http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047וכל מה שנשאר בי עכשיו heCopyright 2026 גיזמו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=14979299<div align="right" dir="rtl">הוא כמעט כואב - הלחץ בחזה, עם כל נשימה הוא זורם לכתפיים,מרטיט את הידיים וממלא את חלל הבטן, אך אינו מרפה, הלחץ הזה שבחזה.כמעט קשה לי לנשום ואני יודעת, פשוט יודעת, ההקלה תבוא רק ממגע קל של שפתיך, שימשכו אליהן חלק מהעול הזה וינפישו בי תקווה שגם אתהרוצה שכמעט יכאב לך ככה.</div>Sun, 13 Jan 2019 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=14979299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=14979299http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13703385<div align="right" dir="rtl">אף על פי שעיני היו עצומות חשתי בהם, גרגרי התגלגלו על עור זרועותי, יכולתי לטעום את מי המלח שסדקו את שפתי, הרגשתי ערומה אבל בדים קלים עטו את גופי. ראש הצוק המכוסה דשא ירוק ובוהק התפרס לאורך קילומטרים. קול עז הקיץ אותי מהחלום, הגל התנפץ לרגלי הצוק ופיזר עלי אלפי טיפות מים קרות כסכינים.הינה היא נתגלתה לפני כחזון, אימתנית, יפיפה, אישה רמה ומקדמת את פני, רעמה גלית שיתקה אותי במקומי, הזה החשוף דחק אותי לאחור ושני תורנים זקופים התנשאו לתוך השמים כמגדלי בבל - נדהמתי וקדתי לה. הרגשתי בנוכחות מלכותית שאין לי זכות להביט לתוך עיניה. שקטתי, קטונתי ואז התמלאתי ביטחון והבטתי שוב.פניה אכולי המלח של הסירנה דמו יותר לפניה מקפיאות הדם של הגרגונה. גופה נפצע על ידי הגלים שקרעו אותה לאורך השנים, והתורנים הרקובים בקושי החזיקו את עצמם על הדק החרוך אשר גידל על עצמו אצות ירוקות, חומות ואדומות. אבל האם, הדרה נפגע, יופיה התמתן או שהמבט שלי זוהם בסטנדרטים?</div>Tue, 12 Mar 2013 20:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13703385http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13703385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13672916<div align="right" dir="rtl">בחיי לא נרתעתי מכלב. הם נעמו לי מרוב האנשים, ולכן כשדרכנו בחרו להצטלב, לא הרגשתי אף חשש קטן בפנים. הוא עמד שם בסמטה חשוכה, נוטף את ריח הפחים בהם חיטט, הוא הבריח כלפי נביחה, אבל כלב נובח לא נושך. הרופאה מלמלה "לא נורמלית" את ידי שלוש שעות היא תפרה, וכשההרדמה נגמרה לי, הצריבה הורגשה בנשמה הקרועה. ואחר כך בא חיסון הכלבת, ואני הרגשתי עוד יותר מטומטמת, בחיים לא פחדתי מהכלב, וגם לא האשמתי אותו אני מאשימה את כל אלה שגרמו לו לחיות כמו כלב. </div>Thu, 14 Feb 2013 22:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13672916http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13672916http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13626625<div align="right" dir="rtl">אני שומעת אותך מהחדר, רועש, גועש ומתרגש והנה בקליק אחד אתה רותח ומוכן.מחדירה אותך פנימה, טובלת, מערבלת משתוקקת עוד יותר ויותר שתחמם אותי מבפנים, והנה בא הנוזל הסמיך, מתוק, טעים, מרקם נפלא, סורר, מתפזר לכל הכיוונים,ופעם נוספת אני נוכחת להבין עד כמה אני אוהבת תה עם דבש בקור הזה.</div>Wed, 09 Jan 2013 14:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13626625http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13626625http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13626303<div align="right" dir="rtl">שקרים בארון והלב נשבר, מהצליל של המילים אני מרגישה את החזה מתכווץ ולוחץ על כל האיברים הפנימיים. העיניים שלי מתמלאות דמעות, הדם שלי גועש מכעס, והמצפון מתעייף מהאימפוטנציה שהפיל עליו העולם האמיתי. תמונות, כנות, אישיות, כואבות, התווים נראים לי מוכרים, אך האישיות איננה, ריקה, שילדה, חוליה חסרה. הרבה שואלים איך יכולת? ואני שואלת האם יכולת שלא? ומה היה קורה אם לא? אנשים מתעסקים בשאלות שהתשובות אליהן ברורות, הרבה יותר קל להתעסק בשאלה מוסרית שאותה אפשר לתייג ולנתח, השאלה הגדולה יותר היא זו שאנשים מנסים להתעלם ממנה, מה שכקשה לדימיונם ולאופים לעכל. אבל אלה סתם אנשים, שמדברים, מתלחששים ומשתקים אותי, כמו אבנים הקשורות לרגלי. אני איתך, אוהבת יותר מתמיד, נושמת את הרוח שלך, מקבלת השראה מהעוצמה שלך ובוטחת בך. אבל בבקשה, מספיק עם השקרים בארון.</div>Wed, 09 Jan 2013 02:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13626303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13626303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13623568<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת אותה עם עיניים עצומות, היא מובילה אותי בחשכה ואני צועד אחריה, מדי פעם מביעה את דעותי. העבר מבחינתי עבר,התנדף ללא זכר, אני לא הייתי שם, לעזור, לכוון לעודד ולכן, כל בחירה לפני איננה רלוונטית. ואז העיניים נפקחות, ואז נורא קשה לעצום אותן חזרה, רואים הכל במכה, סופגים הכל במכה, מכה, מכה, הלב שלי מוכה מכה. נראה שהעולם נפער ובלע אותי, אני מנסה להיות חזקה, מנסה להתמודד ולשחות כנגד המערבולת מבלי להודות בפני עצמי שעייפתי. היא אומרת לי שהסופה תעלם "לא משנה לאיזו רוח גרמתי לנשוף, בסופו של דבר לאיש לא יהיה אכפת" היא טוענת ואני, מהנהנת, מאמינה, אבל הלב שלי כואב ונקרע, עם כל מילה רעה, כל שורה. אני מנסה לחשוב על עצמי כאדם גדול יותר, מתמקד בדברים חשובים, באושר ועם זאת נסחפת לקטנות. לי אין שקרים בארון ומעולם לא היו, אני רק מקווה שכל השלדים האלה יתפוררו וישאירו אתנו בשקט.</div>Sun, 06 Jan 2013 23:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13623568http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13623568http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13567479<div align="right" dir="rtl">סחור סחור בין אורות נוצצים ריח צמר הגפן המתקתק תוקף אותי, אוטם את נחירי. האנשים מתמוגגים לצללים, הילדים הופכים למפלצות קטנות מעוותות וריח הצמר גפן המתקתק תוקף את נחירי - רגע, כבר אמרתי את זה.דובון חום תלוי מהצוואר מעל דוחן, אני מדשדשת ונתקלת באנשים מסביבי, סחור סחור ונופלת לרצפה הדביקה, מקיאה.אני לא יכולה לחיות כך יותר, בשקר, באורות, בכתמים האדומים שמרחפים מעלי, אני נשכבת על האספלט ונושאת עיני מעלה, כוכבים.קצת שקט נפשי בבלאגן ויזואלי, כוכבים, לבנים על רקע שחור.אני שומעת את מגדת העתידות באוהל ליד צוחקת עלי ומנופפת יד כחושה עם צפורניים ארוכות מעל קלפי טרוט."מתאים לך" היא אומרת "החיים האלה על הקו, צועקת מבפנים אבל אף אחד לא שומע, הבדיחה האולטימטיבית של אלוהים - לבנות חיים שלמים בסוד".היריד, למה באתי לפה? אני מרגישה כמו זונה אחרי יום עבודה קשה שוכבת בגועל הנפש של אחרים, מי יושיט לי עזרה?</div>Mon, 26 Nov 2012 00:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13567479http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13567479http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13565947<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה אותו כרגע, הרעב הזה, הוא נמצא בתוכי, הוא מתחנן לפרוץ, הוא לוחש לי "תיהי אימפולסיבית... תנשכי... תקרעי את הבשר מעליך",אני משחררת את הקליק בצוואר, חורקת את שיני ונושמת עמוק "זה יעבור" טוען ההגיון " הוא לא יכול להיות שם עוד הרבה זמן, אני כאן עכשיו איתך".הוא גם צודק, אבל שנינו יודעים עד כמה התגעגעתי לרעב.ההגיון ממשיך להרגיע אותי, אני נודדת איתו אל העובדות של המציאות, צריך, עכשיו, דרוש, שכר, לקום בבוקר ובזמן ששנינו מתדיינים היד שלי מתחילה לבעור, לא שמתי לב, אבל ציפורני כבר מספר דקות חורצות בעורי "גם אני מתגעגע אליך".אני מרגישה את ניבי מתארכים, מגרדים את החייך, מפלחים את השפה, אני מנסה להסתיר אותם והרעב צוחק עלי מבטני.ושוב ההגיון פונה עלי "תיהי רצינית" הוא דורש "את כבר לא ילדה, אנחנו צריכים לשלוט ביצר ולא להפך, הוא לא אמיתי" אבל בפנים אני יודעת,הרעב מביט עלי בסלידה ממה שהפכתי להיות, ממתי אני כזאת חלולה? כלי ריק מרופד בהגיון."את יודע מה את" צוחק עלי הרעב "למה את כולאת את החיה, הירח מלא ואני רוצה לצאת לשחק. את מתהלכת הלוך ושום במעגל, בשבי, פשוט תשברי את הסורגים, את יודעת שיש לך את ה</div>Sat, 24 Nov 2012 23:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13565947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13565947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13523093<div align="right" dir="rtl">הוא הרים את הטבעת ואמר "שווה פרוטה" והאולם ענה במקהלה "שווה", הוא החזיר את הטבעת לחתן שהחליק אותה על יד כלתו המאושרת. היא חייכה הוא חייך והם התנשקו, האולם צהל ואני נשפתי בכבדות, זה כואב, זה לא הוגן. אני מחייכת חיוך לבן ומקללת את החתן, הכלה והעקבים שעלי, יותר מהכל אני מקללת את החיים. "שווה פרוטה" הביטוי מרתק אותי במידה, האם אני שווה פרוטה? מה אני תורמת לחיים האלה? תקועה במעגל קבועה של עבודה לימודים, לימודים עבודה, האם אני שווה פרוטה? מה אני תורמת? ואז אני חושבת לעצמי, יש לי ערך, היא נותנת לי ערך, אני מניחה שהשווי שלי הוא ביחס לכמה אני אוהבת אותה. כשאני לבד, אני מרגישה אבודה, קרועה במציאות, עד כי לפעמים בא לי להקיא, במחשבה שכך יראו החיים שלי אין לי חשק להמשיך בהם, להכלא למרוץ האנושות. ואז היא מופיעה, רגעים של אושר במציאות מקבילה, צחוק מתגלגל ורועם, חום ידיים מהפנט, ואני.... כל מתחיל מהבטחה. לעסיסיות לחום. ואז, היא לא מאכזבת. כלגימה של יין אדום, הוא מתפשט מקצות אצבעותי הקפואות, אל כף היד ומערפל את חושי. אני מתעוררת. כפסנתרן אשר התגעגע לבאך אני טומנת את אצבעותי, הסימפוניה נ</div>Wed, 24 Oct 2012 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13523093http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13523093http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13063549<div align="right" dir="rtl">אני בת 25, כבר ילדה גדולה ואם זאת אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מכירה את העולם. כל פעם שאני נאחזת במשהו המציאות מחליקה לי בין האצבעות, שום דבר לא מתחבר. תמיד ידעתי שהחיים קשים, לא הוגנים, מתישים, אבל לא חשבתי שהם יראו ככה. אני בת 25 ועוד שלושה חודשים אני אהפוך לראשונה בחיים שלי לאחות גדולה. אבא שלי בגיל 50לחייו החליט לשאת אישה צעירה שעומד ללדת לו בת חדשה. והסיבה שאני משתמש במילה "חדשה" זה בגלל שהוא בהחלט לא זוכר אותי, הבת הישנה שלו, הגדולה, מחצית מגילו. זה לא שלא צפיתי לשטות כזו מצידו, אתם יכולים לדמיין לעצמכם כשהיא תיהיה בגילי אבא שלה יהיה בן 75, זה לא מרגיש בסדר, אבל זאת בעיה שלו. הבעיה שלי מגיעה מהצד של אמא שלי. אמא שלי התחתנה עם אבא שלי והם התגרשו, גרושים מאוד מאוד מגעילים לאחרי 25 שנות נישואים. דודה שלי - אחותה, נשואה ךחמור בן 40 ואף על פי שאין לנו שום הוכחות, נראה שהוא מכה אותה בזמנו החופשי, אז מיותר להגיד שהנישואים שלה כושלים. כל התקוות נופלות עלי, למצוא גבר! גבר חתיך! גבר חכם! גבר עשיר! גבר,גבר,גבר,גבר,גבר. זאת המילה העיקרית שאני שומעת בשלושה שבועות האחרונים, כמה א</div>Sat, 18 Feb 2012 23:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (גיזמו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=42047&blogcode=13063549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=42047&blog=13063549