http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997"אנחנו חושבים יותר מדי, ומרגישים פחות מדי" (צ'ארלי צ'אפלין)heCopyright 2026 פינצ'ו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=14833443<div align="right" dir="rtl">סתם נכנסתי. באמת. בהחלט שלא היתה לי כוונה לכתוב פוסט ולהשיל מעלי 400 עד 500 מילה ככה סתם באמצע היום. שילוב של יום עבודה רגוע, קמצוץ נוסטלגיה, חיטוט סתמי בתגובות שונות ונושא חם מעניין גרמו לי להגיד לעצמי: ראבק, לא היית פה איזה שנתיים, לא תפרגן איזה פוסט לזכר הזמנים הטובים? לפני 15 שנה הייתי בכיתה י'. שנה של לחץ בלימודים, התאהבויות מיותרות, חרמנות אין סופית והבנה משמעותית אחת שתלווה אותי כל החיים עד עצם היום הזה: אהבה לכתיבה. אי שם בתחילת שנת הלימודים 2001/02 המורה לחיבור שלחה אותנו לחדר (כן גדלתי בפנימייה) להנחית על דף ריק כל מה שאנחנו חושבים, על כל נושא שבעולם, ולהביא את זה איתנו ביום למחרת. הלכתי וכתבתי. כך אמרו וכך עשיתי. אהבתי את זה, לא אשקר. הידיעה כי אתה בורא משהו מאפס נתנה לי להבין שאני אוהב את זה. שבוע אחרי המורה בדקה את החיבורים, החזירה לכולם, והשאירה את שלי לסוף רק בשביל להרים מול כולם ולהגיד להם "ככה צריך". פעם אחת בחיים שלי היתה לי אהבה ממבט ראשון. וזה היה בדף ריק לעזעזל. 5 שנים אחרי, רגע אחרי השחרור החלטתי שאני רוצה להקים בלוג משלי. הצורך להוציא את כל ההתרגשות, הת</div>Tue, 06 Sep 2016 16:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=14833443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=14833443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=14245088<div align="right" dir="rtl"> אנחנו הוא דור נתניהו. ילידי שנות ה 80 וה- 90 שמכירים את ראשי הממשלה בסדר הזה- אחד כבר נפטר. אחד נרצח. אחד עשיר בצורה חשדנית. אחד היה צמח במשך 7 שנים. אחד עבריין מורשע שהולך לשבת בכלא ואחד אלוהינו- בנימין נתניהו. יחד עם הפסקות, כמעט 10 שנים מנהיג ראש הממשלה שלנו את המדינה. יושב על ההגה. מנווט עם הג'ויסטיק. מוליך אותנו בין סבך העצים ביער עבות שנקרא המזרח התיכון. 10 שנים בשביל הדור שלנו הוא הכל. המודעות לפוליטיקה אצל רובנו הגיעה יום אחד כאשר הלכנו לישון אחרי שנגמר הכדורגל וקמנו עם אמא בוכה ומדינה באבל. ואז מתחתית גילנו שמענו את הטלוויזיה מדברת על מנהיג חדש וכריזמטי שמגיע. שמענו על אשף תקשורת עוד לפני שידענו מה זה אשף. בנימין נתניהו הגיח מתחת לרדאר בבחירות 96' והוא עצמו נשאר אתנו עד עצם היום הזה. אנחנו הוא דור נתניהו. גדלנו לתוך פוליטיקה של תככים, ספינים ומזימות. פוליטיקה של מקורבים, של בכירים ושל בסביבתו. תחילה זה לא עניין אותנו כל כך כי היינו עסוקים בדברים אחרים כמו לרדוף אחרי מלכת הכיתה, להסתיר חצ'קונים או לעשות בגרויות. אך עכשיו, כשרובנו כבר מספיק גדולים בשביל להבין שחוק מע"מ אפ</div>Wed, 03 Dec 2014 18:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=14245088http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=14245088http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13834694<div align="right" dir="rtl">את האח הגדול השנה ראיתי רק פעמיים. שהוציאו את האדיוט הראשון ושהוציאו את האדיוט השני. מיילי הפך לשם דבר בכל בית ישראל בעונה הנוכחית של האח הגדול. אבא ובן שהחליטו לטנף ולזהם את הטלוויזיה בפה המגעיל והדוחה שלהם. ערסים ממוצעים ומטה שלא יכולים לנהל ויכוח הגיוני וקוהרנטי ובמקום זה מרימים צעקות עד השמיים ומורידים את שיח הדיבור לרמות של שפל. כשראיתי את שני הקטעים אפשר להגיד שהתעצבתי. לא בגלל ששני האנשים האלה נמנים עם אותה אוכלוסייה שאני חי בה ועם אותו האוויר שאני ואתם נושמים, אלא מכיוון שהדברים האלה, הכל כך בזויים ושפלים שהם אומרים לחברים שלהם מהבית, הקללות וההשמצות כלפי מגדרים ושכבות שונים כל אלא משודרים ל39 אחוז רייטינג.. זה עצוב. ומסוכן. טלוויזיה יוצרת תודעה. כל מי שבוחר בערוץ כלשהו מקבל ממנו מסרים ובוחר ממה ללמוד וממה להיזהר. כשתוכנית כמו האח הגדול, על כל המורכבויות שבה, נצפית בטלוויזיה בשעת פריים טיים שגם ילדים צופים בה זה מסוכן. מחקר שבדק לא מזמן את תרבות הטלוויזיה במדינות המערב מצא שאזרחי ישראל צופים בריאליטי יותר מ 400 אחוז מהשאר. 400 אחוז!! עכשיו תגידו לי בבקשה טלוויזיה שחותרת</div>Tue, 02 Jul 2013 14:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13834694http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=13834694http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13784029<div align="right" dir="rtl">אני יגיד לכם משהו. לכל אלה ששואלים, מתעניינים, דואגים, מבררים ומברכים את הברכה הבלתי נמנעת " בקרוב אצלך". אל תדאגו כשזה יגיע זה יגיע. עונת החתונות מתחילה בישראל מחודש מאי עד בערך סוף אוקטובור. ברכות על גביי כרטיסים על גביי גלויות שמבשרים לנו על עוד חתונה גרנדיוזית באיזה גן אירועים במרכז או על איזה חתונה צנועה בצפון. אי אפשר לברוח מזה.. בדואר, בטלפון, אס אמ אס, פייסבוק ודפיקה בדלת. זה יגיע אלייך. בסמוך אליה נפתחת עוד עונה והיא עונת ה"בקרוב אצלך". משפחה וחברים, כולם מתעניינים על מה איתך, איך אתה, מה עם הלימודים ו "תגיד זאת הבלונדינית שהצטלמת איתה, נו התמונה מהפייסבוק.. מה יש משהו רציני?" כל הרווקים שנמצאים בטווח הגילאים של 26 צפונה מכירים את התחושה. זה מגיע בחגים ועכשיו גם בתקופת החתונות. הלחץ הכי פאסיב- אגרסיבי שתמצאו זה זה. הדחיפה הרכה לעבר החופה שהחברה שלנו דוחפת אותנו. לא משנה אם אתה באמצע לימודים, באמצע פרויקט חיים, או סתם פשוט מרגיש לא מוכן.. מבחינת הסובבים אותך אתה הגעת כבר לגיל חביבי.. תתחיל למצוא מישהי מהר. ותקליטן ורב וקייטריניג. גם מבחינתי זה מוזר.. לאט לאט כל קיץ עוד</div>Sat, 18 May 2013 11:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13784029http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=13784029http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13556847<div align="right" dir="rtl">המלחמה שכרגע אנחנו חווים מספקת לנו כל יום הפתעות וגילויים חדשים על החברה הישראלית שבתוכנו. "כיפת ברזל" שגורמת לנו כציבור לעוד יותר גאווה והערצה לאנשי הביטחון. תרומות ואירוחים של תושבי הדרום יוצרים סולידריות וערבות הדדית שהלוואי היינו רואים כל יום. אבל המלחמה הזאת יוצרת אצלנו עוד פן שלא היינו עדים לו ואם כן היינו מנוכרים כלפיו. הדור הקטן שמחזיק בסמארטפון הגדול. אולי לראשונה לאורך ההיסטוריה של מלחמות ישראל נראה שאין צורך להעביר מידע על המתרחש לדור הצעיר. כל פגיעה או חיסול מגיע לסמארטפון בצורת צפצוף או רטט. כל עדכון שהילדים רוצים לדעת הם מקבלים את זה בלחיצת כפתור והחלקה קטנה של האצבע על המסך העדין. גבירותיי ורבותיי הימים שהמבוגרים היו הם דוברי צה"ל בבית שמעבירים את כל המידע הרגיש דרך מסננת לפי השקפתם פסו מן העולם. לא צריכים אותם יותר. הסמאראטפון הוא האבא והאימא החדש ברגעים של חירום. אני כרגע עובד כמדריך בפניימייה במרכז הארץ עם קבוצת ילדים בכיתות י'א. ילדים שעוד רגע נהפכים לגברים. המבצע שנמשך כרגע מראה כמה הם כל כך מחוברים למכשיר עצמו. אפליקצייות כמו "צבע אדום", וואי נט וחדשות 2</div>Sun, 18 Nov 2012 02:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13556847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=13556847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13464902<div align="right" dir="rtl">לפני שנה, בדיוק ביום הזה, פגשתי את ר' שהכניסה אותי לסוג של פנטזיה. זה קרה במילואים, במקום הכי מבאס, משעמם וחסר צבעוניות פתאום היא התיישבה לידי. חיוך נבוך ומבוייש. בחורה יפהייפיה עם חמ"ל של מילואימניקים רועשים. אחרי כשעה עם מוזיקת גלג"צ ברקע נמאס לה לגברת והיא החליטה לשים את האייפוד שלה. שני השירים הראשונים היו של ג'ניס ג'ופלין ודילן. נפלתי מהכיסא. אם יש משהו שאני מאחל לעצמי בשנה החדשה זה שהיא תתחיל ככה. בהפתעה גמורה. בנוף הכי הזוי שיש. לחגוג יום הולדת עם בקבוק ערק ועם עוד אחת שרק לפני כמה ימים הכרתי. אבל היא היתה בזמן הנכון ובמקום הנכון. בחורה שהרכיבה לי כל כך הרבה חלקים שהיו חסרים לי ולימדה אותי שנסיכות יש רק באגדות. מישהי שהיא פיסה יפה בעולם של בנות שיצאתי איתם שהוא חסר תכלית, משעמם, מטונף וריקני. בלי תוכן ומשמעות. והיא.. היא פשוט היתה שם בשביל להזכיר לי - אולי אפילו ממש בקטנה- שיש דבר כזה שנקרא אהבה. שנה טובה וחג שמח. </div>Sun, 16 Sep 2012 13:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13464902http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=13464902http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13446637<div align="right" dir="rtl">ערס: "מילת סלנג המתארת אדם בעל רקע עברייני, בעל חזות חיצונית מצועצעת ודובר שפה עילגת. זהו סטריאוטיפ חברתי, אשר מזוהה באפיון התנהגותי- תרבותי וכולל מוטייבים לשוניים, התהנהגותיים, תרבותיים ותעסוקתיים." אז לא.. ממש לא. ערס הוא כבר לא זה שהולך עם השרשר על הצוואר ומדבר כמו ילד בן 3. הוא כבר לא האדם הבוגר שעובד בעבודת כפיים וחוזר הביתה לגופיית סבא ויורד עם קפה שחור לשבת קצת בקיוסק. הוא גם לא ההוא בתוך ההונדה שמפוצץ את האוטו שלו ברמקולים ומפוצץ לכל השכונה את האוזניים עם מוזיקת דיכאון טורקית. הערס של היום חוצה מגזרים ועדות. תרבויות ומחסום שפה. הוא עובר בקו עבה בין אשכנזים לספרדים ובין נשים לגברים. אי אפשר להתעלם מהם כי בזמן האחרון עולה כמעט כל יום בכותרות מעשה של ערסיות עממית ממוצעת עם איי קיו ממש מתחת לממוצע. הערס של היום הוא אלים, פרימיטיבי גס רוח, חסר כבוד וערכים. לא אכפת לו לערס לצאת לבלות ולהפוך את החיים של האנשים סביבו למסכנים. אם זה בחוף הים כאשר הם מביאים את עצמם מרגיזים ורועשים בצורת ג'יפ 4X4. הם עוצרים ממש ליד החוף ומורידים מאחורה את האופנוע ים בשביל להשפריץ פוזות 50 מטר מהחו</div>Mon, 03 Sep 2012 00:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=13446637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=13446637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12776971<div align="right" dir="rtl">"הביטוי 'אפקט הפרפר' מייצג מקרה פרטי בו משק כנפי פרפרעשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירהשבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו(או ימנעו את הופעתה). הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת."החבר'ה הטובים. הם היו שם מההתחלה. מהילדות הם היו החברים הטובים שלי. בגן, ביסודי וקצת בתיכון. הם תמיד היו שם בשביל הצחוקים והכדורגל. את כל השטויות של הקטנים עשינו ביחד, קפצנו מכל מיני מקומות ועשינו את כל השטויות שילדים קטנים עושים. מן חבורת פרחחים קטנה כזאת שיודעת שזה זמן הילדות ולא יהיה עוד זמן כזה. כל הזיכרונות הראשונים מאוחסנים בתוך גזע המוח עם הנוף השכונתי והסביבה שזכורה כל כך לטובה.החבר'ה הטובים. את הפוגים הראשונים שהרווחתי הרווחתי מהם, ואת הסופר גול הפסדתי להם. הם תמיד היו שם אבל לא "היו שם" של הגדולים, אלה היו שם בשביל הכדורגל, ההצקות לבנות, ההתפרעויות בכיתה והשטויות בבית הספר. הגיל הזה של 11 -12 הוא מן אזור דמדומים. בדיוק לפני הבר מצווה והחטיבה, בדיוק א</div>Sat, 01 Oct 2011 22:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12776971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=12776971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12572064<div align="right" dir="rtl">בוב דילן הוא שונה. תמיד הוא היה ככה. גם אתמול. מי שאוהב ומעריץ את בוב דילן באמת היה אמור להיות מוכן לזה. כבר שנים רבות (מאז 1965) ידוע שבוב דילן מופיע על הבמה עם גרסאות שונות לחלוטין מאשר שומעים בדיסקים. כל מי שהיה אתמול באצטדיון רמת גן והופתע מהגירסאות השונות לא הכין את השיעורי בית הנדרשים מכל מעריץ של בוב דילן. ידוע שהוא לא מדבר אף פעם בין מעברים של שירים, ידוע שהוא מיזנתרופ כרוני שכל פעם שהוא מגיע לאיזושהו מגע פיזי בחברת אנשים הוא מתכווץ בתוך עצמו. בוב דילן תמיד רצה לברוח מתוויות שהדביקו לו: קול של דור שלם, זמר המאה, משורר מחאתי ועוד. הוא תמיד משתנה ותמיד בתנועה. גירסאות ההופעה שלו, שנשמעות כאילו הוא נובח על הקהל את השירים האלה, זה חלק מהאג'נדה הזאת. המעריצים צריכים להפנים ולהבין שדילן לא משחק את המשחק של כולם. הוא זה הוא. מי שרוצה שיבוא להופעה מי שלא יכול להישאר עם הדיסקים בבית. ובכלל המעריצים השרופים של דילן (כמוני) צריכים להבין שלהגיע להופעה זה לא רק בשביל לשמוע אותו מבצע את like a rolling stone בגרסה המקורית, אלה לראות אותו. לסמן וי בהיסטוריה האישית שלך ולהגיד שהצלחת לראות א</div>Tue, 21 Jun 2011 13:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12572064http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=12572064http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12551171<div align="right" dir="rtl">יש רגעים בחיים שאתה מגיע לצומת דרכים שאתה צריך לבחור ולהחליט מה לעשות. בתקופה האחרונה יוצא לי לחשוב הרבה עם לשנות את הסטטוס ולהתחיל מערכת יחסים רצינית עם מישהי שאני מכיר כבר הרבה זמן. נכון שהרבה פעמים אומרים שזה לא לבחירה אלה אם זה בא אז זה בא, אבל כרגע אני צריך להחליט עם עצמי. הנה 2 הדברים: רווק: להיות רווק זה לא סתם משהו שמופיע בפרופיל של הפיסבוק אלה זה סמל סטטוס. זה כיף, זה חופשי, זה משחרר, זה נפלא, זה מפתיע, זה אסוציאטיבי, זה כביש מהיר בלי ברקסים. כל יציאה יכולה להיגמר אחרת ממה שהתחלת אותה. להיכנס למועדון בלי התחושה הזאת של מישהי שמחכה לך בבית היא כל כך משכרת שאפשר בקלות להתמכר אליה. לתכנן עם החבר'ה את הערב, להכיר בנות במועדון, לעשות עיינים לכל מה שזז בים, לפלרטט עם המוכרת בקסטרו, לזרוק איזה מילה על הידידה של החבר ולזכור להגיד מזל טוב לשווה ההיא מהצבא. אולי ייצא. משהו מי בכלל רוצה ללכת ליום הולדת של החברה המעפנה שלך שבכל מקרה אני לא סובל?? האדם מטבעו הוא זאב בודד, פרא שמשחר לטרף כל פעם מחדש. שימו לב, כל המצקצקים למיניהם, על המונוגמיה המודרנית שאנחנו נחשפים אליה היום. בנ</div>Sat, 11 Jun 2011 21:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (פינצ'ו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418997&blogcode=12551171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418997&blog=12551171