה שרואים בסרטים ישנים על פיראטים שמפליגים בים, שודדים ומזיינים. כנראה אחד מהדיירים שעברו כאן מסמר אותו מתישהו לרצפה ומאז הוא נשכח שם, נצרב באיטיות בשמש, מקלף שכבת צבע אחת אחרי השניה. אני בוחן אותו מקרוב, כאילו מנסה למדוד האם הוא יוכל לשאת אותי אבל מעדיף שלא לבדוק על באמת. לפחות לא לבינתיים. במקום זה אני נשכב מלפניו ונרדם באוויר הפתוח. אני חולם על נופים אינסופיים, תהומות אינסופיים, ואז מתעורר. דברים נראים לי קצת שונה עכשיו. השמיים קצת כחולים יותר, הצלילים קצת רכים יותר והקרש קצת ארוך יותר. אני נעמד עליו ולמרבה הפלא הוא עומד בזה כמעט ללא מאמץ. כשאני מגיע לקצה הוא כבר מתחיל קצת להתנדנד אבל עוטפת אותי מעין תחושת בטחון בלתי מוסברת שגורמת לי להיאחז בו עם קצות האצבעות ולהישיר מבט מטה. אנשים מתחילים להיעמד מתחתי ולהצביע אבל אני רק עוצם עיניים ונותן לשמש לסנוור אותי פעם אחרונה מבעד לעפעפיים, עד שהאור נשטף בצבעי אדום כתום בוהק ואני נש</div>Mon, 23 Apr 2018 00:59:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14949371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14949371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14938288<div align="right" dir="rtl">לחדרי מדרגות יש חוק כזה, שגם הציוץ הכי קטן מסרב לגווע בחלל החשוך ולהבלע בין הרווחים ברצפה. זה מה שעושה אותו לחדר השקט-רועש ביותר בבניין. זה החדר היחיד בו תמיד לוחשים ותמיד צועקים. גם כשלא מתכוונים ודווקא במיוחד כש. באיזשהו מקום זה מאוד אנלוגי לחיים, מכל מיני כיוונים. מהלוחשים והצועקים, מהשקטים והרועשים, מהלחכות עוד דקה בדלת לפני שיוצאים כי וואלה קלטתי עכשיו את השכנים ממול בדיוק יוצאים ולא בא לי להתקל בהם בדרך למטה לא כי הם אנשים רעים רק בגלל שלא בא לי על האינטרקציה האנושית הזאת עכשיו. אנלוגי ככה. בקטע טוב. בקטע סביר. בקטע שמעסיק אותי עד שאני נרדם בלילה, מנסה להכנס לחלום צלול ולא מצליח. עוצם את העיניים, מספר לעצמי שאני הולך להרדם עכשיו, לישון. משל הייתי ילד שצריך הסבר, משל וואלה לא ידעתי, משל גילית לי את אמריקה תודה לא יודע מה עשיתי עד עכשיו נודר שם לך פתק בכותל. בגלל זה אני אדם של ניגודים. של רציני ושל לא. של אמיתי ושל לא. שנראה ושל לא. של ניגודים. של חזרות. של ללכת. של לחזור. של. לחזור. של. לח. זור.</div>Mon, 08 Jan 2018 00:06:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14938288http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14938288http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14772050<div align="right" dir="rtl">השמש שקעה לפני ארבע שעות אבל רק עכשיו אני נכנס בחזרה לדירה וזורק את עצמי על הספה. "אני רוצה להיעלם", המילים נבלעות ברובן בתוך במילוי הספוגי אבל כמה מצליחות לחמוק החוצה. "איך?", הקול קורא מכיוון המקלחת. "אמרתי שאני רו-", " שמעתי מה אמרת, אבל איך אתה רוצה?". "מטוס יהיה רעיון טוב, אני חושב". "ולאן?", "כל מקום אני מניח, כל עוד הוא רחוק מספיק", "מה לגבי מאוריציוס?", "איך שם?", " שמשי, אבל יש מיזוג", "יכול לעבוד". עברו כמה רגעים של שקט ואחריהם הקול נשמע כבר קרוב בהרבה, "טוב, אז אתה בא?". אני פוקח עין והיא עומדת מולי, מכוסה חלוק לבן ושיער רטוב במקצת שממשיך לטפטף על הרצפה. לרגע אני חושב שאולי לא שמעתי טוב אבל אז השאלה מהדהדת שוב, "אתה בא?" ולי כבר נשאר פחות מקום להכחשה עצמית. אני תוהה מה עם המזוודות, מה יהיה עם העבודה ומה לגבי המשפחה, אבל היא עונה בשלווה כמעט מרגיזה שאת המזוודות היא כבר ארזה, שמהעבודה למי אכפת ושהמשפחה כבר תסתדר. שעתיים אחרי אנחנו כבר בתור לבידוק הבטחוני ושעה אחר כך הקברניט מבשר במערכת הכריזה שקיבלנו אישור להמראה מהשדה. בדרך כלל זה השלב בו אני מתעורר בבהלה לצלילי השעון המעו</div>Sun, 03 Apr 2016 21:57:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14772050http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14772050http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14743351<div align="right" dir="rtl">החיים שלי מונעים מכוח האינרציה. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני קם בבוקר כי זה מה שאני עושה כבר שנים, הולך לעבודה כי צריך ולא מתאבד כי זה יוציא אותי מהשגרה. במקום זה אני מפנטז על לעלות על מטוס ולהיעלם. להגיע למקום שבו אני יכול להבלע בתוך כלום ולהמחק לתוך שיממון אינסופי. אני מרגיש שרע לי, שלא טוב לי בחיים האלה. שאף פעם לא, וגם ברגעים שכביכול טוב או לפחות קצת יותר נסבל - גם אז לא. אבל אני לא אתאבד ולא אעלה על הטיסה הבאה לשום מקום כי זה לא משהו שאני עושה, אף פעם.</div>Sun, 20 Mar 2016 19:46:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14743351http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14743351http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14654636<div align="right" dir="rtl">אלוהים יודע שלא קל, ואלוהים יודע שיכול להיות רע בהרבה ואלוהים יודע שלפני שיהיה יותר טוב, כך גם יהיה. אז בין מחשבה משוטטת אחת של ללכת לאיבוד באיים הקנריים ולא להשמיע אפילו לא ציוץ אני מוצא בתור לקופה בסופר את הפתק שהחבאת לי בתוך הארנק ולרגע אחד הכל נהיה בסדר. אז מה שהתעקמה לי המטריה, אז מה שיורד גשם ואז מה שמתחשק לי למות. יש לי פתק, פטריות, אבקת מרק ולרגע אני האדם הכי מאושר בעולם.</div>Mon, 22 Feb 2016 07:37:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14654636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14654636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14631228<div align="right" dir="rtl">בגשר שמחבר בין קניון עזריאלי לתחנת הרכבת עומדים אנשים עם סיגריה תלויה בין השפתיים ונשענים על מעקה הזכוכית. נתיבי איילון שנמתחים מתחת גדושים במכוניות שזוחלות מכל מקום לכל מקום ומציפות את הדרך באורות לבנים ואדומים, שאם מביטים לרגע ומאבדים פוקוס אפשר כמעט להסתנוור וללכת לאיבוד, כל הדרך למטה.</div>Sun, 14 Feb 2016 21:50:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14631228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14631228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14404233<div align="right" dir="rtl">כשאני נוסע ברכב אני מדמיין משאית שמאבדת את הבלמים ודוחקת אותי מעבר למעקה הבטיחות ישר לתוך התהום. ברכבת החלום הוא על תקלת איתות ותמונה של קרונות מרוסקים בתוך בליל לא ברור של הרס. זה לא שיש לי נטיות אובדניות, זה הכל תוצאה של נטו עצלות, תמיד מחפש את הדרך המהירה החוצה. בגלל זה בטיסות אני תמיד בוחר מושב קדמי, בקולנוע צמוד למעבר ובבחינות ליד הדלת. כבר ארבע שנים שאני נפגש עם פסיכולוג שבתקופה האחרונה עושה קולות של התלהבות ודואג לספר לי כמה הוא מרוצה מההתקדמות שעשיתי לאחרונה. הייתי מספר לו שבחצי השנה האחרונה אני נפגש עם פסיכיאטר במקביל אליו, אבל אין לי לב. את הכדור שהוא רשם לי אני אמור לקחת בכל בוקר לפני ארוחה אבל בפועל יוצא שאני לוקח אותו רק לפני הפגישה עם הפסיכולוג כדי שירגיש קצת טוב עם עצמו, נראה לי שהוא זקוק לזה.</div>Tue, 10 Nov 2015 20:13:00 +0200leoblog@gmail.com (פלינט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=434693&blogcode=14404233http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=434693&blog=14404233