http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406אוקיי,לא פתחתי בלוג בשביל לכותב מה עובר עלי בחיים. המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא כדי שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיב על היצירות שלי. כל מלחין שמוצא עניין, מוזמן בשמחה להלחין לי את השירים. וזהו, אני מקווה שתקראו, תהנו, והכי חשוב, תגיבו :)heCopyright 2026 רע ההוא. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/06/04/43/430406/misc/10200715.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11614814<div align="right" dir="rtl">שוב היתה הפסקה ארוכה.וזה לא בגלל שלא רציתי לכתוב.זה בגלל שלא הצלחתי.היה לי נורא קשה בתקופה הזאת לסדר את המחשבות כמו שצריך.יותר מדי דברים קרו, יותר מדי דברים."מכיר את זה שאתה מתעורר בבוקר עם שיר תקוע בראש?"לפני בערך חודש(פחות, אבל לא נורא) שאלו אותי את זה, וכל מה שעשיתי היה לחייך כמו טמבל.עכשיו, אני חושב על זה בעצמי, ולא מצליח להוציא את השיר מהראש.זה מצחיק.בדיוק דיברתי על זה לפני כמה ימים עם ידידה.כשאתה נמצא בקשר עם מישהו, אתם יוצרים זכרונות ביחד.כל מיני רגעים משותפים, בעיקר כאלה שנראים מהצד כמו דברים טבעיים לחלוטין, אבל בשבילכם כזוג הם סמליים.ואחרי שהקשר מתנתק, האירועים האלה הופכים להיות מהדבר הטוב ביותר, לסיוט הכי נורא.היה אחד שסיפר לי שהוא לא מסוגל יותר לאכול גלידה תות כי זה מזכיר לו קשר שנעלם.מישהי סיפרה לי שהיא לא יכולה לשכב עם שמיכה מסוימת שלה.ואני עדיין מקבל מבטים ושאלות כשאני יוצא מחדר עם שיר של Black Eyed Peas...אוף.זה מוזר שזה הפוך לגמרי מדובי קטן עם תחתונים.כשאני מסתכל עליו עכשיו יש געגוע. בלי כאב. בלי בלבול. עדיין עם ציפייה.יצא לי לקרוא כמה פעמים כבר למישהי מושלמת.יצא לי לתא</div>Sat, 27 Feb 2010 02:01:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11614814http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=11614814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11421080<div align="right" dir="rtl">למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, לופ כפול ונפילה.... לא. זה לא כמו רכבת הרים. ממש לא. הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה כמו רכבת הרים. אז... זה כמו מטוס. מטוס פעלולים כזה, עם טייס נלהב. בדיוק ככה. לפי מה שאני רואה, כשהמצב קשה, הוא תמיד יהיה קשה יותר. לא מבין בדיוק את ההגיון שבזה, אבל שמתי לב שכשרע לי, אני תמיד אמצע עוד דברים שיבאסו אותי. זה מוביל אותי למחשבה שאולי... בשביל לקום, צריך קודם כל להתרסק. להתרסק עד הסוף, בכל מובן ודרך אפשרית. להשבר נפשית, פיזית, רגשית. להתעייף, להתמוטט. ורק אז... לעצום עיניים. לגשש בחושך, לחפש יד כלשהי. להעזר בכל מה שאפשר כדי לקום, ולא להקבר. כי תמיד, תמיד בסוף יש את היד הזאת. ויכול להיות שיש הרבה רגליים שיבעטו עד שמגיעים ליד הזאת. ויכול להיות שהיא קצרה וצריך למתוח את כל כולך כדי לתפוס אותה. אבל היא תהיה שם. ורק צריך לחפש. לא זוכר אם כתבתי את זה פעם או לא, אבל קרו לי דברים די מוזרים עם חברות שנפרדתי מהן. עד עכשיו לא שמתי לב שלמוזרות שבזה, אבל זה קצת מטריד. למשל, יש את הראשונה שנפרדתי ממנה. היא היתה רומנטית, כתבה לי מכתבי אהבה כמעט כל יום. היתה</div>Sat, 28 Nov 2009 21:26:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11421080http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=11421080http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11290009<div align="right" dir="rtl">כולם אומרים שאחרי הצבא הם רוצים לטוס להודו, לחפש את עצמם.מה זאת אומרת בעצם?איך זה שאנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי למצוא את עצמם?ומה זה בצעם למצוא את עצמך?את האופי שלך? את השאיפות שלך? את המראה שלך? את האמונה שלך? מה?אולי בעצם לטוס להודו לחפש את עצמך זה סתם תירוץ.תירוץ בשביל באמת למצוא את עצמך.כי בשביל לדעת מי אתה, לא צריך לטוס עד להודו ולהריץ שורות עם אוהבי פרות.צריך רק קצת זמן פנוי לעצמך, לא הרבה בכלל.צריך קצת סבלנות, לעצמך, ולא לאחרים.והכי חשוב, צריך לרצות לדעת מי אתה.כי הרבה אנשים פשוט מתעלמים מהאמת, ומאבדים את האני האמיתי שלהם.חשבתי על זה קצת, והגעתי למסקנה שלחיות את החיים זה כמו לתפור.צריך לעבוד לאט ובזהירות, לשים לך לאיך שהכל מתקדם, לחשוב על המטרה הסופית.להמשיך שלב אחר שלב בעקביות, ולא להשתנות בגלל מחשבות והערות של אחרים.לדעת מה אתה עושה, ולרצות לעשות את זה מכל הלב, אחרת זה סתם יראה מוזר ולא קשור.והכי חשוב זה להזהר. לשים לב לכל הפרטים, ולשים לב לעצמך.כי אם לא נזהרים, אפשר להדקר.ואם לא שמים לב, אפשר לקבל תוצאה חסרת כל צורה ושימוש.אז נכון, כשתופרים משהו זה לא באמת משנה.אבל כשחיי</div>Sat, 03 Oct 2009 22:08:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11290009http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=11290009http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11117328<div align="right" dir="rtl">כל הסוף שבוע הזה היה עמוס בצורה יוצאת דופן.לא היה לי זמן למצוא זמן לעצמי, ובטח שלא זמן לכתוב פוסט.במקום זה, אני אפרסם רק סיפור חדש שכתבתי.כתבתי אותו בשטח, לקראת השינה.הוא עלה לי בראש, אז ישר העליתי אותו על הכתב.אני המום מזה שהצלחתי לכתוב אותו, כי אני לא מצליח בדרך כלל לכתוב סיפורים.בכל מקרה, אני אוהב אותו.נורא אוהב אותו.אז אחרי הקדמה כזאתי, הנה הואתהנו :סבטלנה / רע שרוןקוראים לה סבטלנה. סבטה, בקיצור. היא קטנה, לא יותר מדי מקושטת, אבל עושה את העבודה. ובלי שום תלונות. היא מספקת את הרצונות שלי. היא מספקת את הרגשות שלי. אבל הכי חשוב - היא מספקת אותי. בין אם אני עצוב, נרגש, מאוהב, מאוכזב, אני יודע שלה אני תמיד יכול לחשוף את הכל. רק לה אני חושף את הכל. מולה אני מוריד את כל המחסומים. מולה אני פשוט את הכל. רק מולה אני עירום כמו שמעולם לא הייתי. כמו שמעולם לא אהיה. ידידה הפגישה בינינו. זה היה ביום ההולדת שלי. אני זוכר איך הידידה תפסה את סבטה והסתכלה לי בעיניים. אמרה שאחרי כל החיפושים, היא בטוחה שזאת המתנה שהכי מתאימה לי. והיא צדקה. שמעתי הרבה אנשים טוענים שאהבה ממבט ראשון זה סת</div>Sat, 01 Aug 2009 23:42:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11117328http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=11117328http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11073925<div align="right" dir="rtl">יום רביעי, ה - 15/07/09. מדור אסטרולוגיה בעיתון "ישראל היום" במזל שור : "לא מתאים עכשיו להתעסק עם מה שהיה, התרכזו בעתיד ובתוכניותיכם. הרפו מקשר שאיבד ממשמעותו, תנו לו להתפוגג.מה שהתאים לכם בעבר כבר אינו מתאים לעכשיו, וזאת בלשון המעטה."מעניין אם אפשר להרפות מקשר שעדיין לא התקיים.לא, בעצם לא מעניין.מה שמעניין זה אם אפשר להרפות ממשהו בכלל.אומרים שהזמן עושה את שלו, תמיד מרפא את הפצעים.אבל הזמן הוא יותר כמו....נשיקה של אמא.לא באמת מרפא את המכה, יותר מרגיע את הילד.מרכך את הכאב, אך משאיר אותו גלוי.אז בשביל מה בכלל להמשיך הלאה?בשביל מה לתת לזמן "לעשות את שלו"?אולי עדיף...לוותר?אולי עדיף פשוט להרפות ולקוות לטוב?או שאולי בעצם עדיף להלחם, להתעמת, לחפש תשובות?בעצם, לכל אורך החיים שלנו אנחנו נתלים על צוק.וכל יום מחדש צריכים לבחור אחת משלוש החלטות :לטפס,ליפול,או רק להמשיך להיתלות.אז בינתיים, אני תלוי.תלוי בין עצמי לעצמי,בין דמיון לאמיתי,בין פקפוק לאמונה,בין יאוש לנחמה.אני אעשה עכשיו משהו שלא עשיתי הרבה זמן.היה לי רעיון לשיר, רציתי לכתוב אותו, כבר ראיתי אותו גמור,כבר דמיינתי את עצמי קורא אותו ומחייך,</div>Sat, 18 Jul 2009 20:17:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=11073925http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=11073925http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10984098<div align="right" dir="rtl">אפילו לי כבר נמאס עם הפסקות הארוכות האלה בין פוסט לפוסט.אם היתה לי דרך לפרסם יותר בתכיפות, הייתי עושה את זה.ואני כבר מפסיק להאשים את הצבא, לא פרסמתי לפני שבועיים כי פשוט לא מצאתי כוח.טוב, אני אתרכז בנוכחי, ולא בתירוצים.יש אגדה על אריות. לפי האגדה, כשאריה נולד, נותנים לי טיפה לגדול וללמוד את דרכי הטבע.ללמוד קצת על ההישרדות, על החיים, על העולם.ואז, כמו מעין טקס חניכה, זורקים אותו מצוק, ונותנים לי להתמודד לבד עם מה שיבוא מולו.רק כאשר הוא מצליח לטפס חזרה מהצוק, הוא נחשב בוגר, ומקבל את הכבוד שמגיע לו.אולי זה לא אריות. אולי זה זאבים.טוב, זה לא ממש משנה.מה שחשוב זה הפן של ההרס העצמי.האריה/זאב מקבל את זה על עצמו, ונכנס ל"מבחן" הזה בהסכמה.לא יודע. אני לא כלכך בטוח שאני מוכן להרס כזה רק בשביל להתבגר.אני לא חושב שאני מוכן לפגוע בעצמי רק כדי לקבל כבוד.מהבחינה הזאת, אני כבר מעדיף להשאר ילדותי.וזה מוביל אותי למשהו אחר.טוב, מילא להרוס את עצמך בשביל להתבגר.זה עוד איכשהו מתקבל, כי זה דבר שאתה מחליט לעצמך, ועושה אותו מתוך בחירה.אבל יש דבר אפילו יותר גרוע.מכירים את האנשים האלה שיורדים על אחרים רק כדי להי</div>Sun, 21 Jun 2009 08:45:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10984098http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=10984098http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10783347<div align="right" dir="rtl">יש מעל התיבה הזאת של הכתיבה שורה של "בחירת מצב רוח".רציתי לבחור באחד שהכי יתאים לאיך שאני מרגיש כרגע, אבל מסתבר של"ריק" אין שום סמיילי. אז השארתי את זה כעיגול לבן ריק. אולי הוא לא ריק. אולי הוא עיגול לבן מלא. לא יודע, זה עניין של חצי כוס.אחרי שבועיים של שיעולים בלתי פוסקים, כאבי גרון שנוצרו מהשיעולים הבלתי פוסקים, חוסר שינה מכאבי גרון שנגרמו מהשיעולים, סוף סוף הפסיק לכאוב לי,אז הלכתי למקום ממש רועש שהייתי צריך לצרוח כדי לדבר עם אנשים. אז שוב יש כאב גרון. וחזרו גם השיעולים.לפעמים נראה כאילו עדיף פשוט לשים את החיים שלך בצד, ולתת לאנשים אחרים לנהל אותם.לתת לאנשים שיכולים לראות את כל הצדדים ואת כל ההשפעות לבחור את הדרך של החיים שלך.כי, אם נודה באמת, לא משנה איזה בחירה בנאדם עושה בחיים שלו, הוא יצטער עליה בסופו של דבר.ולא רק אם הבחירה רעה. גם אם זאת הבחירה הכי טובה שהוא יכל למצוא באותו רגע נתון, הוא יצטער אחר כך על זה שהוא לא בחר בחירה יותר טובה.ואם היה אפשר פשוט לתת למישהו אחר, או אחרים, לחיות את החיים בשבילך;לעשות את הבחירות שלך;להחליט את כל ההחלטות שאתה ממש לא רוצה להחליט;לחשוב את</div>Sat, 25 Apr 2009 14:10:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10783347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=10783347http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10678709<div align="right" dir="rtl">עוד פוסט, יפה, אני מצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי.מלא השתנה, אבל ככה זה תמיד.טוב.פעם היה ערבי שקראו לו אחמד. לאחמד היה זקן יפה וארוך, נקי ומסודר, שהיה מתנפנף ברוח ונוטף בגשם.אחמד אהב את הזקן שלו יותר מכל דבר אחר - הוא היה מטפח אותו, חופף אותו, מלטף ומשחק איתו, וגם מסלסל אותו באצבעותיו.יום אחד, גזי הגוזר, שהיה אחראי על אחמד, גזר גזרה שעל אחמד לגזור את זקנו.אחמד יצא מכליו. זקנו היה כל מה שחשוב לו בעולם! איך יהיה בלי זקן ?!?!אח גזי היה קשוח וחסר רחמים, וכפה על אחמד לגזור את זקנו ללא שום זכות או יכולת לערער.אחמד התעצב ואף בכה, לא ידע הוא מה לעשות עם עצמו. אך גזרה היא גזרה.ולכן, לאט לאט, אחמד הוריד את זקנו.עם כל שערה שגזר, כך הרגיש שחלק ממנו נפגע.עם כל קווצת שערות שנפלה לרצפה, כך נפלה רוחו של אחמד, וכך נפל אט אט בטחונו העצמי של אחמד החביב.לבסוף, אחמד היה מגולח לחלוטין, והרגיש חסר ישע.לכן הוא החליט להצטרף לפלמ"ח, ולהלחם בגזי המרושע.במשך הזמן הקצר שאחמד שירת בפלמ"ח, לא עשה את משימותיו בהצלחה, ולא השלים אפילו אחת.הוא הרגיש חסר יכולת, וחסר רצון.לא ידע הוא מה לעשות, ולכן, החליט להפוך לליצן.אך גם</div>Sat, 28 Mar 2009 21:09:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10678709http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=10678709http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10583314<div align="right" dir="rtl">וואו.הרבה זמן לא כתבתי כאן.כלכך הרבה, שאפילו שכחתי את השם משתמש והסיסמה, והייתי צריך שזה יישלח לי למייל .ת'אמת, מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, השתניתי המון.ולא סתם, כי בפעם האחרונה שכתבתי כאן הייתי שבוע לפני הגיוס.ועד כמה שניסיתי, ועד כמה שרציתי לא להיות כמו כולם, גם עליי הצבא השפיע, ונראה לי שגם קצת שינה אותי.טוב, מקווה שהוא לא שינה את הסגנון כתיבה שלי יותר מדי.אז.... קודם כל, הסיבה שבאמת לא כתבתי כאן המון זמן, וגם לא בסופי שבוע, היא שפשוט לא רציתי לכתוב על הצבא.רציתי להמשיך לכתוב פוסטים נחמדים, ושלא תהיה להם שום מעורבות בצבא.אבל כשאתה בתוך הים, די קשה לא להרטב.אבל הנה, סוף סוף אזרתי כוחות, ואני כותב פוסט.נקווה שכל שבועיים שאני אחזור אני אכתוב עוד פוסט. אולי גם אני אכתוב דרך הפלא, נראה כבר.בכל מקרה..... הנה פוסט לא צבאי מילד לא צבאי בעליל איך זה שלפעמים דווקא הדברים הכי מובנים והכי ברורים מאליהם, הם הדברים שאנחנו מתעלמים מהם? איך זה קורה שבנאדם מחפש שהו והוא מונח לו מול העיניים, הוא ימצא אותו רק אחרי שהוא יהפוך את כל הסביבה?איך זה שגם אם מגישים את הפתרון על מגש של כסף, ייקח זמן עד שהוא</div>Sat, 28 Feb 2009 15:35:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=10583314http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=10583314http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=9616544<div align="right" dir="rtl">והפעם, הנושא העיקרי יהיה העובדה שאי אפשר להישאר מאושרים לנצח.אין שמחה בלי כאב.אין הצלחה בלי עצב.לפעמים, דווקא אחרי שאתה מסיים ללמוד, אחרי שעברת 12 שנות לימוד מלאות, שבמשך הזמן שהיית בבית-הספר לא באמת הקשבת לדברים, דווקא אחרי שכל זה נגמר, אתה מתחיל להזכר בדברים שלמדת.כמו מה שלומדים בשיעורי פיזיקה בכיתה יא' ;החוק השלישי של ניוטון, שקובע שלכל פעולה יש פעולה נגדית שווה בעוצמתה אך מנוגדת בכיוונה (ההגדרה המדעית היא - גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחד , אזי הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח שווה בגודלו אך מנוגד בכיוונו. אבל אני מעדיף את הניסוח שלי )בכל מקרה, מה שבת'כלס זה אומר, זה שנגיד אני נותן אגרוף לקיר, אז אני מקבל מכה ששווה בכוח למכה שנתתי לקיר, כאילו, לקיר ולי יכאב אותו הדבר.ואז עליתי על משהו. החוק הזה לא תקף רק לגורמים פיזיקליים כמו כוח ומשקל ושיט.החוק הזה פועל בכל מקום, בכל תחום של החיים.מצד אחד, זה יכול לפעול בצורה הדדית - אם אתה שונא מישהו מאוד, הוא יכול לשנוא אותך באותה מידה.מצד שני, זה יכול גם לפעול בצורה מנוגדת - אם אתה נורא נורא שמח, אז מישהו אחר יהיה נורא נורא עצוב.ומצד שלישי,</div>Mon, 21 Jul 2008 13:40:00 +0200uruchimaru@gmail.com (רע ההוא)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430406&blogcode=9616544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430406&blog=9616544