http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282עמי ברנד, מבקר המוזיקה של "מקור ראשון". מעלה לכאן מהדברים שהופיעו בעיתון: ביקורות על מוזיקה ישראלית, לפעמים מחו"ל ולפעמים כתבות מגזיניות. heCopyright 2026 עמי ברנד. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=4123551<div align="right" dir="rtl">הופיע ב"מגזין ישראלי" (מזמן, אני יודע, אבל אני קצת עצלן) שילה פרבר, שבדיוק עכשיו מוציאה את האלבום השני שלה "מתוק שחור", שהוא בוטה ומתריס כקודמו, רק רוצה שתקשיבו לדיסק החדש שלה. לא אכפת לה שלא תאהבו, אבל לפחות תקשיבו. חוץ מזה היא מדברת על החשיפה לעולם, מספרת על איך בוחרים שירים ומגלה ממה באמת היא מתפרנסת לפני שלוש שנים שילה פרבר הוציאה אלבום ראשון. הרושם מהראיונות איתה היה שמדובר בבחורה נוירוטית, שממש לא כדאי לעצבן אותה. קצת אחרי האלבום היא התחילה להופיע בחדר חזרות קטן שהוסב לכוך הופעות בדרום המאובק של תל אביב. פרבר, שישבה שם מול בערך 30 איש, הייתה בהחלט עצבנית אבל מאוד לא מאיימת. היא נראתה לרגעים כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד. פרבר של היום היא חיית הופעות משופשפת. ראיונות פחות מלחיצים אותה. היא בוחרת להיפגש בבית קפה על הים. מעין הפוך על הפוך מהתדמית הגותית שלה. "חשבתי שיהיה חורף", היא חצי מתנצלת. "אם הייתי יודעת שקיץ בחיים לא הייתי באה לפה. בחורף זו אווירה רומנטית. בסוף השמש הזאת, שכל כך מאיימת עלי". לפני</div>Wed, 07 Jun 2006 22:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=4123551http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=4123551http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=4123476<div align="right" dir="rtl">הופיע ב"מגזין ישראלי". "על המשמרת", החדש והמשובח של פורטיסחרוף, חידש את הזוגיות הנפלאה ורבת השנים בין רמי פורטיס לברי סחרוף (שלא הגיע לראיון אגב, אבל יוצג בכבוד). פורטיס, מתברר, הוא בחור אנלוגי שהרוס על מוסיקה אלקטרונית, אוהב להקליט ופורח בהופעות, נהנה להתווכח ולא סובל חדשות. אין קץ לילדות "על המשמרת", האלבום החדש של פורטיסחרוף, החזיר אותם לא רק לבמה יחד, אלא גם לחנויות התקליטים. האלבום קוצר שבחים בביקורות אבל גם נמכר היטב. ומשום שהוא נמכר היטב, לברי סחרוף לא כל כך בא להתראיין. לרוב הכתבות הוא שולח את החצי היותר דברן, רמי פורטיס. ככה מצאתי את עצמי במושב שקט ליד נתניה, שבו אפילו הכלבים יכולים לתפוס תנומת צהריים במרכז הכביש. אני מחפש את הבית לפי הכתובת שנתנו לי, אבל במושב לא מאמינים בשמות רחובות. "עזוב רחוב, את מי אתה מחפש?", אומרת לי שכנה שבאמת מכוונת אותי לבית של פורטיס. <P class=a dir=rtl style=</div>Wed, 07 Jun 2006 22:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=4123476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=4123476http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3343005<div align="right" dir="rtl">שלום חנוך / המיטב אן-אם-סי שנה וקצת אחרי ש'מדיה דיירקט' הוציאו לו אוסף של ארבעה דיסקים, מוציאים עכשיו באן-אם-סי אלבום אוסף משולש לשלום חנוך. 'המיטב', כנהוג בסדרה, מקוטלג כרונולוגית ומתחיל בטעימה מ'שבלול' עם אריק איינשטיין ומשלושה קטעים מתקופת חנוך בלהקת תמוז. הבעיה בסידור כזה, לפי לוח השנה, היא שהקריירה נבחנת בצורה כמעט אמפירית. קל להשוות בין 'טיול ליפו' (במקור מתוך 'אדם בתוך עצמו' 1977) לבין 'כל אחד רוצה' ('מוסקט', 1999, עם אריק איינשטיין). ההשוואה לא מלבבת בכלל, והיא לרעת העבר הקרוב, לצערי. חנוך הוא ללא ספק אחד המוצלחים והפוריים שבמלחינים הישראליים. הוא גם שמר על רמה מסוימת לאורך כל הדרך. ככה שגם מאלבומים חלשים שלו, כמו 'ערב ערב', אפשר יהיה לחלץ שלושה שירים שיעמדו ליד הקלאסיקות בלי להתבייש. אמנם הפער בהשראה ובמחויבות אינו ניתן לטשטוש, אבל אין ספק שבכמעט חמישים השירים שנבחרו לייצג את קריירת הסולו של חנוך, יש מעט נפילות והרבה להיטים בצדק, נכסי צאן ברזל ויצירות מופת. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 14pt; LINE-HEIGHT: 150%; FONT-FAMILY: Arial; mso-ansi-font-size: 12.0pt; mso-ascii-fo</div>Tue, 07 Feb 2006 18:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3343005http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=3343005http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3342987<div align="right" dir="rtl">הסרט רץ בדמיון יוסי בבליקי, בועז כהן דצמבר 1 טרקטור/התו השמיני בשנות התשעים זכו אלבומים של פסי קול לסרטים לפופולריות עצומה. אמני פופ ורוק בכירים כמו מרק קנופלר, בונו וסטינג הלחינו מוסיקה לסרטים ותרמו שירי נושא שהפכו ללהיטים גדולים. במאים עם גישה למוסיקה כמו וים ונדרס ('מלאכים בשמי ברלין' ו'עד סוף העולם') ומפיקים עם יד על הדופק ('אישה יפה', פסקול עמוס להיטים) הביאו לפריחה בתחום. אלא שלא כל סרט הוא ג'יימס בונד, ולא כל אלבום פסקול מיועד למצעדי המכירות. אצלנו גורלם של קטעים כאלה הוא להיעלם לאחר שהסרט נעלם. מקסימום להישאר בארכיון של המוסיקאי. הרי אי אפשר לשלב את הקטעים באלבום רגיל, שיש לו בדרך כלל קונספט אחר. לכן הטובים שבקטעים הללו מגיעים לרוב אחרי שנים לאוסף של אותו אמן. העניין הוא שלא פעם מדובר בבזבוז. לפעמים הסרט הוא סתמי, אבל המוסיקה נפלאה. ולא מדובר רק בשיר הנושא, שלפעמים מצליח ברדיו, אלא במכלול כולו. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZ</div>Tue, 07 Feb 2006 18:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3342987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=3342987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3330370<div align="right" dir="rtl">"הוא קונה מיקסר שבע מאות ערוצים מחבר מיקרופונים מחבר Left לLeft מחבר Right לRight מחבר לחשמל מוצא את הכפתור האדום ולוחץ עליו" (אלכוהול וסיגריות, שלום גד, תנועות מטאטא מהירות) אני האחרון שיכול לכתוב ביקורת על הופעה של שלום גד. אנרגטי, לא אנרגטי, זורם, לא זורם. לפעמים ככה ולפעמים ככה. אבל זה בכלל לא משנה. גם העובדה שהופעה של שלום הייתה פעם מאורע כמעט חד פעמי והיום היא שיגרה של חודש-חודשיים לא פוגמת בחוויה שהופעה כזאת מזמנת לי. ואתמול גם הבנתי למה. למה לא איכפת לי אם היה זורם ואם האנרגיות ישבו כמו שצריך וכל זה. אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אולי זה לא קשור לפורום מוזיקה ישראלית, ואתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב. ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האיטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט</div>Sun, 05 Feb 2006 17:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3330370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=3330370http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3239431<div align="right" dir="rtl">ג'ון קייל הוא מוסיקאי ותיק, שמחזיק במניות יסוד באחת הלהקות החשובות ביותר בתולדות הרוק &#150; ה'ולווט אנדרגראונד'. עם נחיתתו אצלנו, כשנשאל במסיבת עיתונאים על הלהקה ההיא, השיב קייל שהוא מעדיף לעסוק בהווה ובעתיד ושעלילות ה'ולווט' כבר לא מעניינות אותו. בכל זאת, חלפו כבר כמעט ארבעים שנה ומאז הוא כבר הוציא לבדו 23 אלבומי סולו. חלקם מופתיים, רובם טובים מאוד.זו הסיבה שהקהל שהצטופף בעמידה וחיכה לו בכיליון עיניים ואוזניים בזאפה תל-אביב, לא ידע את נפשו כשהאיש עלה לבמה ונטל את הוויולה החשמלית המיתולוגית שלו ופצח בצלילים המוכרים של 'ונוס בפרווה', אחד השירים הישנים והעוצמתיים ביותר של ה'ולווט'.ההופעה החלה עם בעיות טכניות קלות, כאשר קייל מניע בראשו בעצבנות לעבר הסאונדמן, מסמן שהוא לא שומע את עצמו במוניטור. אבל תוך כמה שירים לעומק ההופעה אפשר כבר היה לראות אותו מחייך. כמו שהוא עצמו איפיין את הקהל המקומי, הישראלים פשוט מקשיבים יותר. לא מן הנמנע שחלק מההרפתקאות אליהן לקח קייל את שיריו בערב הזה, היו תוצאה של הויברציות החיוביות שעלו מאנשים שמולו.רוב ההופעה היתה איזון מדויק בין חומר חדש, משני האלבומים האחר</div>Sat, 21 Jan 2006 17:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3239431http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=3239431http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3220630<div align="right" dir="rtl">ג'ון קייל יופיע בת"א היום מחר וממליץ: "תכינו אטמי אוזניים" המוסיקאי הוותיק דיבר במסיבת עיתונאים עם נחיתתו והבטיח הופעה עם רוקנרול. פשוט רוקנרול בתחילת השבוע נחת בארץ המוסיקאי המוערך ג'ון קייל, שיופיע מחר ומחרתיים בתל אביב. ההופעות בארץ הן יריית הפתיחה בסיבוב הופעות אירופי עמוס. קייל, בן 64, מלחין ומפיק מוסיקלי מבוקש, היה חבר, יחד עם לו ריד, בלהקה המיתולוגית הוולווט אנדרגראונד. הוא מצידו מסרב להיאחז בעבר ומתלהב בעיקר מהאלבום החדש של סנופ דוגי דוג ומד"ר דרה. "מה שד"ר דרה עושה מבחינת ההפקה, זה דבר שלא רואים היום" מתפעל קייל, "כל הרעיונות נמצאים בהיפ הופ. הם מכניסים לעבודות שלהם את כל מה שנמצא בסביבה. 50 סנט שילב קטע פרשנות ישן מהטלוויזיה לצד שירי אר'נ'בי מתוקים. סנופ דוג יוצר סאטירה עשויה היטב. פארל וויליאמס משלב סאונד של תרסיס צבע בלהיט שעשה עם סנופ, 'דרופ איט', גם כאביזר קצב וגם כאיזכור לגרפיטי. זה אלמנט חברתי חדש". <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 14pt; LINE-HEIGHT: 150%; FONT-FAMILY: Arial; mso-ansi-font-size: 12.0pt; mso-ascii-font-family: Verdana; mso-hansi-font-family: V</div>Wed, 18 Jan 2006 15:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=3220630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=3220630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2978413<div align="right" dir="rtl">קולי בראד סשן הוצאה עצמית כשדן תורן, שחקן מצליח, החליט לעבור לצד השני של המדרכה ולהפוך לזמר ומוסיקאי, לקח הרבה מאוד זמן עד שהקהל השתכנע. קשה היה לקבל את התיכוניסט מ'על הברזלים' בטלוויזיה ומ'בחינת בגרות' בקולנוע כבחור ששר 'בובה מדברת אנגלית' ו'לבן על לבן'. לברברה סטרייסנד מותר להיות גם שחקנית וגם זמרת. גם לגידי גוב. אבל כשמדובר באמן יוצר, קשה קצת להסתגל לשינוי. תורן כבר הוכיח את עצמו לגמרי לא רק כי באמת מוכשר, אלא גם כי הוא פרש למען המוסיקה כמעט לגמרי ממשחק. היום ברור לכולם שהוא גיטריסט, מלחין ומחבר מילים הרבה יותר מאשר איזה שחקן אורח בטלנובלה. אמן צובר עם השנים "טייפ קאסט", אפיון דמות, ואיתה הוא ממשיך הלאה. הקהל זקוק לתיוג. אתה יכול להיות או זה או זה, קשה מאוד להיות גם וגם. קולי הוא מעצב שיער ולכן אצלו זה אפילו עוד יותר</div>Thu, 08 Dec 2005 15:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2978413http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=2978413http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2978381<div align="right" dir="rtl">מלכה שפיגל ראש בלטה סווים/ אירסיי יש בעיה מאוד מעצבנת בכל מה שקשור לאלבומי מופת שיוצאים מה שנקרא, 'בשוליים'. כשאמן איזוטרי יחסית מוציא אלבום, גם אם מדובר במשהו שמבחינת משקלו הסגולי מקביל ל'שבלול' של איינשטיין וחנוך, האלבום יאזל תוך תקופה מסוימת, ובכך יקיץ הקץ. אמני שוליים לא יכולים להרשות לעצמם הדפסה של מהדורה בת יותר מאלף עד אלפיים עותקים. הרי אם מדובר במשהו טוב, אלפיים איש בעלי טעם הרי תמיד יימצאו. אחרי שתאזל המהדורה הראשונה, איש לא ידפיס אותה מחדש. אנשים ימשיכו להעביר מפה לאוזן את השמועה, אבל הדרך היחידה להשיג את השירים תהיה בתוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט. צריך יוזמה ומעוף, שהרי רווח כספי גדול אין פה</div>Thu, 08 Dec 2005 15:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2978381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=2978381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2762224<div align="right" dir="rtl">בתרבות הישראלית הפופולרית יש משהו עכשוויסטי מאוד. מה שלא רץ כאן ועכשיו, כאילו לא קיים, לא היה מעולם. יש מספר רב של אמנים מצוינים שנשארו בצידי הדרך ולא קיבלו את הכבוד המגיע להם. חלקם בגלל חוסר אמביציה מספקת, חלקם בגלל בעיה קשה של יחסי ציבור. חלק אחר סבל מכך שתרומתו היתה בעיקר באולפן החשוך, מאחורי הקלעים. אילן וירצברג: תקן איכותי אילן וירצברג נמצא בשטח מאז תחילת שנות השבעים. הוא הרבה להשתתף כנגן ומלחין בפסטיבלי זמר ובפסטיבלי ילדים, ובאלה הוא היה תמיד על התקן האיכותי והלא מתחנף. בין השירים שהלחין 'תיתני לי להחליט' (ג'וזי כץ) ו'הלילות הקסומים' (נורית גלרון) לילדים, או 'זה לא זה' למבוגרים. וירצברג תמיד כיוון גבוה כמלחין וכמעבד, אבל גם גישתו למילים היא כזאת שלא מתפשרת. כך מצא את עצמו וירצברג עובד עם שמעון גלבץ על 'בציר טוב', אלבום מופתי משירי יונה וולך. הקולות של השניים וגישת הרוק המתקדם בעיבודים עשתה הרבה טוב לוולך, אבל לא הרשימה את הקהל. שנים רבות לקח ל'בציר טוב' להגיע למכירות של תקליט זהב (20 אלף עותקים). המעורבות של וירצברג ברבי מכר היתה במפגשים שלו עם שתי זמרות בעיקר: גלי עטרי ונורית</div>Mon, 31 Oct 2005 19:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (עמי ברנד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42282&blogcode=2762224http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42282&blog=2762224