http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674heCopyright 2026 מ&#64331;רן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/74/56/42/425674/misc/10047979.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10887394<div align="right" dir="rtl">היה הייתה פעם ילדה קטנה, עם שיער גלי וכהה, תמיד אמרו שהוא שחור אבל הוא לא באמת שחור, זה האור שמשקיף עליו ומכהה אותו עוד יותר. היו לה עיניים גדולות גדולות וחומות. צנומה ונמוכה, עם אף סולד. ממש כזה שעוד ראו את הנחיריים גם שעמדה ישר. היא אהבה נורא מוסיקה, שרה ורקדה וניגנה אפילו לתקופה קצרה. לא היו לה בעיות אמיתיות. לא כאלה שהפריעו לה ממש. היא תמיד הייתה פרנואידית, אבל האמינה שלא צריך לפחד יותר מידי, כי 'דברים רעים קורים לבד, לא צריך לחשוב עליהם'. כי סבתא אמרה ואם סבתא אמרה, סבתא יודעת. מין דמות מופת כזאת, לא מוסברת. עם השנים, היא שכחה את החיוך שהיה דבוק לה לפנים והתחילה למלא את המקום החלול בדברים קצת פחות סימפטיים, כמו לחץ ובלאגן. כי פעם היא הייתה מסודת ממש. מופת למשפחה. והעוזרת הייתה באה כשהחדר כבר מסודר וכל מה שהייתה צריכה לעשות זה להעביר וויש על החלון שלא יצטבר אבק, שחלילה לא תתעטש הילדה. עכשיו החיוך הפך למנהג קבוע שהסתיר המון דברים. חיוך של חשיפת שיניים עקומות שכבר נואשות להתיישר, או חתיכה של פסטו שתקועה שמה. כבר לא חיוך של הנאה, או שמחה, או צחוק. כי הכל נראה כבר מאולץ ובכאילו מידי</div>Sun, 24 May 2009 17:06:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10887394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10887394http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10720094<div align="right" dir="rtl">, עם לפטופ מופלא- עם מקלדת מהממת שעושה לי טוב, על המיטה. מוזיקה ברקע ורשרושי צלחות וסירים, בכל זאת הכנות לליל הסדר. עד שהוא כבר אצלנו בבית, זה בערך קורה פעם ב8 שנים. ורק לשמור את הרגע שלא יעלם, שלא תגמר הבטרייה או שהאינטרנט יפסיק לעבוד. בלי שאמא תגיד לי לסדר את החדר ושבבקשה רק לא יתחילו להגיע אורחים בשעה כזאת. רק שיעצר העולם והשעון יפסיק לזוז, שאני אוכל לשבת פה בטרנינג וגופייה לבנה, על המיטה האהובה עם לפטופ אהוב. בלי איפור או נעלי עקב. רק מיטה,כריות,לפטופ ורגליים חשופות. שהחלון יישאר סגור שלא יהיה לי קר, כי כל כך נעים פה עכשיו פתאום. הלוואי שהחופש לא יגמר. זה מזכיר לי את הימים ההם, שהיה לי חיים וכזה. חג שמח חבר'ס</div>Wed, 08 Apr 2009 15:40:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10720094http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10720094http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10639356<div align="right" dir="rtl">ביום שבת חשבתי לעצמי שזה מה שיקרה ואפילו הכנתי את אמא מראש. "אני רואה כבר איך אני הולכת להיות עצבנית בשבוע הזה". ולא משנה כמה ינסו וישתדלו דברים טובים לצוץ פתאום מתוך סדקים קטנים של אושר, זה לא יעזור. כי יש ימים כאלה. יש שבועות שלמים ולא סימפטיים כמו זה שעכשיו. אולי זה בגלל שאני כבר מרגישה את הרחם מתפוצץ והמבקר החודשי צריך להגיע כל רגע. וזה שגוצ'י אמרה שאני צריכה לאכול בשר כדי להתחזק גם לא הוסיף מי יודע מה למצב. רק החופש המתקרב, הבית החדש שאני כל כך מחכה לו, הלפטופ הנחשק, ואפילו העיצוב החדש של הפייסבוק מגניב לי, וזה שמצאתי איך להפוך את המדיה פלייר שלי לצבעוני ויפיפה (כרגע הוא סגול חציל) והמסנג'ר החדש והמוזר הזה שדווקא עושה לי כיף. אני אוהבת דברים חדשים. אז למרות שאמא מציקה ממש, ואני נכשלת בהיסטוריה וכנראה גם בבגרות במוסיקה, והשפתיים לא מפסיקות להתייבש ושלא נדבר על הדברים הקצת יותר משמעותיים - זה הולך להיות שבוע קשה והוא גם יגמר. נשארו רק עוד שלושה ימים. קטן עלי. O: התיק ברשימה מימין נמצא ברשותי בביתי שלי! רק עכשיו שמתי לב O:</div>Mon, 16 Mar 2009 16:38:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10639356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10639356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10570001<div align="right" dir="rtl">'בידיוק ברגע הזה הייתי צריך אותך שם, סתם בשביל חיזוק או חיבוק' עזבו אתכם, הוא סבבה והכל, אבל העיקר שיצטרך אותי. אני כל כך נאושת לפעמים, זה משהו. והכל עכשיו מתבלגן וזה מצחיק שהיום יום המשפחה אבל זה גורם לי לבכות. או לחלות. אבל בינתיים אני מחזיקה מעמד. קטע שגם שנה עברה בתאריכים האלה הייתי חולה. אולי זה משהו שנתי. כמו 'שבועון' ו'ירחון'. כל מה שאני חושבת עליו זה כמה שאני רוצה לתפור את עצמי למוות והמכונה בכוונה לא עובדת לי עכשיו. וכמה הייתי רוצה לחזור לכתוב פוסטים ארוכים כמו פעם, מלאי רגשות אשמה בעיקר כלפיי, שהיו מצליחים לגרום לי להרגיש רע ומה לעזעזל חשבתי כשכתבתי את זה ולמה אני לא מצליחה לשפוך את המילים כמו אז, למרות שבעצם אף פעם לא היה 'כמו אז', לא קרה שהייתי מצליחה למלא את החור הזה או למצוא תחליף, כמו שהלאומיות תפסה את מקומה של הדת במאה ב19. ולמרות שיש לי משפחה אחת יותר ממה שיש לרוב, אני עדיין לבד ביום המשפחה. חולה ולבד. ודווקא היום נגמרו ימי הגשם הברוכים, התגעגעתי כל כך לריח הזה, ולצליל הזה של הגשם בזמן שאני מנסה להרדם. תמיד היה לי יותר קל להרדם עם רעשים. אני חושבת שעכשיו אני ארדם</div>Tue, 24 Feb 2009 17:00:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10570001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10570001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10501447<div align="right" dir="rtl">השבוע-שבועיים האחרונים היו הפרק זמן הכי סימפטי מבחינתי בשנה האחרונה, והמשפטים הקטנים האלה או הרמיזות הכנות- באמת עושות לי את זה. במיוחד כי אני יודעת שזה לא סתם, הרי אם אין משהו טוב להגיד- עדיף לא לומר כלום, לא? וכנראה שאפילו שמים לב, אם הכוהנת הגדולה אמרה ואף נישקה, כנראה שיש לזה משמעות. ועכשיו רק המילה הזאת, או המשפט, או הסיפור הקצר עם הרמזים המטרימים ופואנטה לא מוצלחת, קצת פוגע. וזה טיפשי וילדותי כי זה בכל זאת לגיטימי, וגם אם אני אתכחש לזה, זה ברור מאליו, וזה עדיין קצת פוגע. אז פשוט תשימו לב פעם הבאה, ותחשבו לפני שזה כבר בחוץ. לכולנו יש עיניים ואוזניים וזה לא כל כך קשה להבין כשזה מול הפנים בלי משהו שיחסום או יסנן. וגם אם זה נכון, זה לא משהו שחשוב שנדע ונשמע כולנו. גם אם זה נכון, זה עדיין קצת פוגע. ובבקשה אם אפשר, לפעם הבאה, לשמור את זה לעצמכן?</div>Thu, 05 Feb 2009 22:34:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10501447http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10501447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10478318<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שמצאתי, אחרי חצי שנה של ספקות וכאבי ראש, סוג של מקום ביניים נחמד. כבר כמעט הבנתי שאני שווה מספיק בשביל לא לרחם על עצמי כל הזמן, ולעשות את המיטב כדי להפיק את המיטב. מעבר מזה, אני חושבת שברור לכולם מה מצבי בחבורה(המורחבת) ובכל מה שקשור למסגרת ההיא שכמעט בלי לשים לב, אני מזמן לא חלק ממנה. ועם כל הצער שבדבר, זה נותן לי הרבה יותר חופש, זמן וכיף, ככה שזין על העולם ועל המחוייבות. העיקר שיהיה לי טוב. השלטון התחלף מדיקטטורי לדמוקרטי כמעט ופתאום מרגיש הרבה יותר טוב כל הקטע הזה. זה מרגיש שוב כמעט כמו פעם- לטוב ולרע. והכי חשוב שעכשיו יש לי נעלי עקב מקסימות ואת החצאית מאמריקןאפרל, וזה הופך אותי למגניבה ממש ככה שמה אכפת לי שיחשבו שאני מתנשאת. ואולי אני באמת מתנשאת, אבל אני פשוט לא נהנת בחברתכם, מצטערת. </div>Fri, 30 Jan 2009 23:04:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10478318http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10478318http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10435866<div align="right" dir="rtl"> שנים שלא שמעתי שום דבר ממנהרק לפעמים ממרחקים דרישת שלוםהיא עסוקה מאוד והיא איננהובחיים החדשים שלה אין לי מקוםפתאום מכתב, עכשיו היא אמא מסופקתומגרשת ענפים מתנועעיםוהיא מוצאת מסדרונות של שקטבעיר שהיא מנזר או בית משוגעים.בנית לך בית וחצבת אותו בנצחאני מכיר אותך מאדאם, לא מאתמולהכל נכון מאוד אבל בעצםיש לך חוזה עם מנהל קרקס גדולובשבילו את מתאמנת מרוכזתמוכרת שואו מן הדברים הכי כמוסיםכי את ליצן את בולעת אש נועזתאשה מגומי שנולדה לקרקסיםוהם לוקחים את כל הטריקים שהמצאתואין שום רשת שתציל מי שמעזגם את יודעת מה מחיר הפירואטשאת עושה שם, שמה למעלה בטרפז.לכי חפשי את אלוהים כל סוף שבועותתרפקי על קיר מאבן ששומר פתקיםבסך הכל את ילד שנשאר פגוענרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים.בנית לך בית וחצבת אותו בנצח...אני נשאר פה לא החלפתי כתובתוהחיים שלי ראי סדוק ומעושןכשתחפשי מקלט ממה שאת אוהבתאני אהיה כאן על הגשר הישן. http://www.youtube.com/watch?v=f5bHNhsza8A שווה עם המילים במיוחד! ולא, אני כמעט ולא מתחברת או מוצאת את עצמי בסיטואציות מהשיר, אבל זה פשוט אחד השירים היפים ביותר שאני מכירה. והוא אף פעם לא נמאס ע</div>Mon, 19 Jan 2009 19:02:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10435866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10435866http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10407572<div align="right" dir="rtl">למי בכלל היה זמן לשים לב שהתחילה שנה חדשה. 2009 לא אומר לי הרבה. בעיקר מזכיר שכבר אמצע השנה, וסוף המחצית ופתאום מבינים שיש רק עוד שנתיים וחצי וזהו. וזה בכל זאת מוזר ולמרות שטכנית זה זמן ולא מעט, בפועל זה מהר. והחוסר הזה בזמן וחיים עושה הכל יותר קשה ויותר כואב בראש. פתאום הכל חולף ליד, ואין פתאום זמן לדברים הפשוטים שאהבת לעשות פעם. פתאום השבוע הופך מארוך ומייגע למהיר מידי בלי זמן לנשום. ופתאום נזכרים בדברים שרצית לעשות פעם, שאמרת שתעשה שתגיע לתיכון, הדברים האלה שחייבים לעשות, אנחנו כבר כיתה י' פור הבן סייק, ולמען השם- מה מלחמה עכשיו מה? והכל מבולגן ובארון במיוחד, ופתאום זה כבר לא מפריע כמו פעם כי כבר לא באמת משקיעים. אין לאן הרי כי אין זמן כמובן. ואז הכסף פתאום נאגר בארנק שהתאבק בתיק ההוא שכבר הפסקת ללבוש, ומתבזבז במקום על יציאות ובגדים יפים או על נעליים נחשקות, על פחיות קולה באמצע לימודים כדי להזכיר שיש חיים, הרי קולה זה טעם החיים. ואז שוכחים שיש משפחה ובסוף שבוע במקום לנסות להשלים שעות שינה צריך ללכת לחזרות על הריקוד המתסכלאו לאירועים משפחתיים. והעיקר לא לישון. והמוח כבר מתרגל לקום בש</div>Sun, 11 Jan 2009 23:09:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10407572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10407572http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10336619<div align="right" dir="rtl">שלושה ימים רצופים של גשם, אפלוליות וקור. וכיף חיים. בטרנינג, גרביי פליז, טופ, גופיית פלנל, סוודר ולפעמים סווצ'ר גדול ומחמם. ולא חשוב כמה שכבות אני אלבש, תמיד הידיים יהיו קרות. ולנשום דרך האף יכאב.ועדיין כיף חיים. להכנס עשרים פעם מחדש לפייסבוק, או סתם לשוטט ברשימה ארוכה ארוכה של בלוגים בfavorite. לראות אהרוני או כל דבר אחר שיש עכשיו בטלויזיה, כי זה או זה או עוד פעם פייסבוק. וכבר נמאס מתישהו. ובפעם ביום שיוצאים כבר החוצה, מתלבשים הכי יפה כי 'עד שכבר יוצאים, שווה להשקיע'. ואפילו לא פעם אחת של בזבוז כסף. לא היה מתי כי 'גשום וכל ההורים המיואשים לוקחים את הילדים לקניונים אז צפוף וזה'. אז חנוכה חסכון. הסכום הכולל- 700 שקל. יפה. לקום אחרי 12 שעות שינה בממוצע לעוד יום אפור וגשום. וכיףכיףכיף חיים. ולהיות לבד זה לא כל כך קשה כמו שחושבים. יש פתאום זמן לאפות עוגת גזר ואפילו לתפור תיק חדש אחרי תקופת יובש. חורף וכיף חיים. </div>Fri, 26 Dec 2008 01:06:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10336619http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10336619http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10283187<div align="right" dir="rtl">אני אבשל, אטגן ואאפה, אני אנקה, אבל רק לפעמים, כשהעוזרת לא תוכל להגיע. הרי אני לא טובה בזה, וסדר זה לא הצד החזק שלי. אני אשתול עציצים בגינה מטופחת, עם דשא גבוה שנגזז כל שבועיים באדיקות ע'י גנן נאמן, אני אלבש שמלות פרחוניות וסינרים עם ספלי קפה מצויירים, תמיד עם מגבת משובצת על הכתף, אני תמיד אחייך ואגרום לילדים האהובים שלי, שלושה לפחות, להאמין שאם רוצים אין זו אגדה, ושאם נאמין מספיק אז הכל יתגשם. אני תמיד אערוך שולחן לשבת, אזמין פעם את אמא ופול ופעם את אבא רינת ותמר ואני אכריח את כולם לאכול מהתבשילים המעולים שהמצאתי, אני אתפור את הקרעים במכנסיים שהבן הצעיר יעשה אחרי משחק כדורגל, אני אפילו אסרוג גרביים וסוודרים וצעיפים כל חורף מחדש, הרי לעקרת בית אין מה לעשות חוץ מהדברים השטותיים האלה שגם ככה אני עושה עכשיו. אני אקום כל בוקר להכין סנווי'צים מושקעים וטעימים לכל ילד בנפרד, לפי העדפות שיכתבו לי בלילה שלפני, אני אלמד את הבנות, ואם ירצה גם הקטן,לאפות את העוגת-שוקולד המיוחדת לימי הולדת, ההיא שאמא למדה מהשכנה בהוד השרון, אני אצא עם החברות מהישוב, האמהות של החברים של הילדים,לראות את הופ</div>Fri, 12 Dec 2008 19:16:00 +0200moranosh666@gmail.com (מ&#64331;רן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=425674&blogcode=10283187http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=425674&blog=10283187