http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345heCopyright 2019 מיק הקטנה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10774988<div align="right" dir="rtl"> 1. "כיצד יכולה הפסיכואנליזה לצמצם אדם ליצור מעורר-הרחמים שלנצח מכרסם את אבא'לה ואמא'לה ולעולם לא שום דבר אחר? כיצד יכולה הסינתיזה של "אז זה מה שהיה!" ו"אז זה אני!" להיות מופחתת לגילוי המשמים והאינסופי של אדיפוס, "אז זו אמא שלי, זה אבא שלי"?" (ז'יל דלז ופליקס גואטרי,אנטי-אדיפוס) 2. הבודהיסטים חיבבו מאוד את הגיהנום: למעשה, מאות ואלפי כתבים בודהיסטים מוקדשים לתיאורים מפורטים מאין כמותם של מדורי הגיהנום השונים (והיו ארבעה-עשר, שמונה חמים ושישה קרים) והעינויים היחודיים שעוברים השוכנים בכל אחד ואחד מהם, החל בנעיצת חרבות בכל הגוף וכלה בבישולים בקדירות רותחות. הרעיון לפיו איזורי-הגיהנום הם חלק אינטגרלי מהיקום ואנשי בעלי מצבורים קארמטיים מפוקפקים עלולים למצוא שם עצמםמופיע כבר בכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר, אבל האובססיה האמיתית ביחס לגיהנום, כולל ציורים, פסלים, ואפילו פארקים המוקדשים לנושא, צמחה רק כאשר הבודהיזם הגיע לסין במאה החמישית בערך. ולבודהיסטים הסיניים גם היה מאוד ברור מי הם שוכני-הגיהינום: ההורים שלנו. התכתיבים העתיקים של הנאמנות-הצאצאית מבית מדרשו של קונפוציוס (תרגום על</div>Thu, 23 Apr 2009 02:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10774988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10774988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10765309<div align="right" dir="rtl"> הכל התחיל מזה שלפני זמן מה כתבה לי פוסט על השפות שלה, וג'וליאנה הלכה בעקבותיה, ואני התחלתי להרהר באפשרות לכתוב דבר מה על השפות שלי, שרובן, למרבה הצער, אינן שלי כלל וכלל: על הבושה העמוקה בדבר העדר כל מימד משמעותי של ערבית, למרות שלמדתי את השפה ארבע שנים; על השוודית שנשארה לי צליל ידידותי, מוכר ועליז, הבטחה של חיים ירוקים יותר, למרות שלא עשיתי מעולם מאמץ ללמוד אותה ברצינות- וכה חבל לי על כך; על הגרמנית, שאני קוראת בה באופן שוטף למדי, ועפר לרגלי תחבירה האלגנטי והמתוחכם, אבל שיתוק מבעית אוחז בי בכל פעם שאני מנסה לדבר; על שביבי-שפות נושאי זכרונות חיבהמחברים אהובים - בעיקר קללות בהונגרית מחברתי א' ותלונות בפולנית מידידי ו'; על היוונית שמעולם לא עשתה לי את זה, ועל הלטינית שבה התאהבתי מיד; על הענייןהפתאומי בסנסקריט, בעקבות המפגש עם הבודהיזם, ועל הקפריזה שהיתהונעלמה כעבור זמן קצר ללמוד יפנית.ואז נזכרתי בצרפתית. מעולם לא למדתי צרפתית. למעשה אין לי כל שביב של ידיעה בצרפתית או הבנה מינימלית של דרכי פעולתה של השפה הזו או אינטואיציה בסיסית ביותר לגביה, ואם להיות כנה לחלוטין, גם לא חשתי בחסרונה בש</div>Mon, 20 Apr 2009 06:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10765309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10765309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10701228<div align="right" dir="rtl"> "Gutentag. Gibt es Fragen?" המילים הללו (צהריים טובים, יש שאלות?), בהן פותח דוקטור פ' כל אחד ואחד משיעורי הגרמנית-למתקדמים שלנו (בכל חמשת-הימים-בשבוע בהם הם מתקיימים, אללי), נותנות לי את האות להתחיל בבהייה נמרצת. שיעורי שפות הם השנואים עלי ביותר מקדמת דנא; אני תמיד משתעממת בהם עד צאת נשמתי. אני לא בטוחה מדוע - זה בודאי לא בגלל איזה כישרון מיוחד בתחום, אותו אני נעדרת לחלוטין, אלא פשוט בגלל שלמידת שפה מתרחשת בקצב אינדיבידואלי לחלוטין וכל ניסיון לבצע את התהליך הזה באופן קבוצתי דומה לישיבה בפקק תנועה ענקי, אבל כזה שמדי פעם מתקדמים בו כמה מטרים: קלאץ'-ברקס, קלאץ'-ברקס. אשר על כן, אני מניחה למחשבותי לרחף בגובה נמוך עד שדוקטור פ' נוקב בשמי ומבקש שאקרא משפט או שניים. אני גואלת את עצמי עם יכולתי להגות רי"שים בלתי-אמריקאיים בעליל, והוא מניח לי עד ליום המחרת. מדי פעם אני קולטת משהו מן הדאחקות של הדוקטור, כגון "pre-noun insertion is not something you have to go to the hospital to do", אבל רוב הזמן אני שקועה במחשבות - לא עמוקות במיוחד, היו בטוחים, הן משתרעות היכן שהוא בטווח שבין 'כמה קלוריות יש</div>Sat, 04 Apr 2009 02:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10701228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10701228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10660062<div align="right" dir="rtl"> יחסיי עם ל', אקסי משכבר הימים, עמדו תמיד בסימן חוסר היכולת לנהל שיחה רצינית, וזוהי כנראה אחת הסיבות שאיתו הצלחתי לשמור על קשר אמיץ וחם בעוד שמערכות יחסים שהיו מבוססות על עומק ותקשורת מתהומות הנפש איכשהו הסתיימו בכי רע. לא שלא ניסיתי: אחת לכמה זמן הייתי מחליטה שחליפת השנינויות והאנקדוטות האינסופית שלנו מיצתה את עצמה והייתי מתאמצת להביא אותנו לדבר על רגשותינו המורכבים או ילדותנו רבת התסביכים או מה שלא יהיה, מאמצים שזכו לתועפות של צחקוקים כבושים מצידו של ל' והסתיימו בכך שהייתי מכריזה בזעם 'טוב, לא חשוב', על כך היה ל' מגיב במטבע החביב עליו: rule Polania! ל', שהיה נצר לשושלת מפוארת של הונגרים מצד אביו ורוסים מצד אמו נהג בכל עת להביע את זעזועו המשועשע מן העובדה שהנני פולנייה ארבעה-רבעים, ללא אחד בשישים של דם טאטארי שיגאלני, ושם החיבה שהוא הצמיד לי עוד בראשית היכרותנו היה 'פולנייה קטנה' וברגעי נחת "פולנייה קטנטנה שכמוך". אני, כמובן, התקוממתי וטענתי שאף אחת מהתכונות המציינות המיוחסות ליוצאות תפוצה זו איננה רלוונטית עבורי,מה שהיווה עבור ל' את ההוכחה האולטימטיבית שאני אכן פולנייה בכל רמ"ח ושס</div>Sun, 22 Mar 2009 20:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10660062http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10660062http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10644323<div align="right" dir="rtl"> עם שובי לעיירת השינה האוניברסיטאית בה אני מתגוררת לפני כחודשיים וחצי, בערך באותו יום בו נכתב הפוסט האחרון לפנישפצחתי בשתיקתיהממושכת, המתין לי אימייל מרכזת עוזרי-ההוראה במחלקה שלי, המודיע לי שברבעון החורף (שהגיע אל סיומו ביום שישי האחרון) אתרגל את המבוא לבודהיזם שמלמד פרופסור H. ההודעה עצמי לא היתה מפתיעה בשום צורה, שכן עובדה ידועה במחלקה הקטנה והקומפקטית שלי היא שדוקטורנטים מצופים ללמד לא את מה שהם יודעים לומר עליו שלוש וחצי מילים, אלא את הקורסים בעלי מספר התלמידים הגדול ביותר. למבוא לבודהיזם נרשמו 76 תלמידים; לשם השוואה, למבוא לרפורמה הפרוטסטנטית נרשמו 12. נכון ליום קבלתי את ההודעה, הסתכם הידע שליעל בודהיזם בפרטים הבאים: 1. נזירים בבורמה מקבצים נדבות לפרנסתם. 2. אסור להניח פסלים של הבודהה על הרצפה. 3. משהו עם סבל. כל החיים הם סבל? 4. "אין אני", מי יודע מה זה אומר. 5. לכתבים שלהם קוראים 'סוטרות'. 6. נירוונה. מי יודע מה זה אומר. 7. אחת מדרכי המדיטציה הפופולריות בצפון הודו היא התבוננות בגוויות מרקיבות (כן, כמובן שאת זה ידעתי). 8. פרופסור H חמוד להפליא ומבטאו הניו-זילנדי ממיס</div>Wed, 18 Mar 2009 05:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10644323http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10644323http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10614205<div align="right" dir="rtl"> אכן, שתיקה ארוכה היתה זו. והיא לא נבעה לא ממשבר אישי ולא ממשבר קיבוצי, לא מהחלטה מחושבת שחיי הבלוגיים הגיעו לקיצם ולא מהעדר דברים לכתוב עליהם, פשוט מתחושה שזה לא מתאים יותר. הבלוג נעשה לי דחוס מדי, והחלטתי לצאת החוצה ולשאוף מעט אוויר של לחיות את החיים ולא לכתוב עליהם. אין לי ספק שזה נשמע קלישאתי מאוד, שהלא מי מאיתנו בכלל 'חי את החיים', וממילא הכתיבה היתה הפעילות הכי חיה שלי במשך תקופה לא מבוטלת ועוד כהנה וכהנה הפרכות למשפט שכתבתי זה עתה. אבל המציאות נותרה בעינה: הרגשתי כאן קצת כמו בצוללת, ואמנם היו מראות תת-ימיים מרהיבים, וגם החברים לשיוט היו שווים ביותר (ועודם), אבל הגיעה העת לשנות את הנוף. והיו חודשיים טובים, טובים באמת. טובים, למעשה, בצורה שאינני ששה לכתוב עליה כיוון שהיא תקמט לי משהו מאוד יקר - מין ציורי דיו שנמשחו בהרף-עין על נייר אורז (שבכלל לא עשוי מאורז אלא מעץ תות, אגב) - לכלל מילים משומשות למדי. ומאידך, מעולם לא נפרדתי מהבלוג הזה באופן רשמי כיוון שהנחתי שביום מן הימים אשוב אליו, כשהשעה תהיה נכונה, כשהגעגוע לכתיבה, לתגובות, למיק הקטנה בעצמה, שאיננה בדיוק אני אבל היא ידידת</div>Mon, 09 Mar 2009 17:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10614205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10614205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10369136<div align="right" dir="rtl"> "גבירותי ורבותי" אמר הקברניט ליושביו המנומנמים של בואינג 777 שעשה את דרכו מתל-אביב לניו-יורק, "בעוד כשלושים שניות תהיה השעה חצות באיזור זה של העולם". יתכן שציפה שבשלב זה ישתלשלו מהתקרה שרשרות צבעוניות במקום מסכות החמצן, והנוסעים ישלפו את בקבוקי השמפניה מתחת למושביהם, אבל נענה רק ברעש המעורבל הרגיל של טרטור מנוע, רעש מאוורר ובכי ילד אקראי. אחרי עוד כמה שניות קראו הדיילים והדיילות כאיש אחד: happy new year! כמה מחיאות כפיים רפות נשמעו מירכתי האוירון. "נו", הפצירה האחת הדיילות, ולרגע נראתה כמשק"ית חווי"ה בגדוד חיילי מיפקדה, "קצת יותר התלהבות, בחייכם!" כמה אנשים הצטרפו למחיאות הכפיים כמי שכפאם שד. חזרתי לישון. אכן, את ראש השנה האזרחית 2009 ציינתי בניסיון נואש לחמם את כפות רגלי תחת השמיכה הדקה שחברת קונטיננטל מספקת לנוסעיה; ובין ובין ציינתי לעצמי שאני כנראה באמת זקנה; כמובן, נולדתי זקנה, אין בכך שום חדש: אבל בלקבוע טיסה ממש על ליל הסילבסטר כבר יש השלמה רבתי עם הזיקנה המולדת שלי. אמנם, בשעתו, כשתלמידי בתיכון שאלו אותי אם אני נוהגת לחגוג את השנה האזרחית החדשההתהדרתי בתשובה החביבה עלי -</div>Fri, 02 Jan 2009 08:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10369136http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10369136http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10316645<div align="right" dir="rtl"> בכל פעם שאני חוזרת ומתמקמת במולדת אני מופתעת מחדש לגלות עד כמה החושים שלי מתחדדים כמעט בן-לילה. היקיצה אל תוך הארץ-ישראליות היא תמיד יקיצה אלמראותעזיםיותר, טעמיםמובהקים יותר, ריחות נוקבים יותר: הכל מוגבר ומועצם בעשרות אמליפיירים קטנים, שרק מבהירים לי עד כמה בקיומי הסיליקוניהיומיומי מערך החושים שלי נחווה כמוגבל, והמעבר ממנו לזה הישראלי משול למעבר מרזולוציהשל 56 צבעים לכזושל 256. ההסבר לכך עשוי להיות נעוץ בהבדל התרבותי היסודי שבין סביבה השואפת להיות סטרילית לחלוטין לסביבה שלטוב ולרע איננה חסה על גופי התופסים-בה-מקום; אבל קרוב לודאי שההבדל הוא בי, בנכונות שלי להתמסר ולהתמזג שאיננה קיימת בקליפורניה (שכן אפיק ההתמזגות היחיד שפתוח באיזור מגורי הוא שופינג קדחתני) נכונות שלהפתעתי המוחלטת והבלתי נגמרת, צפה במלוא נכמרותה בשובי הביתה - וכן, היות שכך הם פני הדברים כנראה אין ברירה אלא לקרוא לזה 'הביתה'. יותר מכל באה התחדדות הזו לידי ביטוי בחוש השמיעה, שבימים כתיקונם האמריקני הוא החוש הכי פחות פעיל שלי, עד כדי אנטיפתיות מוחלטת לסביבתי. ואילו כאן אני שומעת הכל - מציוץ ציפורים בארבע בבוקר (טוב, יש</div>Sun, 21 Dec 2008 13:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10316645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10316645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10280793<div align="right" dir="rtl"> "אני מידאיווליסטית" אמרה בהתנצלות ברידג'ט חברתי כשהתווכחנו על פירושו של איזה טקסט עלום לפניזמן מה,"אני רואה הכל במונחים של שכר ועונש". "ואני מהעת העתיקה", השבתי, "אני מעדיפה גורל קבוע מראש". כך אמרתי, בשביל האלגנטיות והסימטריה של הויכוח, ולא שבתי להשקיע בכך מחשבה עד השבוע האחרון, שבו גיליתי שכנראה הנני חניכה נאמנה יותר של העת העתיקה משדמיינתי, ושבתוכי חיה אנטיגונה או איפיגניה קטנה שלא הייתי עד היום ערה לקיומה, היודעת שלא תוכל לשלושת המוירות שבאולימפוס, אלות הגורל; ודווקא הידיעה הזו, עם הויתור הבלתי נמנע שהיא צופנת בחובה - הויתור על החיים, במקרה של השתיים ההן, וויתור פחות דרסטי אבל עדיין סודק-לב במקרה שלי - מביאה איתה, באופן אירוני,סוג של שלווה. <P dir=rtl style="DIRECTION: rtl; LINE-HEIGHT:</div>Fri, 12 Dec 2008 09:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10280793http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10280793http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10273788<div align="right" dir="rtl"> פסוק מצוטט להבחיל מן הבשורה על פי מתי גורס ש "the spirit is willing but the flesh is weak" (והתרגום העממי גורס "הוודקה מעולה אבל הבשר רקוב"). אני מעולם לא הבנתי אותו, עלי להודות. בהן צדק: שלושים שנה הבשר שלי בקושי היה נוכחות בחיי. היו רגעים שבהם הוא הסב לי יותר נחת, היו רגעים שבהם הוא הסב לי צער גדול, רוב הזמן היה סטטוס-קוו שבמסגרתו הבנתי שעלי להטלטל איתו ממקום למקום ולהשתדל להנעים לשנינו את השהות המשותפת כמה שיותר, ולקוות שהרגע שבו הוא יארוב לי בפינה ויפיל עלי איזו מחלה אכזרית במיוחד יתעכב ככל האפשר. ועוד אוכל לדבר כהנה וכהנה על למה בחרתי לכתוב ולקרוא באופן כמעט אקסקלוסיבי על 'הבשר' דווקא לאור יחסי המרוחקים איתו; אבל להבין איך אנשים מסוגלים להרגיש שהגוף שלהם פועל כנגד רצונם הטהור, לא הצלחתי. אלא שעכשיו הדברים שונים, והמשפט המתיאי מהדהד בחדות שלא היתה בו קודם, אם כי בהבדל אחד: הנפש חפצה אבל הגוף חזק ועיקש ממנה. אני מבינה מדוע דחוף לאנשים לקבוע שהגוף הוא 'החלש' מבין השנים וחולשתו היא שמחבלת ברצונה הטוב של הנפש, שורש העניין בתפיסה הפלטוניסטית המטופשת שיש לאנשים רק שני מצבים: ידיעת הט</div>Wed, 10 Dec 2008 06:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיק הקטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=419345&blogcode=10273788http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=419345&blog=10273788