http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490בלוג זה עוסק בחייו של אדם אחד שמאמין בכנות, אמינות, פתיחות ובעיקר בהשקפת חיים שלפיה צריך תמיד להיות אופטימים ולהסתכל על חצי הכוס המלאה- גם אם עכשיו המצב על הפנים- תמיד יש סיבה לחייך =)heCopyright 2026 סתם אופטימי =). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=11032661<div align="right" dir="rtl">לפני כמה שבועות בעת צפייתי בטלוויזיה נתקלתי לגמרי במקרה בתוכנית על אחד הצדיקים הגדולים בתולדות מדינתנו- הרב אריה לוין ז"ל. מעבר להיותו צדיק רם-מעלה שנודע במידותיו הטובות ובמעשי החסד הרבים שעשה, השקפת עולמו היתה נקייה משנאה ועוינות. בתוכנית עליו הזכירו סיפור שפעם הוא הסתובב ביום שבת לאחר התפילה בבית-כנסת וראה חילונים שנוסעים במכוניות. הוא לא צעק לעברם 'שאבס' וסקל אותם בביצים, אלא התלוצץ עם חברו ואמר לו "כמה קיפוח נפש". פעם שאלו את הרב אריה לוין ז"ל אם הוא מחשיב עצמו כאחד מל"ו צדיקים. הוא השיב שלהיות אחד מל"ו צדיקים זוהי אינה משרה, אלא תקן שכל אחד ואחד יכול למלא, בין אם זה לפרק זמן קצר או ארוך. לפי דעתי זה משפט שכל אחד מאיתנו צריך לחרוט בליבו. זה לא פשוט לפעול תמיד בצורה הכי נכונה/הגונה/ישרה, אבל השאיפה היא לשאת בתקן 'האחד מל"ו צדיקים' ככל האפשר. לפני כמה ימים בעת שחיכיתי לאוטובוס שמעתי שיחה בין שני אנשים מבוגרים שממש גרמה לי להזדעזע. אחד המבוגרים, אני משער שגילו קרוב ל70, אמר למבוגר השני שאינו מתכוון לעלות על אוטובוס בקו מסוים בגלל שהוא יודע שהוא יאלץ לעמוד במשך כל הנסיעה ואף צעיר לא יו</div>Sun, 05 Jul 2009 23:24:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=11032661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=11032661http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=11021517<div align="right" dir="rtl">לא מזמן זכיתי להכיר מישהי שבאמת נדירה באופייה וביופייה. באמת שבחיים לא הכרתי מישהי כזאת (עם כל הקיצ'יות/בנליות/פתטיות שבמשפט זה), יש בה פשוט הכל מהכל. היא טובת-לב ומנומסת ברמה הכי גבוהה שיש, נדיבה, מצחיקה (כן את כן חח), יודעת לתמוך ולהבין ובכללי הנוכחות שלה גורמת לי להרגיש פשוט מעולה. בכל אופן, נקלעתי לדילמה בגלל העובדה שהיא בצוות שלי. מצד אחד, הנוכחות שלה גורמת לי להרגיש ממש ממש טוב ואני רוצה להיות איתה כמה שיותר. אבל מצד שני, היא בצוות שלי, אני רואה אותה 80% מהיום ואם ניקלע לריב אז ייווצר מצב בלתי אפשרי לשנינו.אני מרגיש שהיא הרבה יותר מסתם ידידה, לכן הייתי רוצה שהקשר יהיה מעבר לידידות, אך אני מרגיש שלמרות הרגשות הרבים שיש לי כלפיה, אינני יודע אם אני מוכן לקחת את הסיכון הזה. הסיטואציה הזאת שלא אהיה איתה בקשר היא חלום בלהות בשבילי. אוףף לפעמים החיים כ"כ מבאסים. אני רק חושב על כמה שהיא יפה, על החיוך הנצחי שלה, על השיער המבריק שלה (וכן אני אוהב אותו גם כשהוא אסוף), על האיפור שלפעמים נמרח וגורם לה להיראות המאמי האולטימטיבית (בלי ציניות אם לא היית בטוחה לשנייה) והעיניים הבוהקות שבלתי אפשרי</div>Thu, 02 Jul 2009 14:23:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=11021517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=11021517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=10478433<div align="right" dir="rtl">לפני ימים ספורים קרתה לי דרמה "קורעת לב" שניתן למצוא בכמויות מסחריות בטלנובלות השונות. הסבירות שדבר כזה יקרה הוא כ"כ נמוך, אבל זה עוד דבר שמצביע על כמה שהמדינה שלנו קטנטנה. באותה שנייה שראיתי אותם, פשוט רציתי להקיא. לא בגלל שיש לי רגשות חזקים כלפיה ואני רוצה לחזור אליה, ממש לא, ולא בגלל שאכלתי בסודוך קודם לכן. אבל, מבחינתי זה לא היה בתכנון לראות אותה או לשמוע ממנה בתקופה הקרובה- רחוקה, והתסריט ההוליוודי-דרמתי הזה ממש לא בא לי בטוב. עד אותה שנייה שראיתי אותה ואותו (ועוד בפוזה לא תמימה במיוחד), כמעט ולא חשבתי עליה. אין לי מושג איך היא קלטה אותי מבעד לחלון באוטובוס, דבר שיצר מבוכה לשנינו (וחיזוק האגו שלה). זה הוציא אותי מאיזון במידה מסוימת, אבל ההתגברות על התקרית הזאת תהיה מהירה מהסיבה הפשוטה - שאני לא אוהב אותה והיא לא מעניינת אותי. ישנו משפט שאומר:'רק כשיש חשכה מוחלטת ניתן לראות את הכוכבים האמיתיים'. מהם למעשה הכוכבים האמיתיים?עבוריהם אלוהים,המשפחה התומכתוהחברים הנאמניםשיכולים לראות אותי, לקבל אותיולעזור ליבמצב הזה של האפלה. אסיים את הפוסט בתקווה שהעבר יישאר במקומו ויהיו אך ורק הפתעות נ</div>Fri, 30 Jan 2009 23:58:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=10478433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=10478433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=10452409<div align="right" dir="rtl">כבר חודשיים חלפו מאז הפרידה. ההתחלה היתה לא פשוטה בכלל, אחרי שנה ו10 חודשים מצאתי את עצמי בלי שום אחיזה על הקרקע. בתקופה האחרונה שהיינו ביחד לפני הפרידהאז היינו דיי קרובים לקצה, אבל לא האמנתי שהרגע הזה יגיע. בדיעבד, אני יודע שהיא עשתה את הדבר הנכון, אך אני ממש מאוכזב מהדרך שהיא עשתה את זה. אמנם מיום ליום אני חושב עליה פחות ופחות, אבל עדיין נשארה לי תחושה מגעילה שלא עוברת. הרגשה מגעילה מהדרך שהקשר הסתיים. שיחת טלפון ארורה שלא תצא מראשי עוד הרבה זמן. כנראה שאחרי שנה ו10 חודשים עדיין לא הייתי שווה שיחה ב-4 עיניים שתיתן לי הזדמנות אמיתית להגיב כנגד האופציה האחרונה-פרידה. בכל מקרה, היא היסטוריה בשבילי ואיפשהו אני מודה לה שהיא הביאה לסיום הקשר. במהלך החודשיים האחרונים הבנתי, בלי נטירת טינה כמובן, כמה היא לא היתה מתאימה בשבילי. נסכם את הפינה הזאת ונאמר 'טוב להיזכר בעבר כל עוד הוא לא רודף אחריך'.שיר שממש מתאראת מה שאני מרגיש בתקופה האחרונה הוא השיר הבא: צעד אין חזור <SPAN dir=ltr style="FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; mso-fareast-font-family: 'Time</div>Sat, 24 Jan 2009 10:56:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=10452409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=10452409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6849539<div align="right" dir="rtl"> עוד יומיים אצא פחות או יותר לחופש. כבר עכשיו אני מתחיל להרגיש את תחושת הריקנות המעצבנת הזאת. אמנם, בחלק נכבד משעות היום אני בעבודה בבית-אבות וזה מעסיק אותי, מעביר אתהזמןוהכל, אך זה מתחיל להתפרש במוחי כמעין שיגרה. אני רוצה שהחופש הזה יהווה תשתית מרכזית לדברים אפקטיביים (קריאת ספרים וכו')שנישכחו בין הדברים המנוונים (מחשב, טלוויזיה וכו').השאיפה/המטרה המרכזית בחופש מגיעה מהתחום הספורטיבי: לשחות כ-120 בריכות (6 ק"מ). אני פשוט יודע שזה אפשרי. לנושאאחר, כבר שבוע שאני לא מדבר עם אחותי התאומה, אני כבר לא זוכר על מה רבתי איתה, בכל אופן האופק לא ניראה מזהיר, אני לא אשלים איתה בזמן הקרוב. יש כמובן הרגשת החמצה, אבל כניראהשזה היה בלתי נמנע. לפעמים דבריםלא תלויים בנו, אבל זה עדיין לא אומר שצריך להרים ידיים. אני מאמין שאשלים איתה במוקדם או במאוחר.יהיה בסדר בעזרת השם (עם כל הפוזה שבאמירה זו), סופ"ש נעים לכולנו! =)</div>Fri, 29 Jun 2007 20:53:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6849539http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6849539http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6717466<div align="right" dir="rtl"> לעיתים, אנו נקלעים לריבים טעונים רגשית הגורמים לנו לפתח יצרי שנאה, איבה ועוינות, ומכךנוטים לאבד פרופורציה, דבר המביא אותנו בסופו של דבר להרס עצמי. לפעמים, כשהמריבה ממשיכה, ההתנגשויות והסכסוכים מתגברים ולא פוסקים, אנו מוצאים עצמנו עם אנרגיות שליליות המכילות שנאה, תיעוב, נקמנות וכו'. אך למעשה, אם מלכתחילה האנרגיות שהיו מכניסות אותנו לריב היו אנרגיות חיוביות והיינו מסתכלים על הריב בצורה יותר פתוחה, מרחבית וכוללת לא היינו מגיעים ליצרים השליליים הללו. באחד הפוסטים הקודמים הוזכרה הציטטה "מלחמה לא נועדה שינצחו בה, היא נועדה להתמשך", וזהו אחד המשפטים היותר שנונים שהאנושות המציאה. ניתן להסתכל על הציטטה הנ"ל במבט כוללני כמו למשל: הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שככל שהמלחמה וההתנגשויות ימשיכו להתקיים, כך הסכסוך יתפוס תאוצה ויתמשך. כך, ניתן גם להסתכל בהשקפה זו בצורה פרטנית יותר, על כל ריב רציני שנקלעים אליו. יש תמיד לחפש את הנתיב להידברות ופיוס כל עוד המצב הפיך וניתן לשינוי, במקום לתת ליצרים שליליים לגרום לנו לפעול בנקמנות ונטירת טינה, דבר המוביל להימשכות הריב. בקבלה ישנה הלכה שעוררה בי תשומת לב מיוחדת</div>Tue, 12 Jun 2007 21:04:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6717466http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6717466http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6672237<div align="right" dir="rtl"> אספתי בשבילכם כמה וכמה ציטטות סרקסטיות,ריאליות ובעיקר אופטימיות. יש לצייןשנמנעתי מקלישאות ואמירות שחוקות (ניראה לי לפחות...).הנה הציטטות לפניכם: "אנשים ישכחו עד הצהריים את רוב הדברים שאמרתם בתחילת היום, אבל יזכרו שנים רבות ויעבירו הלאה ציטטה טובה שבה השתמשתם." (אנדרו לי) "אם יכולים לעשות פניצילין מלחם מעופש, בטח יצליחו לעשות משהו גם ממך...."(מוחמד עלי) <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 14pt; FONT-FAMILY: Ar</div>Wed, 06 Jun 2007 18:51:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6672237http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6672237http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6651415<div align="right" dir="rtl"> עד לפני כמה שנים, הייתי אדם שהולך לו בקלות מבחינה לימודית. לא הייתי צריך להשקיע את כל כוחי בכדי להוציא ציונים טובים של 90 ומעלה. כיום, המצב שונה- כמעט בצורה דרסטית. ייתכן שהסיבה העיקרית למפלה היאשהלימודים הפכו להיות קשיםיותר והחומר רב יותר (בטח אתם כעתאומרים לעצמכם: "תירוצים...תירוצים..." ואולי אתם צודקים).אני מנסה למצוא אתהכוחות והמוטיבציה שיגרמו לי להתחיל ללמוד במרבית הרצינות ושיניעו אותי קדימה. ישנן תקופות שהכוח-רצון והנחישותתופסים מקום מרכזי, אך לאט לאטהכוחות דועכים ואני מוצא את עצמי לעיתיםעם ציונים מבישים. מרבים לומר לי: "אתה צריך לקחת את עצמך לידיים, מדוברפה עלבגרות", אבל אני ממשיך לנהוג בשוויון נפש לא ברור. אני מתכונן למתכונות, בגרויות, מבחנים, בחנים ומה שזה לא יהיה, אבל מקדיש לזה זמןמועט ביחס לזמן שאניצופה בטלוויזיה,"עובד"במחשב וכל פעילות מנוונת אחרת.אניכ"כ מפחד להישאב לתוך העולם המנוון הזה, ולמצוא את עצמי משפר בגרויות בעתיד.אני רוצה לצאת מהקור-רוח הזה וללמוד ברצינות. בהשקפה יותר כוללת,אני רוצה לצאת מהעולם המנוון הזה שגורם, מידי יום ביומו, לעוד תאים במוחי לצאת מכלל שימוש. בכל</div>Sun, 03 Jun 2007 20:47:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6651415http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6651415http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6642251<div align="right" dir="rtl"> לפעמים האבל והצער תופסים אותנו כ"כ לא מוכנים. אנחנו משתוקקים לעוד רגע קטן עם אדם אהוב שהלך בטרם עת. לעוד זיכרון קטן שישקף את כל עולמו הפנימישל האדם, למרות שלא קיים זיכרון כזה. אי אפשר להמחיש עולם ומלואו בזיכרון אחד קטן. לפני כמה חודשים, גיליתי שאדם הקרוב אלי בקשר משפחתי חולה בסרטן. כיום,משפחתי ואני רואים את האדם הזה יותר ונלחמים על כל רגעלהיות איתו.מחד גיסא, אנחנו בטוחים שהוא יחלים וזה רקעניין של זמן עד שהעולם ישוב על כנו, ומאידך גיסא, אנחנו לא רוצים לחשוב על אפשרות כזאת שלא ראינו מספיקאתהאדם החשוב כ"כ. החלמה מסרטן זה דבר כ"כ נדיר שרק מעטים בעלי מוטיבציה אדירה זוכים לעבוראת המחלה, אךלפעמים גם הנחישות והכוח-רצוןלא מועילים מפני יד הגורל האכזרית. ייתכן שפה נכנסערך חשוב שחשיבה חיובית מובילה לתוצאות חיוביות. זה בלתי-אפשרי לעבור את המחלה הנוראית הזאת בקטנות-אמונה, ולכן אני כ"כ מעריך את האנשים שעוברים אותה ונשארים בחיים. נקווה שבעתיד ימצאו כבר תרופה לסרטן ולשאר המחלות חשוכות המרפא. בנימה אופטימית זו אסיים את הפוסט, לא לפני שאמסור את תנחומי למישהי שאני מכיר, לא באופןאישי,שכואבת על אבדןאמה, ש</div>Sat, 02 Jun 2007 18:30:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6642251http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6642251http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6626628<div align="right" dir="rtl"> סוף כל סוף עשיתי את זה! התפטרתי מהעבודה המתסכלת והמייאשת הזאת! התפטרתי אחרי 3 שנים מהעבודה בחלוקת עיתונים (מקומונים). מהיום מתחילים חיים חדשים. חיים נטולי דאגות שבאמצע העבודה יבואו בריונים (שהסופרמרקטים שולחים כדילהחזיר את העגלות) לקחת את העגלה שלי (טוב לא כ"כ שלי).בכל מקרה,ההחלטה להתפטר לאבאה סתם כך. יצאתי היום לעבודה, כמו כל יום חמישי, וכשהגעתי לסופרמרקט השכונתי לקחת את העגלה המנהלת המרשעת תפסה אותי על חם (עד כמה שזה נשמע מסעיר ומותח). תחילה, הצעתי לה כל מיני עסקאות, שאני אשאיר אצלה את הפלאפון ואת התעודת זהות שליעד אשר אסיים את העבודה וכו'. קיצר, בהתחלה היא הסכימה לי לקחת את העגלה. אחרי שנייה בערך,החלטתי להחזיר את העגלה (בפוזת "לא צריך טובות")והיא עדייןהיתה שם והחזירה לי לבסוףאת הפלאפון ואת התעודת זהות. לאחר מכן, כשראיתי שהיא נכנסה לתוך הסופרמרקט החלטתי לנסות שובאת מזלי, אבל מה פתאוםשהגורל יהיה בעדי, המנהלת יצאה מהסופרמקט עם עודעובד לתגבורת והיא היתה קצת בשוק (חחח) ממני והתחילה לצעוק בקולי-קולות שהיא תקרא למשטרה. לא היתה לי ברירה אלא להחזיר את העגלה, ללכת משםבבושת פנים ולהתחיל לחלק</div>Thu, 31 May 2007 18:56:00 +0200idansagi1@walla.co.il (סתם אופטימי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=418490&blogcode=6626628http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=418490&blog=6626628