http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988we all wanna be big big stars,yeah,but we got different reasons for thatheCopyright 2026 mashali. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/88/69/42/426988/misc/10088298.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=12550599<div align="right" dir="rtl">לאחרונה נראה שמזג האוויר הקיצי המהביל מתבטא גם בסערת הרוחות ברשת החברתית. הפייסבוק עולה באש, אצבעות נשחקות עד העצם על מקשי המקלדות, סרטוני יו טיוב וכתבות שאנשים לינקקו על הוול מזנקים ומגיעים היישר אל שולחן ארוחת הערב. קואליציית צעירי המהפכה קוראת להפגנה, לא חשוב על מה, הם יחליטו בהמשך, בינתיים רק תגיד שאתה מגיע ותומך, לפחות ברעיון של להפיל את השלטון. כנגדם קמות קבוצות אופוזיציה שאומרות שהכל טוב ויפה אבל זה לא בסדר שמוחקים את התגובות שלהם על קיר הקואליציה. וגם עוד קבוצה על זה שמנהיג הקואליציה חייב הרבה כסף למישהו, ולא מחזיר. הרבה זעם, אף לא מילה אחת על זה שמצע ההפגנה הזו בנוי סביב תיאוריות קונספירציה והוא לא ברור לקהל הרחב בשום צורה ואם כבר משהו ברור ממנו הוא חוסר השחר בדרישה לבטל את המיסים אך גם את השיטה הקפיטליסטית. בינתיים התארגנה קבוצה פוליטית חדשה, "השמאל הלאומי", ואנשי ימין עם תמונתו של יגאל עמיר בתור תמונת פרופיל פתחו נגדם קבוצת מחאה- "השמאל הלאומני". ברור שאנשי השמאל הלאומי לא נשארו חייבים ופרצו להם לקבוצה. הימנים פתחו קבוצה אחרת, השמאלנים פרצו אותה שוב ו...גווול!!! באתרי החדשו</div>Sat, 11 Jun 2011 18:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=12550599http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=12550599http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11914729<div align="right" dir="rtl">בשנות השבעים של המאה שעברה הסתובבו בברלין, בין יתר הכתות התמוהות, גם תנועות אנרכיסטיות.אך אל לו, לאדם הנאור, להתפלא על כך שהמחשבה האנושית לא הרחיקה לכת באותה תקופה בגרמניה הקשה, בברלין האפורה. שלושים שנה לאחר מלחמת העולם השניה ילדות בנות שלוש עשרה הזריקו הרואין בגרופיוסשטאט, ומכרו את גופן על מנת לממן תענוג זה. וזו כשלעצמה סיבה טובה לא להזדעזע מכך שתושביה הצעירים של ברלין לא הבינו שתנועה אנרכיסטית סותרת את עצם קיומה, ולא יכלו לשער בנפשם שכמה עשרות שנים לאחר מכן, באר ישראל, תקום התנועה האנרכיסטית הראשונה שיש לה זכות קיום אמיתית. בבוקר אחד בחודש יולי בשנת 2010 התעורר יואב מחלומות טרופים. מבעד לחלון חדרו במעופש ניבטו אליו שמי ברלין ורחובות אשדוד. לכאורה היה זה בוקר רגיל, אך הוא טמן בחובו רגי שייחקק בעתיד בין דפי ההיסטוריה בכבודה ובעצמה: הקמת התנועה האנרכיסטית האמיתי הראשונה. כאנרכיסט מטבעו החל יואב למחות על חוקי החברה כבר בעת לימודיו בבית הספר הממלכתי דתי בפאתי אשדוד, פרץ כל גבול בעת שירותו הלבבי בצבא ההגנה, ואף הגדיל לעשות ונרשם ללימודים גבוהים באוניברסיטה אשר בבבל, מעוז האמנים המיוסרים</div>Thu, 15 Jul 2010 05:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11914729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11914729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11739160<div align="right" dir="rtl">אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. כרגע היא הרגה אותי. אני כותבת ממש ברגע זה מפני שאין צורך לקחת מרחק אסתטי מחוויה כזו, אלא להעלות אותה על הכתב בו ברגע, למען יראו וייראו. למען אותם אנשים שאכן מכלים את זמנם הפנוי על לקרוא פה אני חייבת למסור עדות. מכירים את הקטעים האלה שאתם באמצע הלילה, לבד בדירה, כותבים עבודה או וואט אבר, ופתאום שומעים רעשים מחשידים מכיוון הכניסה? אז תארו לכם שאתם מחליטים לקום וללכת על קצות האצבעות אל האזור ממנו בוקעים הקולות, כשבדמיונכם מטפסים אלה על אלה מיני רוצחים שודדים אנסים טרוריסטים והנשיא לשעבר, ובו זמנית אתם מנסים להזכיר לעצמכם כי תמיד מתגלה בסוף שהיה זה רעש המקרר או איזו סתימה בשירותים או מקסימום שכן שיכור שטעה בדלת וניסה ללא הצלחה להחדיר את מפתחו הקלוקל את חור המנעול שלכם, והכל נגמר בכי טוב ובשלום אחרון תמיד, ואין מה לחשוש...ועכשיו תארו לעצמכם מצב שבו אתם מגלים כי עומד בדלת איזה ענק רעול פנים עם לום ביד ובלי מכנסיים ואתם-בלי טלפון, בלי מחבט בייסבול ובלי גז מדמיע לרפואה נתונים לחסדיה של בהמה זו, מאשימים את עצמכם על השאננות היתירה הנובעת מכך שבדרך כלל זה רק רעש תמי</div>Fri, 23 Apr 2010 23:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11739160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11739160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11715268<div align="right" dir="rtl">שיחת היום סביב שולחן המטבח נסבה על מוקשים. שותפתי המזדחלת בימים אלה במעלה התואר השני שלה ביחסים בין לאומיים עברה בחייה מספר קורסים מרתקים, שרק השמות שלהם משקפים את טיבם של יחסים בין לאומיים באשר הם: "רצח עם" "נשק להשמדה המונית" והקורס ששוחחנו עליו היום "משטרים" שבמסגרתו לומדים על מוקשים וצופים בתמונות של איברים כרותים. שיחת נשים מרנינה זו הביאה אותי לחשוב כי יחסים בין אישיים לא שונים בהרבה מאותם יחסים בין לאומיים עליהם לומדת שותפתי הצעירה. אני משטר של אדם קנאי. בהשוואה לאנשים שאני מכירה אני משולה לטהרן, או יותר גרוע, ישראל. אי אפשר לומר שאיני אדם כובש. אני מנכסת לעצמי אנשים ולא מרשה לאף אחד לגור להם בנשמה. אני צריכה לדעת שאני הראשונה שפונים אליה, שלא מסתירים ממני שום דבר, שהאנשים שלי חיים לפי חוקי ההיגון שלי שאני מגישה להם באריזת צלופן של טוב איניברסלי. כשאני מרגישה שמשהו מנסה להתגנב לתוך היחסים שלי עם מישהו אני מיד מזעיקה צוותי בנאים ומתחילה להקים חומת מגן בלתי חדירה. לפעמים אני מצליחה לשכנע. יש לי חברים שמאמינים באמת ובתמים שאיתי הכי טוב להם, שבחוץ יש אנטישמיות ואיידס, ורק אני מב</div>Tue, 13 Apr 2010 00:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11715268http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11715268http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11701883<div align="right" dir="rtl">אם אני כותבת לילדה שהייתי אני אצטרך לפנות לעצמי בגוף נעדר. זה מוזר, כמו יומן של ילדה בת 16 שפונה לעצמה ב"את" סכיזופרני ודרמטי. ילדה כזאת הייתי. איך מתחילים בכלל מכתב כזה? מניחים מראש שהילדה שהייתי קיימת איפה שהוא במימד אחר או תתקיים ביום מן הימים בילדה שלי? טוב, אז אני אניח, ואתחיל בהתחלה. הזכרון החזק ביותר שיש לי ממך הוא כפות רגליים יחפות, פעם אחת זה נגמר בעקיצה של דבורה בכף הרגל ובפעמים אחרות רק נצרבת מהמדרכה הלוהטת בצהרי היום בקיץ בדרך מהים. תמיד היית קצת קיבוצניקית. שנים אחרי זה, בתיכון, עוד חשבת שהכי היה מתאים לך לחיות על עגלה של חציר יחד עם רחל המשוררת. היום נשאר מזה בעיקר הנובלס. נפש קטנה ופחדנית שכמוך. פחדת מאופניים ומחושך ומבתים ריקים, ועד היום אני פוחדת, אבל לא פחדת לנסות כל דבר עם האצבעות של הרגליים ולא פחדת מעולם מכלבים ענקיים. כל הזמן שקעת בספרים. הסדרות עם הדיבוב הדבילי בארץ הביכו אותך מהרגע הראשון, והספריה הגדולה של סבתא היתה מקום טוב לברוח אליו. אז עפת רחוק עם הבית של דורותי, שבגרסה הרוסית בכלל קראו לה אלי, הרבה פעמים, ונסחפת לכל מיני עולמות גמדיים צבעוניים והזית הרפ</div>Wed, 07 Apr 2010 04:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11701883http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11701883http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11700489<div align="right" dir="rtl">במסגרת עיצוב הרגלי ההתנהגות שלי, בניית תרבות פנאי פרטית וקביעת גבולות מרחב היצירה (כל מה שאנשים נורמליים קוראים לו במילה אחת "גמילה מ...") הפסקתי לחלוטין לצפות בטלויזיה. הרבה אנשים שאני מכירה אינם צופים בטלויזיה. לחלקם יש תיאוריה שלמה המרמזת על מקורו של הרוע בעולם, והם מוכנים לנאום שעות ארוכות במלוא גרון על הגברת הווליום בזמן הפרסומות בערוץ 2 ומעיכת הדימיון החופשי, ולחלקם אין. אין תיאוריה ואין טלוויזיה. פשוט אין. ואני אינני משתייכת לא לאלה ולא לאחרים. בבעלותי שתי טלוויזיות שנמצאות בתקופה זו בחופשת העלאת אבק במחסן של ההורים. אני פשוט לא צופה בטלויזיה. וזה לא חסר לי. וזה עבד לי יופי עד שבן זוגי ואני התחלנו להתברגן וגילינו את מעוז ה"בכל זמן שתרצו" המתקרא וי.או.די. אין סדרה שאפשר לפספס, ואין את חוסר הסיפוק של לראות פרק אחד בכל פעם. פתאום אפשר לגמוע אושיות תרבות טלויזיוניות כמו "עספור" ו"רמזור" ממש כמו ספר, ולעצור רק כשהעיניים נעצמות. כך חזרתי לבהות במרקע, מגולגלת בשמיכה ומנשנשת מיני נשנושים לפחות בבית של ההורים. מדהים מה שאפשר למצוא בוי.או.די הזה כשאין אנשים מודעים לרייטינג בסביבה. ביום</div>Tue, 06 Apr 2010 16:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11700489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11700489http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11688743<div align="right" dir="rtl">יש אנשים שנורא אוהבים לחזור הביתה למשפחה שלהם. אפילו בו זוגי שיחיה פתאום נהיה נורא פסחי ומשפחתי ונורא בא לו פתאום לחזור הביתה שלו לאמא שלו ולמרק עוף שלה. פסח זה חג בורגני כל כך. עם השנים אנחנו נעשים יותר ויותר כאלה. בורגנים, לכולם יש חובות בפני המשפחות שלהם, חייבים לחזור ולשבת עם בגדים של בר מצווה בסדר. חוזרים הביתה לחג, מתנה לחג, תלושים לחג מהעבודה כמו אחרוני הבורגנים המיובשים. העייפות שלי לא יודעת גבול. אני חזרתי עם היומנים של סילביה פלאת הביתה. כל מה שרציתי לעשות היה רק לקרוא ולעשן ולשתות המון קפה. אני לא מבינה איך הגיע לזה שאני בכלל לא קוראת, בוהה בטלויזיה, נפגשת עם הבנזוג בערב כאילו הוא לא בנזוג בכלל, כאילו הוא חבר כזה של ילדים. אז איפה ה"אסנס"? אני יכולה כבר לגור איתו על פח של עירייה? כמה אני אוהבת את הגבר הזה? כמה ניצלתי את הכמה ימי חופש האלה? תכלס יכולתי לנסוע לקיבוץ, להיות לגמרי לגמרי לבד. יכולתי, ולא עשיתי את זה. ועכשיו, במבט לאחור, אם היה לי את החופש מההתחלה זה מה שהייתי עושה. הייתי נוסעת לקיבוץ עם הכלב וכל מה שהייתי צריכה לעשות שם זה לקרוא ולעשן ולשתות הרבה קפה. קצת סב</div>Thu, 01 Apr 2010 21:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11688743http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11688743http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11651607<div align="right" dir="rtl">כבר בהתחלה הוא אמר שסדנה לכתיבת שירה היא לא כמו סדנת קרמיקה. ששיר רע הוא לא כמו כד רע, שמכד רע אפשר עדיין לשתות מים. אני מניחה שמשיר רע אי אפשר. כל אחד הביא שירים משלו, חילק לכל הכיתה. הייתי הוגנת, הבאתי דברים שאני באמת לא בטוחה כמה הם טובים ואיפה הם עומדים.לא כולם עשו כמוני. היתה מישהי שהביאה שירים שעושים שרירים, מודפסים בפונט של הספר האחרון של יונתן גפן. מנוקדים. היא גם כל הזמן מתווכחת איתו, קוראת לו "מאיר", מתריסה החוצה. אני לא קוראת לו מאיר, ולא אומרת שום דבר. השיר הזה שהם התווכחו עליו שעות, למשל, ידעתי על מה הוא, כבר לשתי אותו הרבה פעמים, ועדיין העדפתי שלא לקפוץ בראש. כמה דקות לפניי מישהי הקריאה בקול, וקטלו אותה ככה על זה שהיא הקריאה מהר מדי. אני חשובת שאנשים במקום הזה ממהרים יותר מדי להגיע לאיזה משהו. חושבים שהם לא פחות ולא יותר האליטה הרוחנית של הארץ הזאת. סטודנטים. כולה סטודנטים. כולה סטודנטים שמנמנים שהתקבלו לסדנת שירה פלצנית של משורר זקן. מה כל זה שווה? מה כולנו בכלל אם אין אמפתיה בין אחד לשני? אולי בעצם השאיפה הזאת שלי לאמפתיה, לאנושיות היא שמשאירה אותי מאחור במירוץ הזה</div>Mon, 15 Mar 2010 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11651607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11651607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11636856<div align="right" dir="rtl">היום יום הסטודנטית באוניברסיטה ויום האישה הבינלאומי בעולם. פעם, כשעוד הייתי לגמרי רוסייה היו מביאים לי פרחים ביום הזה. עכשיו חילקו לנו שאלון דבילי בדשא, עם שאלות כמו: "איך נראית פמיניסטית? א- לסבית עם קרחת וקעקועים,מכוערת וכו' ב-טוב לא בטוח מכוערת אבל בטוח לסבית ג- זו יכולה להיות כל אחת ברחוב"... כל אחת ברחוב?! מה זה איידס? וגם הביאו להקה עם שתי בנות, כאילו מצד אחד סוף סוף, מצד שני-שרה חרא ואין מה לעשות. ופירסמו גם מחקר שעשו באוניברסיטה , לפיו שליש מהבקשות לפיטורי נשים בהריון מוגשות על ידי נשים מנהלות. מישהו כתב בתגובה ש" יישר כוח לשוויוניות". אני לא בטוחה מה זו שוויוניות, וגם לא מה זה אחריותיות, אני נשארת עם שוויון הישן והטוב. וזה לא שוויון, אם לא מפטרים גבר שהולך למילואים אז גם לא מפטרים אישה כי היא צריכה את השלושה חודשים האומללים חופשת לידה. אני חושבת שאתו מכוער שכתב מילה מכוערת כמו "שוויוניות" בטח לא יתחתן לעולם, אבל אם בכל זאת תמצא מישהי שתיקח אותו אני מניחה שהוא לא יאהב את הרעיון שהיא לא מוכנה להכנס להריון מחשש לפיטורים. אבל אם נעזוב רגע את העולם, וניגע בכל הדברים הנוראים שאנש</div>Mon, 08 Mar 2010 22:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11636856http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11636856http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11633017<div align="right" dir="rtl">נתקלתי בפוסט של איזו ילדה שעושה לעצמה רשימות מוטיבציה. אני לא אוהבת את המילה מוטיבציה כי היא היתה פרק שלם בבחינה בפסיכולוגיה. ובכל זאת דברים משתנים עכשיו, ויש סיכום לסכם והחלטות ליישם. לפעמים אני חושבת על מילים שאני קשורה אליהן. להבדיל ממילים שאני סתם אוהבת כמו "קנביס פסיכוזיס" או "אנורקסיה נרבוזה" (חבל שביבזו צירופי אותיות נכונים כאלה על מחלות) או "נשיקה מותק" או "אסטרל פרוג'קשן", מילים שאני קשורה אליהן לא חייבות להיות צירוף נכון, פשוט יש להן הרגשה חזקה של "אני". הרגשות חזקות הן בכלל משהו שאני חווה כל הזמן. אני מניחה שזו תופעה כזו שאו שיש לכולם או שזו רק אני אבל למשל אם אני שומעת מוזיקה, במיוחד באוזניות, במיוחד בנסיעות אני אני לא נמצאת במקום שאני נמצאת בו אלא במקום לגמרי אחר שקורים בו כל מיני דברים שיכולים להשפיע על מצב הרוח שלי לאותו יום באותה מידה כמו משהו שיקרה בממשות. אני כל הזמן מבואסת שזה לא יפה לשמוע באוזניות כשנוסעים עם מישהו באוטו, וזה גם לא בסדר להעביר שירים כי הם שולחים אותי למקומות שלא בא לי, כי זה מציק לאחרים באוזן. אז אם זה רדיו אני יוצאת ונכנסת למקום האחר לפי רצונו של ה</div>Sun, 07 Mar 2010 10:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (mashali)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=426988&blogcode=11633017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=426988&blog=11633017