http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921heCopyright 2026 שקט.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9281720<div align="right" dir="rtl">היה לי סיוט היום. הזכיר לי את התקופה שהיתה לפני הרבה שנים. איזה פחד. אני יודעת שעכשיו זה לא רלוונטי, אבל מעניין מה יהיה איתי. ובסוגריים - כ"כ קשה לי לכתוב פוסט, לכתוב שורות שבאמת מביעות מה שאני מרגישה, כל הפוסטים שלי הולכים לטיוטה, אני מקווה שזה לא. מעניין אם אפשר לראות על הילד אם עובר עליו משהו בבית. כשילד מתחיל להתעצבן ולבכות על דברים קטנים פתאום, מבינים שאולי עובר עליו משהו. אבל אני לא ממש הייתי כזאת כילדה, הייתי בוכה כל בוקר שאני רוצה לחם בלי כלום חחח, אבל בד"כ הייתי שקטה, הייתי עם החבר הכי טוב שלי ועוד חברה שלנו, הייתי שקטה, אבל הייתי משחקת וזה. לא נראה לי שאפשר לראות, אולי דרך הציורים שלי, אני זוכרת שבתור ילדה לאהייתימציירת כפות ידייםלכל האנשיםבמשפחה חוץ מאבא, כאילו הידיים בכיסים,אני זוכרת ששמו לב לזה. אני זוכרת שלפעמים כשהייתי קטנה כעסתי על אמא שלי - למה התחתנת איתו וגרמת לי לסבול. ועכשיו אני ממש לא כועסת. אני דיי מפחדת. זה מטומטם, אבל אני לא חושבת שיש לי הגנה מזה, להפך. אני זוכרת שהחבר הראשון סיפר לי שכשהוא מתעצבן הוא רואה הכל כאילו דרך צינור כזה,זה היה כשהוא כ</div>Sat, 31 May 2008 08:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9281720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9281720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9221045<div align="right" dir="rtl">הימים שלי בזמן האחרון קצת עמוסים. אני מחוץ לבית כל יום מ7:15עד17:45. 10 וחצי שעות בערך. ואני עובדת 9 וחצי שעות, אבל אני נשארת שם עוד טיפה לסדר קצת וזה. מחר הייתי אמורה לעבוד מ7 וחצי בבוקרעד 1 בלילה. ב2 מקומות. בלי כמעט מנוחה, אולי של חצי שעה בין לבין. אבל אני בטלתי את זה. היום עובדת אחרת, מזה חמודה, אמרה לי שהיא בגילי עבדה בשתי עבודות. ואני מרגישה נורא מבוזבזת שאני לא עובדת בשתי עבודות כל יום, או כמה פעמים בשבוע לפחות. אבל אני חוזרת גמורה הביתה, אז עדיף שלא. מה שכן, תמיד יש לי סידורים אחרי העבודה או סתם דברים שאני חייבת לעשות מחוץ לבית (לתקן פלא למשל), אז יוצא שאני בבית ממש מעט. יש ציונים בפסיכו' באנטרנט, אני לא רוצה לבדוק. אני מחכה שיגיע בדואר וגם לא אכפת לי אם לא. אוף כל פעם שאני חוזרת הביתה, אני עוברת ליד פלאפל ושווארמה, ומזה בא לי איזו מנה טובה כזאת של שווארמה. אבל אין לי כסף. הפלפון עלה לי 300 שקל! כפול ויותר מבחודשים רגילים. אני מזה עצובה על זה. בעעע אגב, אני כ"כ מבולבלת, אבל כנראה שפשוט צריך להנות מהרגע ולא לחשוב על מה יהיה וכאלו, אז בסדר. זה לא כייף להיות ע</div>Tue, 20 May 2008 18:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9221045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9221045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9202046<div align="right" dir="rtl">כואב לי הראש. אני לא מבינה את האנשים שאומרים שהעולם הזה הוא מקום טוב לחיות בו. אולי העולם טוב, האנשים לא. סתם הורסים אותו. תכלס בני האדם הורסים את העולם היפה והטוב הזה, מביאים בו רק רוע והרס. בכל מקרה, אני עדיין חולה אבל קצת פחות. מחר אני אלך לעבודה. אני כ"כ לא רוצה. האמת אני לא רוצה לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד. אני לא מאמינה שקשה לי בגלל מישהו אחר ולא בגלל האקס המיתולגי שכבר לא מיתולוגי. אולי גם קצת בגללו, אני מאמינה שיש לו חלק. לכולם יש דעה, על המצב, עליי, אני (!)מבקשת את הדעה, ואני מבולבלת. אז זהו, שמעתי הכל. עזבו אותי כבר. אני לא בת 50. אני בת 20.זכותי להיות מבולבלת, זכותי לטעות,זכותי לבכות, וזכותי לבדוק דברים. אני לא בובה של אף אחד, וזה נכון שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, וזה נכון שאני מסוגלת ליותר, וזה נכון שלא יצא ממני כלום כשאני ככה (כן תיכף אני אספר לכם על ה405 בפסיכומטרי, מחר כנראה תוצאות, או ביום שלישי) הכל נכון. אבל תעזבו אותי בשקט. בא לי לשתוק. גברים. אני לא מבינה אתכם. אני לא מאמינה לכם, ואני לא סומכת עליכם. בעקרון אני אדם שובניסטי מאוד. אני תמיד חושבת</div>Sat, 17 May 2008 15:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9202046http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9202046http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9193950<div align="right" dir="rtl">כתבתי פוסט מאוד ארוך אתמול אבל בקלות אפשר לזהות אותי ממנו. כתבתי שםיותר מידיי פרטים. אז בקצרה... רציתי לומר לך תודה. אתה יותר מהרבה. הייתי מאושרת בכמה ימים האלו. עזרת לי, הכרתי בנאדם כמעט מושלם (אם הדבר הזה שגרם לי לקטוע את ההמשך היה נעלם היית מושלם). ראיתי שאני מסוגלת להרגיש אושר, פרפרים בבטן, ושיראו לי את הברק בעיניים. גרמת לי להרגיש מיוחדת, ולא הבנתי למה בנאדם כמוך רוצה מישהי כמוני. אתה הרבה יותר ממני, עברת יותר ממני, ואתה במקום אחר ממני, גבוה יותר, אני קצת עדיין ילדה כזאת. אתה נדיר. ויש לי עוד כ"כ הרבה אנשים להגיד להם תודה. לידיד שלי שבתקופה הזאת נראה לי שצחקתי רק בגללו חחח...אני בטוחהשהייתי כ"כ עצובה אם לא הייתי מדברת איתו. ולעוד ידיד שתמיד תמך בי והקשיב. שניהם הקשיבו לזיוני שכל שלי בעצם. ולחברה טובה שלי שהתקשרה למרות שלא התקשרתי אליה בזמן הזה, ורצתה לצאת איתי הרבה, למרות שסרבתי כל הזמן. ולחברה טובה אחרת שהכרתי כאן, שהיא תמיד הקשיבה לי ועודדה אותי, והשיחות איתה היו לי נורא חשובות. ולעוד הרבה חברות מכאן שהשיחות איתן עזרו לי. ולעוד ידידים מהבית ספר, וחברות אחרו</div>Fri, 16 May 2008 08:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9193950http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9193950http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9187039<div align="right" dir="rtl">אני מפגרת. אני זבל, זבל. אני כלום, אני אפס. אני חרא. חרא בנאדם. אין לי מזל, אני תמיד סובלת. ואני תמיד אסבול. אני תמימה, אני מאמינה יותר מידיי, אני אופטימית יותר מידיי, אני דפוקה. אני מעצבנת. אני מעוררת רחמים. אני טפשה, אני נחותה, אני לא כמו כולם, היופי שלי לא שווה כלום כי אין לי כלום. אני הכי מטומטמת שיש. אני נותנת לאנשים לדרוך עליי. אני פתי. אני נאיבית. אני סתם בנאדם. אין לי בטחון עצמי. אני בכיינית, אני בוכה כמו ילדה. אני לא מצליחה להפסיק לבכות. אני ילדותית. אני טובה מידיי, אני רגשנית מידיי, אני לוקחת ללב כל דבר. אני לא מסוגלת להרזות 2 קילו ולחזור להיות 49. אין לי כוח מספיק. אני טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה! לא פלא שבחרת לנסוע לחו"ל לזיין ולא להיות איתי. כי מי אני בכלל? למה שתרצה להישאר כאן בשבילי?! אני אפס, אני אפס, כלום. ופחות מזה. למה עשית לי את זה? למה התייחסת אליי ככה? למה זלזת בי בשיחת פרידה הזאת? למה?! כי אני סמרטוט, אני לא שווה כלום. כלום כלום כלום. ועוד חשבתי שיהיה לי טוב. חשבתי שמתחילה תקופה טובה. התחיל משהו כ"כ טהור איתך, אבל סיימתי את זה, זה לא בשבילי, ואני לא מסוג</div>Wed, 14 May 2008 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9187039http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9187039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9180275<div align="right" dir="rtl">אני רשמית חולה. אבל זה לא אומר שאנימוותרת על סדר יום רגיל. מה שכן אני חולה (תרתי משמע חח) על הקול שלי עכשיו. הוא צרוד כזה. אני גאה בעצמי, אתמול עבדתי מ8 עד 4, ובערב עשיתי בייביסיטר וחזרתי ברבע ל1 הביתה. נרדמתי ב1 וחצי בערך, וקמתי ב7 לעבודה. ישנתי 5 וחצי שעות, והייתי היום מאוד עירנית,עבדתי עד 4. היה נורא כייף, קצת פחות בסוף היום כי הגרון שלי כאב מאוד, אבל בכללי היה סבבה. האמת אני מתחילה להתרגל לעובדה שאין לי חבר, ואני מרגישה שזה לא חסר לי כמו שחשבתי. העבודה ממש ממלאת לי את היום. אין לי בעיה גם שהוא לא איתי, זה כבר לא כואב כמו לפני שבוע למשל. אני מרגישה דווקא מרוצה מעצמי, ויותר מהעובדה שלמרות שאני לא ממש מרגישה טוב אני לא מוותרת לעצמי וממשיכה כרגיל. ביומיים האחרונים נופל לי האסימון, אני לא מבינה בשביל מי בכיתי כ"כ,ובשביל מי כאבתי ורדפתי.לא יודעת, הוא מכוער מבחוץ ומבפנים, פתאום אני קולטת מה באמת מגיע לי. והוא תמיד היה אומר לי את זה, אבל פשוט לא ראיתי. תמיד הוא לא היה מבין למה אני אוהבת אותו, והוא תמיד היה משווה ביני לבינו ולא מבין למה מישהי כמוני רוצה אותו. ולא סתם אהבתי אותו,</div>Tue, 13 May 2008 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9180275http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9180275http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9174220<div align="right" dir="rtl">אוף כואב לי הגב בצורה נוראית, אני לא יודעת מה לעשות. גם טיפה הצוואר והרגלים. והגרון. עשיתי טעות ולא שתיתי 3 וחצי שעות ועבדתי, והייתי מאוד עייפה וטיפה חלשה, ונפלתי, כי נתקלתי באיזה משהו והיה המון בלגן באותו זמן, לא משהו רציני וילדים לא היו שם, אבל סתם הרגשתי רע בגלל זה. כמו ילדה קטנה. אתמול עבדתי מ8 בבוקר עד 5. היה יום ממש כייפי וקשה. היום עבדתי מ8 עד 4, יש לי מעט זמן לנוח ואני הולכת לעבוד עד הלילה. האמת שהימים האלו נורא מועילים לי כי אני בקושי חושבת על דברים שמציקים. אני כל הזמן עסוקה.נורא מוזר לי להיות בלי חבר, לפחות בלי מישהו שמתקשר אליי כל יום לשאול איך הוא עבר, אבל לפחות יש לי אנשים אחרים לספר להם. אתמול בכלל הייתי בבית כמו שצריך רק ב7 ומשהו, חחח אני זוכרת שכ"כ הערכתי את הבית, סתם ישבתי מול הטלווזיה ואכלתי חטיפים וראיתי עובדה ומזה שמחתי. חחחח...ובכלל לא רציתי לישון, רציתי לנצל את הזמן בבית כמה שיותר, אני לא רגילה להרגשה הזאת. מקווה להרגיש קצת יותר טוב. לא דברתי עם חברה ממש ממש טובה שלי שבועיים, אנחנו חברות 5 שנים, וכאן היא הוכיחה לי שהיא לא באמת חברה טובה. כי חברה</div>Mon, 12 May 2008 18:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9174220http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9174220http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9159961<div align="right" dir="rtl">אני מתעצבנת ממש מהר בימים האחרונים. אני גם שמתי לב שאני לא רוצה לדבר עם אנשים על החיים שלי. אולי כי הם קצת חרא חיים? חחח... וכבר כתבתי איזה 5 פוסטים ארוכים אבל החלטתי שהם לא טובים מספיק ומקומם בטיוטה. נמאס לי מהמצב הזה. נמאס לי מהחודש המגעיל הזה שהיה לי, נמאס לי להיות אחת שמאמינה למילים. קשה לי. למרות שתראו אותי הרבה צוחקת ושמחה, וזה כן בא מהלב. פשוט זה לשים בצד סיפור של שנתיים וחצי ולהתחיל הכל מההתחלה. הכרתי אותו בסוף גיל 17. ב18 כבר היינו יחד. כלומר הגילאים שהוא היה בחיי - 17 18 19 20. הרבה. עכשיו זה בלעדיו. אני מתחילה את הכל ואני בלעדיו, גם לא בתור אשליה או פנטזיה או חלום. גם כשהייתי איתו הרגשתי לפעמים לבד, במיוחד בחודש האחרון. אבל לפחותחשבתי שהוא איתי. זה לא זה נכון? אבל לא יודעת יש מישהו שזה כן זה? נכון שהתאהבתי אחריו. אבל הוא תמיד ריחף שם מעל. עכשיו אין מצב כי הוא פגע בי במקום הכי קשה. דברתי עם כמה בחורים שהכרתי ביומיים האחרונים, כולם משעממים אותי, כולם אותו דבר, כולם שטחיים,אין משהו כובש. ובמי שיש משהו כובש (מעט אנשים) אז יש דברים דפוקים אחרים שמורידים. איך א</div>Sat, 10 May 2008 13:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9159961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9159961http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9141685<div align="right" dir="rtl">הקאתי עכשיו. כל היום אני מתפתלת מכאבי בטן. אני חיוורת, ואני רעבה ואני לאיכולה לאכול, לא רוצה להקיא יותר. איכ זה היה מגעיל. יופי תכננתי לצאת קצת בערב עם חברות, גם זה לא יקרה. זאת פשוט התקופה הכייפה בחיי. אניאחזיר תגובות כשאני אתחיל להרגיש טוב קצת. ותודה לכם עליהן.</div>Wed, 07 May 2008 16:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9141685http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9141685http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9132086<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני כ"כ שונאת את עצמי, ושונאת את המצבים שקורים לי בחיים. אני פרפקציוניסטית, אני חושבת. לא יודעת מה ההגדרה של מה שאני מרגישה, אבל אני תמיד חייבת לדרוש מעצמי את הכי טוב, ולרצות שכל תחום בחיים שלי יהיה כמעט מושלם או מושלם. זה ילדותי וזה טיפשי. זה פתטי. אני שונאת את זה שאנשים שדרכו עליי נהנים להם באותו תחום שהם דרכו עליי, ואני לא מדברת על האקס עכשיו. אני שונאת את זה שאנשים קרובים מאכזבים אותי, כמו חברה טובה שלא מתקשרת כבר יותר משבוע כדי לשאול מה שלומי, ובניגוד לה כשהיא נפרדה מחבר שלה התקשרתי כמו קרציה ועודדתי אותה. נמאס לי מהמון דברים בחיים שלי, נמאס לי מהדרישות שלי כלפי עצמי, נמאס לי שאני מבקרת את עצמי כל הזמן, שאניקשה עם עצמי. אם אני אעבוד קשה 9 שעות ביום, ואלך מהר בשמשחצי שעה במסגרת העבודה, ואבוא לאותו מקום עייפה ותשושה,ואחר כךאעשה כל מיני מחוייבויות,רק אז אני ארגיש הנאה ושמחה. רק אם אני אחזור הביתה סחוטה מעייפות עם שרירים תפוסים אני ארגיש גאה בעצמי וארגיש הנאה, ואני לא ארגיש את אותה הנאה אם אני אצא עם חברה, זאת תהיה הנאה פחותה ממנה. אני משיגה סיפוק וכייף רק כשאני מ</div>Mon, 05 May 2008 20:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (שקט.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418921&blogcode=9132086http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418921&blog=9132086