http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400תאטרון אנטומיheCopyright 2019 טלי רבן-הכט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/00/24/04/42400/misc/9844509.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=12639559<div align="right" dir="rtl">ששש, אני בכלל לא כאן. מלבד העובדה שיש לי יום הולדת היום. 31, לא צחוק. לפני שלוש שנים, ביום ההולדת ה-28 שלי, התחלתי מסורת שהייתי אמורה להתחיל כשנולדתי. המסורת הזאת. הנה היא היום, טרי טרי. </div>Sat, 23 Jul 2011 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=12639559http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=12639559http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=11708996<div align="right" dir="rtl">לא באמת חזרתי לכתוב כאן, ובכל זאת, מאז אתמול אני פותחת את הבלוג במצב עריכה ולא יודעת למה עשיתי את זה, למה זה בוער לי. פותחת את רשימת המנויים (עדיין יש לי כאלה, גם לי זה לא מובן), נתקלת שוב ושוב בכתובת המייל שלך. אני כותבת את הפוסט הזה לא אלייך, כי כבר לא תקראי אותו. במייל תתקבל הודעת עדכון מהבלוג, אבל את כבר לא תוכלי לקרוא. אני מתקשה לקלוט את זה. ממך כבר לא נותר כלום. לא מהנפש, לא מהגוף, לא מהבעירה הבלתי מתפשרת. מתערבבות לי התמונות בראש,רגע אחד את סטודנטית שלי, מהסוג הבלתי נשכח, אחת הנדירות שבהן, חכמה ואצילית וחדורת אידיאלים ומקרינה טוב לב בטונות; ורגע אחריו את שוכבת בתחתית תהום, מרוסקת,כבר לא את.רגע את הבטחה גדולה (כולנו חשבנו ככה) להפוך לשם דבר במה שרק תרצי, ובמלוא הענווה האפשרית; ורגע את נגמרת,מופקעת בבת אחתמהחיים שלנו לתחום הזכרון. אני כותבת את המילים האלה ושולחת אותם למייל שלך, למרות שלא היינו קרובות במיוחד, מלבד כמה שיחות נהדרות בטלפון ובאוניברסיטה. אולי יום אחד מישהו שקרוב אליך יפתח את המייל הזה, ויקרא, ויידע שהיית חשובה. שנצצת וזהרת. שיש אנשים שלא יודעים לדמיין ע</div>Sat, 10 Apr 2010 13:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=11708996http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=11708996http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=11691397<div align="right" dir="rtl"> איתן שלי, אני כותבת עליך כשאתה בחדר לצדי, שקוע בשינה עמוקה. הנשימות הכבדות שלך תמיד משרות עלי שלווה ופחד בעת ובעונה אחת. אני קמה להציץ בך ישן, ובכל פעם כובשת את הצחוק שלי כשאני רואה ששוב אתה תקוע באיזו תנוחה בלתי אפשרית – עם הרגליים תקועות בין סורגי המיטה, הראש קבור בהררים של שמיכה, והידיים פשוטות בתנוחת ישו הצלוב. אני חייבת לקרוא לאבא שלך, שיראה גם. אנחנו עומדים מעליך, תינוק ישן, ובבת אחת מתפוצץ לנו בבטן זיקוק צבעוני של אושר. אתה לא יודע שאנחנו שם. אתה חולם, אולי על המגלשות בגינה, אולי על הכלבות, אולי על בועות הסבון אהובות נפשך. אנחנו חולמים עליך. <SPAN style="FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-hansi-font-family: Calibri" lang=H</div>Fri, 02 Apr 2010 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=11691397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=11691397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=10790530<div align="right" dir="rtl">נתחיל מהשורה התחתונה - הלידה של איתן הייתה חוויה נהדרת. וזאת לא חוכמה בדיעבד, זאת הייתה ההרגשה שלי גם לאורך הלידה עצמה, תוך כדי הצירים והכאב, הרגשה של הפתעה מכוח סבל שבאמת לא האמנתי שיש בי. לאורך כל ההריון פחדתי מאוד מהלידה – מכאב הצירים, מהחתכים והקרעים, מהיציאה שלו – גוף כזה עצום מפתח כזה זעיר - שנתפשה עבורי כמו מדע בדיוני או סרט אימה, ובעיקר מההחלמה ומההורות שתבוא אחר כך. ההריון היה עמוס פחדים וחשבונות נפש. לכן הלידה החיובית תפסה אותי מאוד לא מוכנה. ומכיוון שהשלב הלטנטי ארך חודש שלם, שם גם מתחיל סיפור הלידה. החודש התשיעי, שבוע 35+0 החודש התשיעי התחיל ברעש וצלצולים. שבוע 36 התחיל, חצות, והופה – ציר ראשון. אחרי רבע שעה עוד אחד, עוד כמה דקות – שוב, וככה כל הלילה. בשבע בבוקר הודעתי לעבודה שאני כנראה בדרך לחדר לידה, בתחושת נצחון – הנה, גם אני דילגתי באלגנטיות על התשיעי המעצבן. איזו תמימות. שעתיים אחר כך הכל נגמר, הצירים נעלמו, ואני בעיקר תשושה מהלילה ומא</div>Mon, 27 Apr 2009 17:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=10790530http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=10790530http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=10636527<div align="right" dir="rtl"> עכשיו יפה. עכשיו הכל שקט. עכשיו אין איש. אין איש בינינו, אהובי.נפשי שמחה. אבל רק בוא כבר, בוא. אתה יודע, חזקה אני. כוחי אפילו רב משהיה.אבל רק בוא כבר, בוא. הה, אהובי, הזמן עבר מהר, עבר מהר וקל, פתאום נדמה כי זה עכשיו הלכת וכבר הנה אתה חוזר ובא...לא כן? אתה חוזר ובא? לא כן?אבל רק בוא כבר, בוא. הלב אינו יכול יותר. פתאום התחיל מכה באגרופים, פתאום התחיל שורט, נושך, צווח... לא, אל פחד. הוא יירגע. פשוט, הוא לא דיבר ימים רבים. פשוט, ימים רבים היה כאבן. הוא יירגע. אבל רק בוא כבר, בוא. געגועי כמו גלים גדולים נושאים אותי אלייך, מביאים, הודפים, מטלטלים אותי הלוך ושוב. הנה אני שוטפת אותך כולך. הנה אני מושלכת אחורנית כים, ושוב עולה, גורפת, סוחפת מתרפקת... אהובי, אתה שומע זאת. אינך יכול שלא לחוש את זאת.עכשיו הנה כולי סביבך, כולי איתך, כולי נושאת אותך אלי... רק בוא כבר, בוא. אתה תמצא אותי שמחה, טובה ומלאת אושר.אלוהים, נדמה לי כי לא ידעתי אושר כה מלא כברגע זה.אבל רק בוא כבר, בוא. אני יודעת. יעלה השחר וכבר אתה איתי. בוא, אהובי.לכל יש סוף. יש סוף. רק בוא כבר, בוא. ("פונ</div>Sun, 15 Mar 2009 17:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=10636527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=10636527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=8951865<div align="right" dir="rtl">מעניין שלא שמתי לב לזה עד היום. זה לא חדש, שכשנמצאים בעיצומו של פרויקט שואב-חיות, העולם מסביב מתחיל ללבוש צורה של אותה פנטזיה בדיוק. כשנפרדים ממישהו אהוב לא מפסיקים להיתקל בזוגות מורעבי-מגע, לפני החתונה פתאום הכל מלא בשלטי חוצות של שמלות כלה, מכוניות מקושטות בטעם רע ואולמות ארועים מפונפנים. וכשמתחילים (מתחילות?) להרגיש את הכמיהה לילד, העולם מתמלא פתאום בבטנים עגולות, תינוקות יונקים ועגלות שמאכלסות את הרחוב. מצד שני, אם נהיה ריאליים, זו בכל זאת גבעתיים, עיר האמהות בחופשת לידה. אני, לעומת זאת, ראיתי משהו אחר לגמרי, והוא היה מבחינתי הסימן הראשון. בכניסה לאוניברסיטה עמד גבר מבוגר, חרדי, והתפלל. "עמד" זאת מילה לא מדויקת, למען האמת. הוא התנדנד קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, בתנועות קצובות ומהירות, כמעט תזזיתיות. שפתיים ממלמלות בלי קול, עיניים עצומות, חירש לסביבה הסואנת. סוג של טראנס. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0in 0in 0pt; DIRECTION: rtl; LINE-HEIGHT: 150%; unicode-bidi: embed; TEXT-AL</div>Mon, 07 Apr 2008 11:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=8951865http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=8951865http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6900692<div align="right" dir="rtl"> (פורסם במקור בעכבר העיר און-ליין) ההצגות הראשונות של "חברון", שעולה בשיתוף של הבימה והקאמרי, יצרו הד שערורייתי מצד הימין הקיצוני. הפגנות מול אולמות, הקללה האיומה (כנראה) "הבימה יפת נפש" וקריאה לחרם. בהצגה שבה אני נכחתי, קומץ מפגינים קטן עמד ליד האולם, עם שלטים של "חברון מאז ולתמיד". אמנם קומץ קטן, אבל אני עדיין התקשיתי להאמין למראה עיני: תיאטרון פוליטי שמצליח להסעיר את הרוחות, לעצבן ולהוות מחלוקת? חזרנו לשנות החמישים-שישים-שבעים, שבהן היה לתיאטרון כוח חברתי ממשי, ולא סתם חיקוי עייף ומיושן של ערוץ 2? לא להאמין. אז הנה שאלת השאלות – האם "חברון" אכן מצליחה לבעוט בבטן הרכה הן של יושבי האולם, "שמאלנים יפי נפש", והן של נציגי הימין הקיצוני שעומדים בחוץ? התשובה היא כן, אבל רק כמעט. כן, כי תמיר גרינברג המחזאי ועודד קוטלר הבמאי מצליחים לעשות מה"מצב" טרגדיה בעלת ממדים מיתיים ואפיים. בטרגדיה של גרינברג, חברון היא לא רק כאן</div>Fri, 06 Jul 2007 11:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6900692http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=6900692http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6692052<div align="right" dir="rtl">מאז שפורסם כאן הפוסט הראשון. השנה האחרונה כבר על מכשירי החייאה, אבל בכל זאת, עדיין חי. ומה אני חושבת על כל זה? לפני כמה שבועות המנחה שלי לתזה תפס אותי לשיחת "יחסינו לאן" בלתי נמנעת, ושאל האם קורה משהו. ואני סוף סוף הודיתי בפה מלא: אני זוכרת שאני אוהבת תיאטרון. אני רק לא זוכרת למה. יש גם ימים כאלה. הבעיה היא שיש פחות ופחות ימים אחרים.</div>Sat, 09 Jun 2007 15:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6692052http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=6692052http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6640377<div align="right" dir="rtl">(...) אֲנָשִׁים לְלֹא בְּעָיוֹת כְּלָל הַנִּלְחָמִים עַל חַיֵּיהֶם. (מתוך "פטה מורגנה"/ טלי אוקמן) אז יש כאן קטגוריה חדשה, שמחליפה את הפנקס הישן: משפטים שראוי לזכור.</div>Sat, 02 Jun 2007 15:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6640377http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=6640377http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6640300<div align="right" dir="rtl">רגע זעיר שהיה קל לפספס, מתוך האודישנים הגרוטסקיים של "כוכב נולד": "אולי ממנו עוד ייצא משהו". (אב, בעל מסעדת פועלים, על הבן שהולך לאודישן, בתקווה מפוכחת) קצת נצבט לי הלב.</div>Sat, 02 Jun 2007 15:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (טלי רבן-הכט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42400&blogcode=6640300http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42400&blog=6640300