http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770מה זה משנה אם אני כאן או במקום אחר, אם אני תמיד יודע להוציא מזה את הטוב ביותר?heCopyright 2026 ™OpenG. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/47/41/414770/misc/19589320.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14849378<div align="right" dir="rtl"><p>אז ניו יורק. מה יש לכתוב על ניו יורק?</p> <p>&nbsp;</p> <p>ירדנו מהספינה ועלינו על טיסה של ג'ט בלו - חוץ מזה ששודרגנו למקום עם אקסטרה מקום לרגליים כדי שנשב על הדלת חירום (שיכלנו להכניס במקום הזה עוד עופר בערך) הוויפי היה חינם בטיסה! זה היה חביב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נחתנו בשדה התעופה לה-גארדיה וגילינו מקום יחסית אפור. הצלחנו למצוא אוטובוס שהביא אותנו לסאבווי שהביאה אותנו לטיימס סקוור - איפה שהמלון שלנו לכאורה אמור להיות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>והוא אכן היה שם! איזה בחור פשוט עזב הכל כדי לעזור לנו להגיע לשם, וזה היה ממש מוזר! אבל אמרנו לו המון תודה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המלון שלנו אכן ישב כדקה הליכה מטיימס סקוור, אז יצאנו לבקר קצת וקיבלנו סחרחורת מופלאה מהאורות והמסכים, והתחלנו לחקור את מה שמסביבנו. ביום הראשון טיילנו לסנטרל פארק ולמוזיאון העירוני. למחרת גם הגענו לגשר ברוקלין ולצ'יינטאון בטיול רגלי נחמד. הפלגנו לפסל החירות ועלינו לכתר והיה נוף מקסים. ביקרנו במגדלים המוכרים - למרות שהתקמצנו על המעלית לקומה העליונה - אמפייר סטייט, הטרייד סנטר החדש, האו"ם (מאיפה אתם? ישראל?? אהההה.... כן....)...</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני חושב שניו יורק העציבה אותי מאוד בתור תייר שחווה הכל וניסה הכל בטיול הזה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זתומרת, העיר עמוסה תיירים (רובם סינים) שעסוקים מאוד בלצלם סלפי של עצמם עם המקומות המפורסמים! ואפילו השופינג שם היה יקר נורא!</p> <p>&nbsp;</p> <p>בכנות, שני דברים הסבו לנו הנאה אמיתית בעיר: הפאבים עם הרוק והמטאל של ברוקלין (שהיא מחוץ לניו יורק), והמחזות בברודווי. That's about it.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ממחזה למחזה קלטנו יותר איך להוריד מחירי כרטיס. רמז: אל תזמינו מ-Broadway.com! הם רמאים ושקרנים וגובים מכם 100$ יותר. אחרי שראינו את The book of Murmon (מחזה מעולה דרך אגב), קלטנו שבטיימס סקוור יש דוכן שמוכר כרטיסים בחצי מחיר. אז הלכנו לג'רזי בויז. בערב הרגשנו ספונטניים ואמרנו שאם כרטיס ל-Avenue Q עולה פחות מ-50$ לבנאדם - הולכים על זה. ובדקות לפני המופע קיבלנו ב-27$ לאחד! הידד...</p> <p>&nbsp;</p> <p>היה מוזר מאוד לחזור הביתה פתאום. לקנות קצת אלכוהול לאמא במוסקבה, לנחות בבן גוריון ולחבק את ההורים, ובעיקר להיפטר מהסוללות של אמא של זילפה, אבל גם לחזור לשמוע עברית ולישון בשעות הגיוניות. ומהר מאוד חזרנו לשיגרה...</p> <p>&nbsp;</p> <p>הטיול הזה היה חוויה ענקית. אבל בפעם הבאה בארה"ב - פחות ערים תיירותיות, יותר נוף, יותר הופעות רוק, קצת שופינג וכנראה בחוף המערבי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>Wacken בקיץ? כעעע</p></div>Sat, 05 Nov 2016 12:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14849378http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14849378http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14849371<div align="right" dir="rtl"><p>כבר חזרתי לארץ, אבל לא לנסות לכתוב מה שאני זוכר עכשיו יסתיים בזה שאני אשכח אח"כ.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בפעם האחרונה שסגרתי פוסט זה היה בסיום ההרפתקאות שלנו בפארקים של סיוורלד. למעשה ביום האחרון כל מה שנותר לנו היה להזדכות על המלון (שהיו נורא חמודים סה"כ - כשאורנית ואני נכנסנו לקבלה ולאורנית היה כובע שרשום עליו FBI הם כולם הרימו ידיים, אבל משום מה ניסו לגרור אותנו באגרסיביות להרצאה של שעה וחצי(!!!) על מועדון הלקוחות שלהם בשעה 8 וחצי בבוקר. Seriously??? מי לעזאזל יבזבז כ"כ הרבה זמן על שטות כזו בחופשה?????) ולהגיע ל-Port Canaveral. זה היה קצת מסובך ועלול היה לעלות הרבה כי אין לשם אוטובוסים (לא עוד נסיעות ב-2$) ומונית ספיישל עולה לשם באזור 170$ - שזה לא סביר בעליל! אבל איכשהו מצאנו שאטל משדה התעופה שהיה חמוד וזול פי 4 בערך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מסתבר שנמל ימי דומה מאוד לשדה תעופה. עם טרמינלים ותורות וביקורת דרכונים - אבל עם הרבה יותר צלמים וגם חבר'ה שלוקחים לנו את המזוודות ישר בהתחלה. וכך הגענו לחדר שלנו ופגשנו את ג'יל - הדיילת של החדר שלנו, שרוב הזמן התרוצצה בין חדרים ועשתה קולות - אבל גם לימדה את אורנית לקפל מגבות בצורות חיות. חיבבנו את המוזרה הזאת! היא הוסיפה המון צבע כשהיינו חוזרים לחדר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>החדר היה ירידה בת"ש לעומת המלון באורלנדו. זו הייתה מיטה, מקלחת, שולחן ומזל שלקחנו חלון קטן כדי לא לקבל קלסטרופוביה. השיפור היה כמובן האוכל - היה בופה בקומה העליונה לצהריים ולבוקר ובערב חדר אוכל מכובד כזה. בחדר אוכל המכובד ליוו אותנו שני מלצרים - רוני מהודו וליאנג מסין. גם הם כמובן היו ממש חמודים. ליאנג לא ידע איפה זה ישראל אבל רוני אמר שביקר בבית לחם ובעוד מקומות! מה הוא איבד שם - אין לי מושג. שיקרתי לו קצת על אלרגיות כדי להפריד בשר וחלב, אבל הוא זרם איתי. מה שבטוח שזה שהמוטיב החוזר בכל הארוחות היה אננס. אכלנו אננס לבוקר, לצהריים ולערב. שזה מצויין! כי בארץ הוא נורא יקר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עצרנו ביום הראשון באי שבמקרה בבעלות רויאל קריביאן שנקרא Coco Cay. זה בעצם חוף ים ענק ומקסים עם עצי קוקוס בכל מקום וגזלנים שמחפשים למכור בירה וקוקטיילים. האמת שגם על הספינה היו "חבילות משקאות ללא הגבלה" - בעוד מאתיים ומשהו דולר יכולתם לקבל את כל האלכוהול שרק רציתם ובשבעים את כל הלא-אלכוהול שרק רציתם! אבל ויתרנו על זה ומסתבר שבצדק... כי הבופה בקומה האחרונה הכיל מכונות משקאות שגם ככה הייתה נגישה, אז כל מה שזה היה אומר זה שהיינו יכולים לבקש משקאות בלי לעלות עד לקומה האחרונה. בכל מקרה זה היה חוף ממש יפה בצבע תכלת כזה (כמו כל הקריביים בערך) שהופך לכחול כהה איפה שמתחילות האצות. מצאנו קונכיות וצדפים בצבעים שונים ומשונים וזילפה גם בנתה לעצמה מבצר בחול. מישהו אמר לפצות על חסכי ילדות??</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשחזרנו בצהריים למלון מצאנו את הלו"ז של הערב ושם למעשה מארק, הדירקטור של הקרוז הציג את עצמו, והחליט שה-catch phrase שלו זה "בינג בונג!" אז הוא צעק את זה מדי פעם בכריזה, כככה שבאמת הרגשנו על הספינה של קרופניק.</p> <p>&nbsp;</p> <p>למחרת הגענו לנסאו. מסתבר שזו הבירה של הבהמאס ולא-כל-כך-בחוכמה בחרנו לצאת ראשונים מהספינה מתוך חשש מתורים וביקורות דרכונים ארוכות. מסתבר שיצאנו שניים לברכותיהם של נהגי מונית שמחפשים עבודה. אחד מנהגי המונית דאג להבהיר לנו שכל החנויות סגורות, שאין מצב שנגיע לאתרים המעניינים ברגל ושהוא יכול באמת להראות לנו את כל העיר בשעתיים. אחרי שסיימנו לעשות פרצופים הפסקנו ליילל ובאנו איתו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נסאו (שאגב הוכתה בהוריקן מתיו שבוע לפני שבאנו) רחוקה מלהיות חלומו של כל אדם. זתומרת, Paradise Island שנמצא בצפון שלה מכיל בתים של עשירים ומלונות יוקרה, אבל רוב העיר יחסית פח. יש שם כמה מבנים שהם יפים ומשופצים ויש לידם דשא ועצים, אבל מסתבר שאלו הם מבנים של הממשל והאמת שהבתים בנסאו נראים יחסית מסכנים. קשה לחיות שם בעיקר בגלל שאין להם תוצרת ממש משלהם, אז הם בעיקר מייבאים אוכל וחומרי גלם ומנסים להתחרות בשאר העולם עם מה שהם מפיקים מזה. וזה לא כל כך פשוט. ולא נראה שלממשל שם זה מפריע. למשל בכבישים הם לא השקיעו, אז חצי מהכבישים בריטיים (הפוכים בכיוונים) (כי זו הייתה מושבה בריטית פעם) וחצי לא. אז רוב אזורי המגורים שהיינו בהם היו בתים קטנים יחסית, בניגוד ל-Indian hill באוהיו ששם לכל אחוזה יש קאנטרי קלאב בחצר האחורית.</p> <p>&nbsp;</p> <p>יצא לנו לבקר במבצר פינקאסל שמשקיף יחסית יפה על העיר - אבל הנה משהו מפתיע. כשאתם מגיעים לאתר מורשת קרב/מבצר כזה או אחר בארץ, זה מלווה בסיפורי מורשת קרב הירואיים על טנק יחיד שהביס דיוויזיות ועל חיילים גיבורים שהגנו על חבריהם ושאר ירקות. המבצר הזה, חוץ מהנוף היפה, הוסבר לנו ש"בנו אותו כדי להגן אבל בסוף לא נלחמו איתו, בקרבות בקריביים פשוט חטפו את המושל וסחרו בו". אז סיור קצר בדרך בריחה שירדה לקניון עמוק ומרשים שאף פעם לא שימשה אף אחד וצילומי נוף - ויצאנו גם משם...</p> <p>&nbsp;</p> <p>סיבוב קצר במלון גדול ב-Paradise Island ומכונת מזל בקזינו שלו שבלעה לנו דולר החזירה אותנו לנמל, לקולות חיזוריהם של עוד נהגי מוניות אחרי נוסעים שרק ירדו. לא נותר לנו הרבה מה לעשות חוץ מלהסתובב קצת ברחוב הראשי (שאיכשהו באוכלוסייה הלא מילונרית הזאת מלא בחנויות תכשיטים ורולקס). זילפה מדדה שעון רולקס בשווי 36K$, שזה בערך 4 פעמים הטיול הזה. ובעצם החלטנו לחזור לספינה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום האחרון של הקרוז היה הפלגה ללא עצירות חזרה לפורט קנברל. הבעיה היא שעל הספינות האלה אין יותר מדי פעילות. זתומרת, בערב יש הופעות, שביום לפני היה מין שעשועון לזוגות נשואים, הופעת מחווה לאלטון ג'ון ועוד כל מיני שעשועונים מבדרים - אבל קצת דביליים (השעשועון ההזוי הזה ביום האחרון שזילפה ניסתה להוריד חולצה ושאני אסתיר אותה היה פשוט הזוי!!). ובמהלך האחה"צ אין הרבה יותר ממכירה פומבית של יצירות אמנות, הגרלות עם קופונים ולטייל בחנויות דיוטי פרי. מזל שיש שם שולחנות פינג פונג על הסיפון. וקיר טיפוס. ומגרש כדורסל. בקיצור היינו פיכחים מדי כדי לא להשתעמם על הספינה ואולי זו הטעות. אבא כבר אמר לי שבקרוז שלו הוא היה על הספינה רק בלילות והעיקר היה היעדים שבהם עצרו. אז לזה נשים לב בפעם הבאה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה לא עצר אותי מלזכות ביום הראשון בבקבוק שמפנייה! נתנו אותו לבסוף לג'יל כדי לא להיסחב איתו לניו יורק. ובכל זאת החוויה הייתה מפנקת בסופו של דבר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>על ניו יורק כמובן שאני אכתוב בפעם הבאה. אבל העיר הזאת הייתה מעצבנת!</p></div>Sat, 05 Nov 2016 11:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14849371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14849371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14846845<div align="right" dir="rtl"><p>הסיבה שבגינה נסענו לאורלנדו מלכתחילה הייתה כי הטיול של זילפה היה לי רקוב מדי - לא רציתי לנסוע את כל הקילומטרז' ולבזבז את כל הכסף רק כדי לבקר את אחותה! כלומר - זו משאלה לגיטימית והגיונית, אבל אם כבר נסענו...</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולכן הוספתי לרשימת היעדים שלנו את אורלנדו, כי זה היעד הכי מתוייר בארה"ב ויש שם לונה פארקים וחופים יפים וגם אם נהיה קמצנים ועניים מרודים עדיין נוכל למצוא שם משהו מגניב לעשות. סקר קצר על המחירים וההזדמנויות שמציעים הפארקים שם (אלו הם דיסני וורלד, יוניברסל סטודיוז וסיוורלד) הגענו לתובנה שלבחור באחד מהם עם עסקת חבילה על כל ההרחבות שלו זה הכי משתלם, ואכן בחרנו בסיוורלד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הגענו ביום שישי ל-Discovery Cove שלא לגמרי הבנו מה זה, זתומרת, יש להם את אקווטיקה שהוא פארק מים וסיוורלד עצמו שהוא ספק לונה פארק ספק גן חיות. אז ה-Cove מסתבר הוא 3 לגונות מלאכותיות, מוקפות ב-Snack Bars ובאוכל ושתייה ללא הגבלה ובכלוב ציפורים ענק. את הבוקר התחלנו בבילוי קצר עם דולפינים (ע"ע ליטוף, לחיצה על כפתור הפלוץ שלהם (זה הפייבוריט של המאמנת) ולבסוף גם ניסיון לשחות איתם שהסתיים בדולפינה אחת שבורחת כי בני אדם שוחים נורא לאט), המשכנו בלהאכיל ציפורים מכל העולם ובשנורקלינג עם rays ודגים נוספים וכל זה בליווי אוכל לא רע בכלל. אחד הדברים הכיפיים שם זה שאומרים לכם פשוט להביא את עצמכם ומספקים לכם הכל - ממשקפות צלילה ושנורקלים ועד לקרם הגנה ידידותי לחיות. שהיה קצת מגעיל.</p> <p>&nbsp;</p> <p>למחרת הגענו ל-Aquatica שהיה יחסית ריק בבוקר כי היה טיפה גשם, מה שאיפשר לנו לעלות על כל המגלשות שרצינו ללא תורים כמה פעמים. שווה! עלינו על 13 בסה"כ, כולל פעם אחת על מגלשה איומה שמכניסה אתכם למיכל ועושה לכם לעוף על המיליון, וכמה פעמים על מגלשות עם אבובים. </p> <p>&nbsp;</p> <p>לבסוף ביום ראשון נחתנו בסיוורלד, זילפה הכריחה אותי לעלות על המאקו פעמיים (למרות שהיא מפחידה את התחת!), ועל הקראקן והמנטה פעם אחת. פעם ראשונה שאני עולה על רכבות עם לופים, ולקראקן יש איזה 7, אבל המנטה שהיא בשכיבה הייתה ממש כיפית ומרגשת ופחות מפחידה. תודה לזילפה על הגמילה המאולצת ממתקנים קטנים. משם טיילנו וראינו את אוסף הפינגווינים המרשים שלהם, קצת כרישים ודולפינים כמובן, המשכנו למופע של Killer Whales והלכנו למלון.</p> <p>&nbsp;</p> <p>SeaWorld גורם לנו להרהר ולחשוב כמה כסף עושים הבעלים על חשבון בעלי חיים כלואים ואומללים. מצד שני ל-SeaWorld מערך הסברה מכובד שמראה אותם מטפלים בחיות, לרוב בסכנת הכחדה, ומשחררים אותן חזרה למים (כגון לוויתנים, דולפינים, צבים, אריות ים ועוד) וזה מעלה את השאלה האם הכסף שמרוויח הלוויתן הנחמד שמשפריץ במרץ על הקהל עם הזנב (מחזה מרשים אגב) באמת משמש למטרות אציליות כמו הצלת חיות. וכמובן האם זה בכלל נכון.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>האם טוב לדולפין שמאביסים עליו דגים כדי שיעשה קצת פרצופים? האם טוב ללוויתנים שמאביסים עליהם דגים כדי שישפריצו על הקהל? אלה יצורים יחסית נבונים ולכן סביר להניח - שלא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובאיזשהו מקום זה קצת צה"לי. קומץ שמוותר על חירותו ועושה דברים לא כיפיים כדי שהכלל יהיו, במקרה הזה, מוגנים ובמקרה הקודם - כדי שיטפלו בהם קצת. חיפוש בגוגל הניב שכולם אינטרסנטים וחארות - חיפוש "האם SeaWorld איומים" הניב תוצאות נוראיות של התעללות, לוויתנים גוססים ובעלים חסר סנטימנטים שסופר את הדולרים, בעוד חיפוש הפוך הניב תמונות מקסימות של פעילי SeaWorld (כמובן עם הלוגו למטה) משחררים לפרא את הכריש הפצוע והמסכן לאחר שהחלים. כנראה שאמריקה כמו אמריקה לעולם לא תמצא עמק שווה בקונפליקט הזה - או שהם השטן או שהם מלאכים קטנים ותמימים. לשמחתי גם זילפה לא תוכל להכריע ולכן אין לה ייסורי מצפון קשים על לוויתנים שעושים סלטות באוויר. אז היה מגניב!</p> <p>&nbsp;</p> <p>את העלילה הזו סיימנו בנסיעה ל-Port Canaveral לקרוז של 3 ימים. כנראה שעליו אני אספר כשכבר נחזור. אבל יאמר לזכותי שאני מנסה!</p></div>Wed, 26 Oct 2016 07:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14846845http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14846845http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14843629<div align="right" dir="rtl"><p>ניסיתי למצוא קצת זמן לכתוב ולא כל כך הלך לי... אז החוויות לא כאלה טריות כמו שהייתי רוצה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז הספקנו לטייל מסינסי לכמה יערות מרשימים, בהם Shawnee Lookout, Hocking Hills ו-Rowe Woods שכולם היו מרשימים.</p> <p>ב-Hocking Hills מצאנו שאין תחנות דלק אבל היו מערות אדם קדמון מאוד יפות (ואתר מופלא לקמפינג), ב-Shawnee מצאנו הליכה לאיבוד בתור עמי ותמי ביער ונוף לנהר, וב-Rowe Woods מצאנו ביצה קטנה וציפורים אדומות - טבע במיטבו. במהלך כל הזמן הזה בילינו המון עם הילדודים של זלדה. מלספר להם סיפורים, לרוץ סביבם ולתת להם את השעשוע היומי "להעיר את דוד עופר" במסגרתו הם רואים אותי ישן, קופצים עליי בצווחות קום קום וכשאני קם רצים בשמחה במעגלים. נקרא לילדים עמי ותמי. הם תאומים בני 3 עוד מעט.</p> <p>&nbsp;</p> <p>שני הקטנטנים זה עתה התחילו לדבר. תמי מתקדמת קצת מהר יותר, כבר מרכיבה משפטים ואפילו מתחכמת (זלדה: "קדימה סיימי לאכול!! כבר מאוחר וצריך ללכת לישון!" תמי: "צריך לאכול לאט לאט" עם חיוך זדוני במיוחד) בעוד עמי עוד מגמגם (אבל מתלהב משהו מפחיד מרכבות וטרקטורים). מערכת היחסים ביניהם מבדרת, בעיקר כשהם מדברים זה עם זו. הם כמובן גם מתקוטטים לפעמים וכשהם חוברים נגדנו יחד אי אפשר לעצור אותם! שיחקנו איתם לא מעט בשבועיים האלה (קרבות הפרצופים עם תמי היו בלתי נשכחים כשהיא במצב כפית). לא פשוט כשיש שניים (בעיקר כשעדיין בורח להם). אבל בהחלט נשמור על קשר כמה שנוכל בסקייפ... שזה פחות מוצלח.</p> <p>&nbsp;</p> <hr /> <br /> <p>&nbsp;</p> <p>לקראת סוף השהות שלנו בסינסי הגיע יום כיפור. לצום בחו"ל זה קצת קשה, כי מסביב החיים ממשיכים, החנויות פתוחות, המכוניות נוסעות וחלקינו אפילו הולכים לעבודה. לעומת הארץ שהרחובות מתרוקנים ממכוניות (ומתמלאים ערסים קטנים בלבן) כאן לא הרגשנו את זה אפילו. לצום אצלנו היה קשה משמעותית בגלל שני קטנטנים שמעירים אותנו ב6 וחצי בבוקר כל בוקר, ארוחה מפסקת שלא אנחנו בוחרים מה לאכול בה (קצת באשמתנו, אבל טכנית נכון) וגם היעדר גורמים להעברת הזמן מהר - חברים עם משחקי קופסה (למרות שזלדה הביאה אחד) והמחשב המפלצתי שלי. טוב לפחות לא היה חם... אבל זה היה צום מאוד מוזר ומאוד מאולץ.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>קשה לשמור על היהדות שלנו בחו"ל. מילא בארץ, שכולם בתוך זה, המדינה משלבת את זה במקומות העבודה והמשפחה והאנשים מסביב גם רוצים שזה יהיה ככה. בחו"ל אין שום דבר שיגיד לנו להיות יהודים חוץ מעצמנו והמצפון שלנו. ואכן רוב מי שרובץ בחו"ל מאבד לפחות חלקית חלק מהצביון היהודי של חייו - בין אם זה המסעדות שמערבבות בייקון וצ'דר עם הכל, ובין אם זה ימי שבת שהם ימי ראשון, ובין אם זה ציון חגי ישראל. קל ללכת כאן לאיבוד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הקמנו מדינה ליהודים בישראל וזה נחמד. אדם שרוצה להגדיר את עצמו כיהודי מא' ועד ת' יכול להגיע לישראל ולעשות את זה. אבותינו עבדו קשה כדי שזה יקרה. אבל המדינה הקטנטנה שלנו פשוט לא תספיק. צפוף בישראל. הדיור במחירי שיא (שנשבר ונשבר), ההתקוטטות המיותרת עם הערבים לא תסתיים (כי אין פתרון ולא יהיה פתרון) ולמה לי לגור בדירה בקומה 9 בנשר כשבאותו מחיר אני יכול להשיג בית בודד עם דשא ענק באוהיו? ובסופו של דבר - רובינו לא בדיוק מנצלים את היותם בישראל כדי להתפלל בכותל כל שבוע. האוכלוסיה לא תוכל להמשיך לגדול בישראל מבלי שיתפנה קצת מקום. ולבסוף יש מי שיצטרך לוותר. כנראה מי שאין לו כסף, או חיבור לארץ. ועם זאת - אני עדיין לא בשלב שאני מסוגל לחשוב על ילדים שלי שיגדלו בלי לדעת עברית. או בלי לאכול חומוס :-)</p> <p>&nbsp;</p> <hr /> <p>&nbsp;</p> <p>יום אחרי יום כיפור עזבנו את זלדה בחיבוק ונפרדנו מהקטנים. נראה שהפרידה מאיתנו השפיעה על תמי קשות. והאמת שנראה לי שגם עלינו קצת. אבל נסענו לאורלנדו - היעד הכי מתוייר בארה"ב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לזכותה של פלורידה יאמר שהיא שונה מאוד מאוהיו. סינסינטי לצורך ההשוואה נראית כאילו העיר ניסתה לצמוח מעל היער ולא הצליחה - והבניינים צצים מתוך יערות. אורלנדו אותו דבר רק מתוך אגמים. אגם בכל פינה. ומזרקה בכל אגם. וכמובן עצי דקל במקום עצי אורן והעצים שנהיים אדומים עכשיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולפתע מהרגע שנחתנו הפסקנו לשמוע אנגלית שוטפת ושמענו את כל שפות העולם. בעיקר ספרדית וצרפתית, אבל גם עברית, איטלקית וגם ערבית. נחתנו באורלנדו וגילינו שהמלון של שדה התעופה הוא אכן המלון של שדה התעופה, בעיקר בגלל שהוא שוכן פיזית בתוך שדה התעופה. מראה מוזר מאוד לראות מרפסות שמשקיפות לדיוטי פרי (נסו לחפש orlando airport hotel ותראו). לאחר שסיימנו להתפעל מחנות הדיסני הראשונה שמצאנו (ראשונה מתוך רבות) פנינו לצאת ולמצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע למלון. במקום מונית שעולה 60$, או שאטל שעולה 40$, בחרנו באוטובוס שעולה 2$ וקצת כאב ראש, כי מסתבר שמידע על התחבורה הציבורית באורלנדו נדיר כמו מידע על תרבות המאיה בטיבט במאה ה12. אי אפשר ולא ניתן להבין שם כלום! אז אחרי שלושה טיפוסים לאוטובוס הלא נכון וקצת שאלות באנגלית עילגת, הצלחנו בשתי החלפות להידחף עם שתי המזוודות של שנינו ולהגיע לכניסה למלון - כדי לגלות שהוא ממש לא ידידותי להולכי רגל ושאנחנו הולכים באומללות על הכביש. לשמחתנו נפלנו על המלון הנכון.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בכניסה מצאה אותנו ש.ג. שלא ברור מה תפקידה (בדומה לעובדים רבים במשק האמריקאי), אבל היא ראתה שחם לנו (כי עברנו מסופת ברקים בסינסי לחמסין בפלורידה) ומיד קראה לשאטל פנימי של המלון שיביא אותנו לקבלה. והאמת שסגל המלון היה פשוט מקסים. זילפה התעקשה שננסה מלון סוויטות, אז המלון היה יחסית חור. אבל היה לו אאוטלט ענק ממש מחוץ לדלת, וחדרי מלון שמביישים את הבית שלנו - מטבח מאובזר לחלוטין, סלון עם טלויזיה, ג'קוזי, מקלחון ואפילו מכונת כביסה בחדר. אה! וקרש גיהוץ. כמה זה עלה לנו? 150$ ללילה + תוספת 25$ ללילה שמרמרה אותנו קצת על אינטרנט?? אנחנו לעולם לא נוכל לנפוש בארץ שוב. הייתה לו בריכה וחדר משחקים ופאב, ואחרי קנייה קטנה בסופר המקומי (שבו שמענו עוד שפות שלא זיהינו בכלל) היינו מאובזרים לחלוטין. אז המסע המתיש שלנו בתחבורה הציבורית של אורלנדו הסתיים בסוף טוב ובסיבוב מופלא באאוטלט המקומי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני באמת לא מבין איך ילדים מסוגלים לגדול באורלנדו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הם גדלים שם, ומסביבם כל הפיתויים האלה, החנויות הזולות וההנחות המטורפות והדיסני והשוקולד והלונה פארקים, ואני באמת לא מבין איך הם מסוגלים לגדול שם כשכל זה מסיח את דעתם. היה פשוט כיף באורלנדו. הקניות כיפיות כי יש המון הנחות באאוטלטים האלה, ועל מותגים רציניים שבארץ עולים פי 2 ו3. כשבארץ באתי לבית ספר עם נעליים של נייק חשבו שאני עשיר. פה נייק זה כמו גלי! אה כן, ויש את המידות שלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נראה לי שאני אסיים כאן לעכשיו כי אני חופר - אבל בפעם הבאה יש לי על שלושת הפארקים של סיוורלד ועל הקרוז שלנו לבהמאז לספר. וכמובן - מה שכתבתי על לגדול באורלנדו אמור להתעלף כשאני אגיע לניו יורק...</p></div>Fri, 14 Oct 2016 04:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14843629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14843629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14841515<div align="right" dir="rtl"><p>אני לא בטוח אם להגיד שזה הגיע מהר או לאט, אז כנראה שזה הגיע בזמן הנכון - את המילים האלה אני כותב מסינסינטי, אוהיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הטיסה שלנו סוף סוף הגיעה! עפנו במסע של כמעט 30 שעות בדרכים, מהרכבת לנתב"ג, קונקשן במוסקבה (Dafaq??? אבל זה הוזיל עלויות משהו מפחיד), טיסה מקומית לסינסינטי ולבסוף - ההגעה לזלדה, אחות של זילפה. חוץ מזה שהעובדות בשדה התעופה במוסקבה לא סימפטיות בעליל ושזילפה בחרה ללעוס בקולניות קלמטינה אל מול אנשי המכס החביבים בארה"ב שכאמור אמורים לחפש עלינו בביקורת הגבולות יבול חקלאי/ירקות/בעלי חיים/רעלים ולמעשה לקחה אותנו לבידוק מיותר אחד מלא בפקידים מגלגלי עיניים, המסע עבר בשלום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כמו שנדהמתי לגלות ב&lt;a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&amp;blogcode=14800364"&gt;פעם הקודמת&lt;/a&gt; שנכחתי כאן, &nbsp;הכל ירוק. דונמים על גבי דונמים של ירוק. איך שהגענו לבית של זלדה, כמובן חיבוק גדול ושני קטנטנים רצים סביבנו בהתרגשות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זלדה מארחת אותנו נפלא בסה"כ. שולחת אותנו לאטרקציות המקומיות וגם לוקחת אותנו לבלות, וכמובן שלא חסר כלום ושום דבר וכל פיפס שאנחנו עושים ישר דואגת... מצד אחד לא מובן מאליו - מצד שני לא כזה מפתיע. בכל זאת האחות הגדולה :)</p> <p>&nbsp;</p> <p>מאז שהגענו היינו בכמה מקומות. התחלנו בקניון המקומי (Kenwood Towne Cetnre) ובפרט בהמבורגרייה חביבה בשם Red Robin וכמובן ב-Cheesecake Factory, בחנות לגו שבה בירך אותנו המוכר וגם נתן לנו הפתעה קטנה (דמות לגו) כי סיפרתי לו כמה אני מכור, בחנות דיסני שבה זילפה חיפשה מה לעשות עם עצמה וגם קצת בגדים וכזה. למחרת ביקרנו גם במוזיאון של סינסינטי (לתערוכה מיוחדת על לאונרדו דה וינצ'י וצילמנו יחד את המונה-זילפה), בצומת EnterTRAINment (שבה גילינו כמה רחוק אפשר לקחת רכבות מיניאטוריות), ב-Cincinnati Premium Outlets למסע קניות קצרצר (חנות לינדט!!), באקווריום המקומי (בו פגשנו את כרישי), בגן החיות של העיר (בו זילפה התמרמרה על סבל בעלי חיים), וגם במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני (שזה בעצם 4 האנגרים מלאים במטוסים, מסוקים, מעבורות חלל וכל הבא ליד). אני יכול להגיד שכל המקומות הללו מרשימים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה כנראה לא נחמד להגיד (כי בכל זאת זלדה השקיעה בנו המון), אבל שום דבר מזה לא מסוגל להשתוות לפסטיבל Louder Than Life שבו היינו, בלואיוויל, קנטאקי. כי היה פשוט ענק!</p> <p>&nbsp;</p> <p>מה זה ענק? ענק זה אומר שעישנו עלינו את כל סוגי הסיגריות בעולם, הרגליים שלנו כאבו, שילמנו 20 דולר על חנייה, קיבלנו שעה ביציאה כי המשטרה מטומטמת, הדבר היחיד שמצאנו לאכול חוץ מסנדוויץ' מסכן היה פיצה קצת מגעילה והכי חשוב - כנראה שהאוזניים של שנינו לעולם לא יהיו אותו דבר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>11/10&nbsp;הולך לעוד 3 ימים כאלה בגרמניה שנה הבאה, כי היה פשוט ענק!!!!</p> <p>&nbsp;</p> <p>התחלנו בהופעה של Adelitas way סתם כי הגענו בזמן, שסתמה לנו את האוזניים קצת. המשכנו להופעה של סבאטון (from the swedish land of Ikea) שהיינו כל כך קרובים שראינו להם את הלבן בעיניים (למה הגיטריסט הסתכל עליי כל ההופעה?? אני לא מכיר אף שיר) וקפצנו כאילו נולדנו פה ואנחנו הולכים להופעה כל שבוע (And thank you for the goose bumps by the way!)! ההופעה הייתה פשוט כיפית. גם כי הלהקה מבדרת וגם כי המוזיקה טובה (כן טוב אני אתחיל להקשיב להם יותר). בשיר האחרון הסולן שלף ילד בן 5 מהקהל עם אמא שלו (שנראית כמו אח שלו) עם אטמי אוזניים קטנים ושאל אותו אם זו הופעת המטאל הראשונה שלו. מסתבר שלא! והעניק לו את משקפי השמש שלו. לא סתם זילפה לקחה אותי לחכות שעה בתור כדי לקבל מהם חתימה. וגם הם היו חמודים (מה?? מישראל?! לא, לא... היינו שם, כל כך חם!! חם...)</p> <p>&nbsp;</p> <p>המשכנו להופעה מ-ד-ה-י-מ-ה של Skillet. זו להקה שאני מכיר כבר שנים ולראשונה יצא לי להגיע להופעה. והאנרגיות בהופעה הזו - היו פשוט יוצאות מן הכלל (אולי זה תרם גם שהכרתי את כל השירים) וביצוע מדהים ל-Sick Of It. תנסו לחפש Skillet live 2016 ביוטיוב ותראו שהם מבצעים את השיר עם ניואנס באמצע - אם נמאס לכם ממשהו, אלימות, אונס, בדידות, בעיקר כשכל הדברים האיומים בעולם קורים היום, תצטרפו ותשירו. אני חושב שבערך פה האנרגיות היו בשיאן. אחרי הופעות נוספות של Alter Bridge (שגם לזו חיכיתי), קצת Clutch וגם קצת Korn שאנחנו לא ממש אוהבים, הגיעו Disturbed ופשוט העיפו את הגג שלא היה מעלינו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לדעתי אחד הדברים שהכי נהניתי מהם זה לגלות שגם אותם פריקים מטאליסטיים חובבי שטן רוצים בסה"כ שיהיה טוב בעולם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו 3 ימים אחרי ועדיין מצלצל לי באוזניים WE ARE - DISTURBED... אז נותר לי רק לחכות ל-Wacken 2017! אבל לפני זה אולי כדאי לחזור מארה"ב...</p> <p>&nbsp;</p> <p>מחכים לנו קצת טיולים כאן באיזור שאולי אני אספיק לכתוב עליהם, ולאחר מכן אנחנו עפים לאורלנדו, לבלות קצת ב-SeaWorld ולהפליג לבהאמאס לכמה ימים (לנצח את ההוריקן!). שבוע נוסף בניו יורק ונחזור הביתה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מאז הפעם האחרונה הספקתי לסיים את אחרונת העבודות שלי לתואר (זילפה סיימה את השנייה) ולהחליט שאני כנראה משתחרר בנובמבר '17. ולשחק לא מספיק Rocket League! אבל זה כבר סיפורים לפעם אחרת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WHEN MUSIC IS THE WEAPON</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WE ARE ALL INDESTRUCTABLE</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WHEN MUSIC IS THE WEAPON</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">EVERY FIST HAS A VOICE</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WHEN MUSIC IS THE WEAPON</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">YOU MUST BELIEVE IN THE CAUSE</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WHEN MUSIC IS THE WEAPON</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">A WORLD ARMY UNITES</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">WHEN MUSIC IS THE WEAPON</div> <div id="_mcePaste" style="text-align: center;">THE SICKNESS IS THE CURE</div> <div style="text-align: center;"><span style="font-size: xx-small;">[Disturbed, קליפ הפתיחה]</span></div> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 06 Oct 2016 04:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14841515http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14841515http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14820759<div align="right" dir="rtl"><p>"עונת החיזור" זה הכינוי שנתתי בחיבה לתקופה הזו בשנה ששולפים מענקים ותמריצים כדי שנחתום עוד קבע. שנה שעברה המפקדת שלי שאלה אותי אם אני בעניין של לחתום שנתיים לטובת חופן דולרים. עניתי בנימוס שזה מוקדם לי מדי ושנחכה עם זה כרגע. אפשר לקרוא לזה תקופת יובש קלה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אמ;לק: בעונת החיזור הנוכחית אפשר לומר שהיו לי המון מחזרים, עשיתי הרבה טיזינג אבל שמרתי על בתוליי עד החתונה. אבל חשבתי על זה לעומק.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הנושא הדיר שינה מעיניי. קצת רקע:</p> <p>&nbsp;</p> <p>ראש הענף שלי התחלף לבחור עם ביטחון מופרז, ביצים מפלטינה, ואיכשהו - אינטליגנציה והבנת סביבה לא נורמליים. איש יקר ומדהים שלא ברור איך לקח לדרגות הסא"ל כל כך הרבה זמן להגיע לכתפיו. אחד כזה שיודע מצד אחד לתת לי את אמ-אמא של הבעיטות בתחת כשאני מפספס ולו בקצת - ומצד שני אני מת עליו. כי הוא מוציא את הטוב שבי ומאתגר אותי. את כולנו בעצם. אנשים כאלה הופכים ארגון לטוב יותר ממה שאי פעם חשבו שהוא יהיה. אה כן, והוא גם אחלה בנאדם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המפקדת שלי התחלפה למפקד חדש, ותיק ומנוסה באופן מחפיר, פדנט יקה עצבני וכמובן פוליטיקאי אמיתי. שמעתי עליו שמועות איומות. ההיכרות היחידה שלי איתו הייתה כשהוא היה אחראי תורנויות (היכרות חיובית ביותר). והוא הפתיע ובגדול. אני לא מגזים כשאני אומר שהוא כמעט דמות אבא עבורי. מזל שיש לי אבא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>סיפרתי בשלהי הפוסט הקודם שחרחרתי טיפה מלחמה בבסיס. המדור שלי מועבר לענף אחר ובפגישה אישית שיוזמה ע"י הרע"ן החדש שלי, החלטתי להגיד לו שאני שוקל להישאר בענף. הוא נדלק על הרעיון והתחיל לתכנן תוכניות ולהציע הצעות. גם על זה חשבתי - ובמהלך תרגיל שמילאתי את מקום ראש הצוות הגולה שלנו, הבנתי שאני רוצה להמשיך לעסוק בפיתוח ולהישאר עם האנשים ולפתח גם אותם. ולכן אמרתי לו שכרגע אני רוצה לעבור ענף.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בינתיים בנסיבות אחרות לגמרי, המפקד שלי הגיש את שמי בלי לשאול אותי לרשימת המועמדים לתמריץ חתימה. זהה למעשה לזה שהציעה המפקדת הקודמת שלי. וכשחשבתי לעצמי "אני לא חותם", הרגשתי צביטה בלב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולפתע הכתה בי המחשבה שאולי להישאר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מטרת הפוסט הזה ככל הנראה היא לאגור ולסדר את המחשבות והשיקולים. הבעדים והנגדים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בדומה למסלול העתודה עליו כתבתי פעם, נתחיל מהנגד. הוא כל כך קל!</p> <p>האוכל מזעזע. התורנויות פעם בחודש מעיקות. הצבא טיפש. לוקחים את החיילים שלי לפעמים לעבודות ניקיון וגינון (סגל טכנולוגי אגב). לובשים מדים. השכר גרוע. אסור לגדל זקן. אוף. זה היה קל, לא?&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשיך לבעד:&nbsp;</p> <p>...</p> <p>אמממ...</p> <p>...</p> <p>......</p> <p>ממממ....</p> <p>טוב וזה היה הבעד!</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז זה בערך היה סיכום של שיחת ה"למה אף אחד לא חותם פה" של ראש המחלקה שלנו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובסוף ההחלטה שלי אם לחתום או לא לא באמת תתבסס על האם יתנו לי לגדל זקן. נכון? זה כבר לא גיל 16. למרות שזה אחלה תירוצים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הבעיה שלי בצבא נובעת מההיררכיה הצבאית שלא מסוגלת לתת לי תפקיד עם אחוז נמוך של ניהול ופיקוד ויותר עיסוק מקצועי ופיתוח. זתומרת, אני בדרגת סרן היום בתפקיד שהוא כ-40% ניהול, 40% טכני לייט ו20% טכני כבד. תפקיד פחות כיפי. רב סרן זה מנהל. זה מישהו שרוב עיסוקו הוא מצגות, הצגת תוכנית עבודה למקבלי החלטות שלא מבינים דבר וחצי דבר במה שהם רואים. הם רוצים "משמעויות". כן זו המילה. אגב, תפקיד זה הוא פגום מן היסוד כי רמ"ד אמור לעסוק בחיילים שלו ולא בכסת"חים שלו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל בסוף - אני אוהב את המחלקה שלי. את האנשים, ואת העיסוק. אני רואה את עצמי חלק. אני מאמין במה שאני עושה. ומעריכים אותי. והכי חשוב - אני מפחד משינויים. כמו כולם. והצביטה בלב שהרגשתי - היא בסגנון של "ב-2019 מגיעה סער 6 לחיל הים ואני לא אהיה איתכם כדי לשלב אותה???" נשמע כמעט סיוטי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וראש הענף שלי לשעבר מכיר אותי. ומכיר אנשים. ודיבר אליי ופגע בול - כשאני אצא החוצה ואתקבל לעבודה בחברה כלשהי - אני אתאמץ ואקרע את התחת וארוויח משכורת יפה - כדי שבעל מניות שאני לא מכיר יראה מספר עולה ב-0.1% וימחא לעצמו כפיים בתוך הג'קוזי. בסוף הדברים הקטנים כמו ללבוש מדים, להתגלח ומשכורת נמוכה במעט מהמשכורות ברפאל (לפני תמריצים) פחות מזיזים לי - כשהעיסוק שלי מעניק לי סיפוק.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ומנגד - לצאת החוצה. להשתחרר. לעזוב את השגרה וההווי הצבאי המרגיז, לזכות במשכורת גבוהה ולחזור לעסוק ב-100% פיתוח. הזמן שלי יהיה חשוב למישהו כי הוא עולה המון כסף. הידע והניסיון שלי יאפשרו לי להגיע למקום עבודה מוצלח. זה כל כך פשוט וזה בהישג יד. ועם זאת - סבירות מסוימת שלא יהיה שם מקום לשחקני נשמה. שכנראה שאם אני כותב פה כל כך הרבה זמן כשזילפה מחכה לי כדי ללכת לישון אז אני סוג של כזה. בנקודת מבט מסויימת (לא של זילפה).</p> <p>&nbsp;</p> <p>התייעצתי עם חברים. חלקם אמרו לי שאם אני מחפש להמשיך לעסוק בתכלס ולא בזבל מסביב - אני צריך להשתחרר. ראש הענף שלי מנגד אמר שאם אני רוצה תפקיד - הוא שלי והוא ייתן לי אותו. החברים כנראה ישתחררו. מתקשרים אליי ואומרים לי שבשני תגיע הבחורה להחתים אותי על התמריץ.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני עונה שכנראה חלה אי הבנה ואני לא מעוניין.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לא כי כל החפירות שלי לא נוגעות לי.</p> <p>כי אני פשוט לא בשל להחליט.</p> <p>כי אני רוצה לראות את הדלתות שפתוחות לי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>שיחה קטנה ואמירה "אני בטוח" סוגרת את הסיפור. ואת הדלת הזו.</p> <p>מסתובבות קצת שמועות על דש"ב סרנים שפתאום שולפים. אני מתבדח עם ראש הענף שזו הדרך שלו לחטוף אותי חזרה. הוא צוחק. אומר שזה רעיון טוב. אני נפרד מהקבוצה של הדו"ח 1 בוואטסאפ בברכת "נתראה בדש"ב סרנים". חצי שעה אח"כ הודעה ממנו של איזה תפקיד אני רוצה ואולי אני אחשוב מחדש על עניין המענק. אני צוחק ועונה לו שאת התפקיד שבו אני אוכל לחזור להציק למפקדת הקודמת שלי. הוא אומר סבבה. קודם אני אשיג אותך חזרה ואז נדבר על ההמשך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז אולי לא סגרתי את הדלת הזו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המשך יבוא? אולי. כנראה שלא. שיחה עם הרמ"ח בדיוק על הנושא הזה הבהירה לי שכנראה שתפקיד הרס"ן שלי לא יהיה כיפי מספיק. כנראה שבחרתי להתנתק.</p></div>Tue, 26 Jul 2016 23:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14820759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14820759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14800364<div align="right" dir="rtl"><div id="_mcePaste">בצורת החו"ל שלי נמשכה 10 שנים וחודשיים. וגם אז זה היה המסע לפולין. לא חשתי צורך עז לטוס לחו"ל - גם כי אני אוהב את הארץ וגם כי אני בטטת כורסא שמנה ומעצבנת. המבול ששבר את הבצורת הגיע דווקא מכיוון לא צפוי - נסעתי השבוע לסקר דרישות עם חברה בארה"ב במסגרת התפקיד. אני אנסה ללכוד את התחושות למרות שכנראה שייקח קצת יותר זמן עד שחלק מהן ישקעו.</div> <div></div> <div></div> <div id="_mcePaste">כמובן שאני צריך לפתוח בסיפור מצחיק ומעצבן על כך שידעתי שהנסיעה הזו צריכה לקרות ופשוט נדחית כבר מאז אפריל שנה שעברה ופשוט לא עשיתי איתה כלום. לפני כחודשיים מי שמוביל את הפרויקט ואת הנסיעה התקשר ואמר שסוף סוף יצאה ההזמנה והוא בטוח שכבר התארגנתי על הויזה והדרכון מזמן ובפועל אפילו הדרכון שלי היה מגיל 16 ולא בתוקף מאז 2008. זה לקח מירוץ קצר לחדש את הדרכון ולהמציא פרטים לויזה - אבל באורח פלא כשבוע וחצי לפני הנסיעה עצמה אחראית הנסיעות שלחה לי מייל שאומר לי לבוא לקחת אותה.</div> <div id="_mcePaste"></div> <div></div> <div>היו לנו כמה פגישות עם עצמינו כדי להתכונן ועם שני הרע"נים שלנו בנפרד כדי שהם יוכלו לוודא שאנחנו מוכנים לטיסה הזו. בפועל השורה התחתונה בהכנות הייתה - תזרום ותנסה להנות! למרות שזה 4 ימים שאתה נוסע בשבילם יומיים...</div> <div id="_mcePaste"></div> <div></div> <div>ואכן כמו כל דבר משמעותי שקורה לנו, לא קלטתי שאני טס עד יום שבת אחה"צ שבו עזבתי את זילפה האומללה בבית עם המזוודה אחרי צרור נישוקים וחיבוקים לעבר הבית של ההורים. &nbsp;בחרתי להקטין ראש בצורה קיצונית לגבי הנסיעה הזו - לא ארגנתי כלום! ארזתי מזוודה ושם נגמר מבחינתי הסיפור. עומר שהקפיץ אותי לשדה התעופה והיה מאוד מלודרמטי לגבי זה. כמובן שבדיעבד ללא צורך - תכננתי לרכב על ה-WiFi שאני אמצא שם, להשתמש בדולרים שקיבלנו לבזבוזים ושלחבר'ה שנסעו איתי יהיו אוטו ותוכניות. כמובן שצדקתי!! זה אני אחרי הכל... עד כדי ה-WiFi שרצו אקטרה כסף ברוב המקומות. בפעם הבאה אני אהיה יותר רציני בהקשר הזה כי בכל זאת נשארתי מנותק במהלך כל הימים עד שחזרנו למלון ול-WiFi שלו.</div> <div id="_mcePaste"></div> <div></div> <div>המראנו במוצ"ש על מטוס של יונייטד אחרי סיבוב בדיוטי פרי שבו כל מה שקניתי הסתכם בממיר שקעים. הנחתי שהמחירים בארה"ב לוקחים בזחילה את הדיוטי פרי של ישראל. וגם לא חסר לי אלכוהול בבית.</div> <div id="_mcePaste"></div> <div></div> <div>במטוס ישבתי לצד ישראלי שמנמן ואשת הוראה אמריקאית יהודיה. הכיסאות במטוסים האלה מכאיבים את התחת בצורה בלתי נסבלת ואני בטוח אדאג לעצמי בטיסה הבאה. היה בלתי אפשרי לישון בטיסה הזו, גם כי התחת כואב, גם כי הצוואר כואב וגם כי הרגליים כואבות, אבל אולי זה בגלל שהדרעק שישב לפניי פשוט לקח את הכיסא קילומטר אחורה. הסרטים לבחירה היו סבבה. האוכל היה זיפת. נחתנו בניוארק ב-4 בבוקר, שעון ארה"ב, אחרי שינה לא שינה ואחד מאיתנו מסתבר איבד את המזוודה ולכן הג'ט לג שלי מזכיר מאוד את התורנויות בבסיס. משם טסנו לנורפולק במטוס פצפון עם נוף מהפנט לכל הדרך וזכיתי לראות את שדה התעופה היחיד שראיתי שפשוט יושב בתןך יער. איך זה עובד?!?? אבל זה פשוט מקסים.</div> <div id="_mcePaste"></div> <div></div> <div>נחתנו ביום ראשון ככה שהחברה לא עובדת ביום הזה ובחרנו לפתוח את הטיול בוויליאמסבורג, אחד מתוך מאות מתחמי קניות במדינה הפצפונת. אני לא בטוח אם נורפולק מגדירה את כל וירג'יניה, אבל הכל ירוק ועצים ודשא ואגמים ובאמת באמת מקסים וחמוד שם. נמרחתי על החלון של האוטו כל הנסיעה עם פה פעור (אז אולי אני כן צריך לנסוע יותר לחו"ל??). בעיר הזו עיקר הנדל"ן מבוזבז על.... מגרשי חניה. עשרות אלפי דונמים של מגרשי חניה. ואין בנייה לגובה! כל הבתים בודדים, מעץ או מלבנים אדומות, עם 2 קומות לכל היותר. חוץ מבתי המלון אולי. זה כאילו עשו שם הכנה למיליוני אנשים שירצו לגור והמיליונים פשוט... לא באו. ייאמר לזכותם שביום הראשון החנויות היו עמוסות עם מבצעים מטורפים, וכמובן שהמחירים הם מחירים ללא ייבוא וללא מס ישראלי עצבני. באמצע השבוע היה ריק יותר (אפילו בסופרים!!). קניתי חגורה ומכנסיים כי הגעתי למסקנה שחסרים לי (ובכל זאת התבקשנו להתלבש אלגנט), וגם סנדלים של טימברלנד. כל זה בפחות מ-80$. מצחיק! הבאתי גם פופקורן גורמה בטעמים כי הוא היה מתוק בקטע מפגר. זה מוביל אותי לדבר על האוכל.</div> <div><span style="text-decoration: underline;">האוכל</span></div> <div id="_mcePaste">התרבות האמריקנית עשתה דברים למה שאנחנו תופשים בתור אוכל. חוץ מזה שאחוז השמנים באמריקה היה הזוי (אני מעריך שלפחות 50-60% מהאנשים), גם האוכל מסביר את התופעה. המנות גדולות, השתייה לא מוגבלת וכמות הג'אנק פוד פשוט הזוייה. אבל מכל הדברים שנראו לי הזויים - בסאבווי ובעוד כמה מקומות מסתבר שהאמריקנים פשוט ויתרו על צ'יפס. צ'יפס!! הם מוכרים תפוצ'יפס ודוריטוס במקום.</div> <div id="_mcePaste">WTF?!??! זה כמו למכור במקום פיצה... פיצו מקפיצו!!!</div> <div>הנקודה אולי הרגישה ביותר היא שירקות הם כל כך קשים להשגה שם. בסופר ישראלי כ-1/3 מהסופר הוא ירקות ופירות. בסופר האמריקאי זה נדמה שזו פינה חשוכה ואפלה שאף אחד לא רוצה איתה שום קשר. ובצדק. המלפפונים בטעם של דיקט והמלונים בטעם של מלפפונים. מזל שיש אננס (2.5$ לליברה?? איפה הם ואיפה אנחנו). ואכן יצא שאכלנו המון תותים ואננסים. ודגני בוקר עם המוןןןןן סוכר. ואולי פנקייקים לארוחת בוקר עם המון סוכר. בערב שהלכנו עם החברה למסעדה אכלתי שניצל עם סירופ מייפל וופל בלגי כתוספת (וזה אחרי שביקשתי להוריד את הבייקון ג'לי). זה עובד!! אבל הסיכוי שאני אעשה את זה שוב בבית לא גבוה. גם ארוחות הצהריים היו מורכבות מג'אנק פוד, סאבווייז, לזניות וכמובן שכל סנדוויץ' עם קצת בשר צריך להוסיף גבינה בשביל הטעם (וחשוב שזו תהיה צ'דר). אז לבחור הדתי שנסע איתנו היה קצת קשה - בעיקר כי הוא איבד את המזוודה שלו. אבל היי! אחד האנשים מהחברה ממש חקר את נושא הכשרות לעומק ואפילו התלהב לרוץ לקנות עבורינו שווארמות. השווארמה לא הייתה מחזיקה יום בארץ, אבל כנראה שזה מספיק.</div> <div>עוד דבר שהצחיק אותנו היה מבחר הבירות. בארץ יש את גולדסטאר ומכבי ועוד "בירות בוטיק" למיניהן. בארה"ב יש את באדווייזר ואת סמואל אדמס ומהשלב הזה הם הפכו לציניים ממש בשמות הבירות שהם בחרו. לקרוא לבירה Bare Ass Blonde ולהגיד למלצר "I'd like to order a bare ass" היה מצחיק. והייתה להם עוד אחת עם תמונה של קוף נלחם שהייתה 8% והייתה ממסטלת משהו. הברחתי קצת בירה עם סמל של גולגולת שבושלה בחבית של טקילה הבייתה. נראה אם רן יאהב אותה.</div> <div><span style="text-decoration: underline;">האמריקאי</span></div> <div id="_mcePaste">איך שעברנו את ביקורת הדרכונים נופלת עליי בלונדינית אחת ומתחילה לספר לי סיפור מרגש על הבת שלה שהלכה לאיבוד איפשהו בלא-זוכר-איפה-צפונה-מניו יורק-8-שעות-נסיעה ושהיא בעצם חודש שישי להריון והיא לא יכלה לטוס, והשוטרים אמרו לה לדבר עם מישהו שנראה לה אמין ואיך נאמר - נבחרתי. נאלצתי לספר לה שאלו הדקות הראשונות שלי בארה"ב ושאני בכלל טס דרומה. אבל קיבלתי את המחמאה! משם בערך בכל חנות שביקרתי הציעו לי כרטיס מועדון/חבר/שקר כלשהו וזה חינם ואפילו לא צריך כרטיס בשביל זה! אז עניתי ב"למה? כרטיס זה דווקא אחלה מזכרת" כדי להסביר לפרצופים המבולבלים שאני בכלל לא מארה"ב ואז הם התקפלו... אבל זו פלאברה נהדרת שהם היו בטוחים ב-100% שאני אמריקני לכל דבר. בחברה מאוד התלהבו מזה ודרכו קצת על הבדיחה הזו.</div> <div><span style="text-decoration: underline;">החברה</span></div> <div id="_mcePaste">החברה חברה ותיקה שהחליפה מקומות ובעלים כמה פעמים. מנהל החברה נראה מטורלל בקטע מפחיד. הפרויקט שהחברה עושה עבורינו מסובך בקטע מפחיד. אבל הם חברה קטנה שרצים ביחד כבר 20 שנה ויותר ולכן הדינמיקה טובה והם מכפכפים אחד את השני בכל הזדמנות. היה כיף לעבוד איתם וגם נשמע שכיף להם. בדומה למבנה הארגוני אצלנו, היה מהנדס זועף שהתמקח על כל מילה ואמר שהפרויקט בלתי אפשרי בלו"ז שנקבע, היה מנהל QA יבש במיוחד, היה איש אינטגרציה ציורי במיוחד ושני תוכניתנים ראשיים (ויחידים, מסתבר) שבקיאים בכל שורה שהם כתבו ורק מתים לזרוק קצת קוד ישן לפח. היה כיף איתם! כמו שכתבתי קודם הם לקחו אותנו לארוחת ערב ובירה באחד הימים.</div> <div><span style="text-decoration: underline;">הסיום</span></div> <div id="_mcePaste">ההרפתקה הזו הסתיימה באותה פתאומיות שהיא התחילה. פשוט קמנו בוקר אחד, הזדכינו על המלון, נתנו עוד יום עבודה עד שהצלחנו להוציא משם את עצמינו כי עוד שעה וחצי הטיסה, ופשוט זרמנו משם על הטיסה חזרה, שהייתה זהה לטיסה הקודמת. קניתי בורבון בדיוטי פרי בניוארק כי חסר לי אלכוהול בבית. ומהרגע שלמעשה הבענו כוונה לחזור לישראל הדברים הסתבכו - בידוק מיוחד בשער שלנו, ביקורת דרכונים בטלנית במיוחד בחזור, אבל הנה אני עכשיו על רכבת כבר בדרך חזרה מהשבוע היחיד בשירות שלי שזכיתי לחשוב רק על פרויקט אחד ולא עשרה כמו בדרך כלל.</div> <div>חששתי מאוד מהטיול הזה בעיקר בגלל שהוא נורא קצר ושזה מזכיר לי דיון בקריה - המון נסיעה בשביל זיון שכל. אבל עופר יישאר עופר וגם את זה אני אנצור כחווייה ובסופו של דבר גם הצלחתי להנות.</div> <div id="_mcePaste"> <hr /> </div> <div>לא כתבתי פה המון זמן. קרו קצת דברים...</div> <div id="_mcePaste">התחלתי את הסמסטר האחרון שלי בטכניון עם שני סמינרים וקורס עם אורנית. אני פשוט סופר את הדקות.</div> <div id="_mcePaste">קניתי לפטופ חדש במקום ההוא שנגנב. התפשרתי על כרטיס מסך ומעבד בשביל SSD ומחיר. סה"כ התוצאה לא רעה (Lenovo Ideapad 500S)</div> <div id="_mcePaste">חרחרתי קצת מלחמה בבסיס כשאמרתי לרע"ן הנכנס שלי שאני מתנגד למעבר הענף הצפוי שלנו ורוצה להישאר בענף. המפקד היקה שלי (שהחליף את הקודמת - גם על זה לא סיפרתי) זעם עליי מאוד על האמירה הזו. מזל שהבאתי פופקורן כדי לראות אותם רבים!</div> <div id="_mcePaste">עומר לקח אותי לקיר טיפוס לראשונה בחיי בפסח. קשה לכבד את הדבר הזה בלי לנסות אותו. זה ממש קשה ומאמץ! וגם קצת מפחיד. אבל בהחלט יהיה סיבוב שני מתישהו.</div> <div id="_mcePaste">אה! ואני ואורנית מתכננים ארה"ב משלנו בקיץ, עם חודש של ניו-יורק, סינסינטי, קרוז לבהאמאס וסיוורלד באורלנדו. יהיה מצחיק! מזל שיצא לי לעשות סיור מקדים. אמנם בוירג'יניה - אבל גם זה משהו.</div> <div>הלכתי להחלים עם סלט.</div> <div id="_mcePaste">ושעות שינה....</div> <div id="_mcePaste">ג'ט לג נעים לכולנו</div></div>Thu, 19 May 2016 18:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14800364http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14800364http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14411020<div align="right" dir="rtl"><p style="text-align: center;">בוקר שבת והשמש זורחת</p> <p style="text-align: center;">זילפה קמה ועוזבת לי את ה... אמתחת</p> <p style="text-align: center;">שותה קצת מים כדי להיות מפוכחת</p> <p style="text-align: center;">מצחצחת שיניים בחדר המקלחת.</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">לזילפה עיסוקי פנאי רבים</p> <p style="text-align: center;">כמו ניגון סימולטני על כלים שלובים</p> <p style="text-align: center;">החלפת שפות עם סינים וערבים&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">וכמובן חיתוך סלט של פירות מעורבבים.</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">אך אחרי שזילפה את האננס אכלה</p> <p style="text-align: center;">את העלים שלו שנשארו היא נטלה</p> <p style="text-align: center;">בבקבוק מים חתוך אותם טבלה</p> <p style="text-align: center;">ובמשך שבועיים השקתה וגידלה.</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">אבל שבועיים חלפו וכלום לא קרה</p> <p style="text-align: center;">הבקבוק כבר נראה איום ונורא&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">זילפה הסתכלה ואז היא אמרה</p> <p style="text-align: center;">"למה זה לא גדל, מה זה החרא הזה?"</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">הציצה זילפה מן החלון</p> <p style="text-align: center;">קלטה שבחוץ יש צמחיה ואולי חילזון</p> <p style="text-align: center;">את המים שפכה החוצה בגאון,&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">שאמנם לא יגדל האננס אך בחוץ אולי יגדל... &nbsp;מלון?</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">אך הטריק של זילפה לא עבד!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">הסתכלה היא החוצה רק בדיעבד</p> <p style="text-align: center;">התבוננה מטה ולפתע קלטה</p> <p style="text-align: center;">שהשכנה למטה - נרטבה כביסתה...&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">והשכנה המסכנה את פרצופה הרימה</p> <p style="text-align: center;">מי הפוחז שהרטיב לה את האמ-אמא?&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">לא ראתה אז שמה משקפיים</p> <p style="text-align: center;">וקלטה את זילפה המכווצת בעיניים</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">צעקה השכנה אולי בשפה של רוסים</p> <p style="text-align: center;">"אסור! אסור!" ונופפה באגרופים</p> <p style="text-align: center;">הרי הכביסה רטובה שם בקור</p> <p style="text-align: center;">וזילפה את עצמה חיפשה איפה לקבור</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">זילפה המבועתת נבהלה וברחה</p> <p style="text-align: center;">כיצד להרגיע את הזקנה שנבחה?&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">קנתה עוגיות וכתבה פתק ברוסית</p> <p style="text-align: center;">שלא תרטיב לה יותר כביסה ואולי ישבו על איזה כוסית</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">והזקנה השמחה את ההתנצלות קיבלה</p> <p style="text-align: center;">את זילפה הזמינה לתה ועוגה</p> <p style="text-align: center;">ועכשיות הן חברות טובות ושמחות</p> <p style="text-align: center;">הן מקשקשות להן יחד ואוכלות בורשט...&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">אכן סוף טוב פגש את גבירתנו</p> <p style="text-align: center;">ואף זילפה או זקנה לא נפגע - לא עלינו</p> <p style="text-align: center;">אז זכרו ילדים, כשאת הג'יפה שופכים</p> <p style="text-align: center;">הסתכלו לכל הצדדים וחפשו שכנים רוסים...&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">מבוסס על סיפור אמיתי...&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">https://facebook.com/groups/118649778226975?view=permalink&amp;id=919954864763125&amp;ref=content_filter</p></div>Sat, 28 Nov 2015 15:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14411020http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14411020http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14403857<div align="right" dir="rtl"><p>חייל חרדי שלי השתחרר לפני כחודשיים. איש יקר ומקסים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המסגרת של שילוב החרדים בצבא היא תלושה מהמציאות והזוייה. הכריזו לפני המון שנים על המון פקודות במחשבה שגם ככה אין חרדים בצבא אז וואלה למי אכפת ומי יאכוף אותם. לשמחתם של חלקנו ולצערם של כמה חרדים, יש חרדים בצבא. ולכן לפתע אכפו את זה שיהיו שני מקררים - חלבי ובשרי, ועוד מיני שטויות וזיבולים. אבל באמת שעשו הכל כדי שלא יהיה להם על מה להתלונן. מזמן שמוקדש לתפילה ועד לשיעור עם הרב כל יום. רק כדי שלא ירגישו לפתע שעולמם ויהדותם חרבים סביבם. המסגרת הזאת קיצונית אפילו ביחס לחרדים, והיא גם דואגת להפריד אותם בכל הזדמנות - טיולים נפרדים, הרמות כוסית נפרדות בחגים, פטור מתורנויות ועוד ועוד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה כל כך שגוי! לא מספיק שחרדים שונים במהותם, מוסיפים להם הבדלים נוספים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל בואו לא ניתמם. חרדים דואגים שהצבא ישתחווה בפניהם, במינימום. בצבא מגבשים מסגרות ומביאים מסלולים סדורים לחרדים, או לחילופין דואגים להם לשירות בן חצי שנה בערך. יגיד המתבונן מהצד, שהחרדי לא יגיע לצבא למען המדינה אלא למען המקצוע שיקבל או למען הכסף. ואם לא כל זה, הוא נאלץ להשקיע כמה חודשים מסכנים על מנת שיעזבו אותו בשקט. כואב להגיד אבל חילוני צריך לעבור הרבה יותר כדי לקבל את השקט שלו או אפילו את המקצוע שלו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל החייל שלי לא באמת חרדי. הוא לא הגיע כדי להעביר את הזמן ולחזור ללימודי התורה ולהסתתר מהכל. היה לו מקצוע לפני הצבא ויהיה לו מקצוע (יותר מגניב) אחרי הצבא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המסגרת הזו בצבא - היא דפוקה מהיסוד. היא תביא את אלו שמוכנים לבוא, אבל לעולם לא תצליח לשלב את החרדים האמיתיים, אלו שמסתתרים בישיבה וטוענים שתרומתם למדינה היא לשבת וללמוד תורה. ושם הפאק שלנו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נתראה בצד השני, מאיר!</p></div>Mon, 09 Nov 2015 20:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14403857http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14403857http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14397937<div align="right" dir="rtl"><p>לא זכור לי שסיפרתי לבלוג על חיפושי הדירה שלנו ביולי האחרון. ואיזה חיפושים אינטנסיביים אלו היו!</p> <p>&nbsp;</p> <p>את החיפושים פתחנו בתחילת החודש, כשהבנו שבסוף החודש אחותה של זילפה עוזבת לחו"ל כדי לעשות את הפוסט-דוק שלה, ומורישה לנו את כל רכושה, וכדי להוביל ישר מהבית שלה לבית שלנו - נצטרך למצוא את הבית הזה. כמובן שזה היה תזמון מיטבי - זילפה התחילה תקופת מבחנים, אני קודמתי להיות scrum master ובאמת מה שהיה חסר לנו זה לטייל בבתים של אחרים ולהגיד להם כמה מגעיל הם חיים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ו-וואו! כמה מגעיל הם חיים! חיו זתומרת</p> <p>&nbsp;</p> <p>התחלנו להפוך את יד2 והקבוצות בפייסבוק בניסיון להבין איך לנהל את זה ומה אנחנו רוצים. ניסינו בהתחלה קובץ אקסל. הוא הפך ללא רלוונטי אחרי יומיים כי כל הדירות בו נתפסו או שהגענו אליהן. וכך הפכנו למאוד... ספונטניים. בקטע של קמים בבוקר, פותחים רגע יד2 לראות אם יש משהו מעניין, קופצים מכל פיפס ומתקשרים לכל מיני דיירים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולמה לא בעצם?</p> <p>&nbsp;</p> <p>וכך מצאנו את עצמנו מטיילים מבית לבית בנווה שאנן. לקחתי את עומר לדירה הראשונה. עומר ניסח את זה בתור "הדירה שתמצא היא הדירה עם מספר הוואט-דה-פאקים המינימלי". קצת כמו הצורה שאני עושה בה code review.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וכך לקחנו את עומר לדירה שבה מישהו הפך את מרפסת השירות למטבח, הרצפה היא אפילפסיה ובתא השירותים מישהו יותר גדול מזילפה לא נכנס. הדיירת דווקא הייתה מבסוטית!</p> <p>&nbsp;</p> <p>טיילנו למחרת לעוד 4 דירות(!) שכל אחת מהן הכילה את חסרונותיה שלה. הייתה אחת גדולה ולא מרוהטת ברחוב בנווה שאנן שבו כל הבתים נראו מדהים (באמת! ממש יפים) - זתומרת חוץ משתי הדירות שהיו להשכרה. הן נראו איום ונורא ועגום ורצפת אפילפסיה והתחשק לי לבכות רק מהמחשבה על להיכנס לשם בזמן שכל הבתים מסביב כל כך יפים. הייתה עוד אחת שהדיירים בה שיפצו אותה יותר ממה ששיפצו אותה אי פעם, שבעלת הדירה נכנסה (באותו שבוע) לבית אבות בבאר שבע, ושוואלה לא אכפת לה מה יקרה לדירה כל עוד משלמים לה. ראינו עוד אחת שמחולקת בעזרת פרגוד(?!??!) ככה שהשכנים נמצאים לא-בדיוק-אבל-בערך בתוך חדר השינה שלי. מרתק.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני חושב שהצלחנו להבין מה אנחנו מחפשים מהסיפור הזה. זילפה חיפשה להיות קרובה לטכניון. אני חיפשתי להסתובב בעירום בבית בלי להרגיש שג'וקים קופצים עליי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה בערך השלב שהבנו שסטודנטים מוכנים לגור בחירבות לא מהעולם הזה בשביל להיות קרובים לטכניון. וכך בצער רב (טוב... לא כל כך) החלטנו לברוח לחפש דירות בצד השני - בנשר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נשר ציפתה לנו עם דירות הרבה יותר אנושיות. הרצפות כבר הפסיקו להיות אפילפטיות וחלק מהדירות אפילו היו משופצות! אבל העליות... הו העליות... הייתה דירה שהייתי צריך לרדת 3 קומות כדי להגיע לכניסה ואז לעלות 3 קומות... ולבסוף מצאנו דירה מעניינת, משופצת, שאפילו גרה בה האקסית של חבר טוב של בעל של אחותה של זילפה (עקבתם? אני לא).</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו דירה עם מעט מאוד חסרונות! יחסית יפה ואפילו עם מעלית בבניין. החיסרון היה עלייה עצבנית שזילפה תצטרך לעשות כל בוקר כדי להגיע לטכניון. ושהמקלחת הייתה קצת ג'יפה. אבל נו - דירה מעניינת מאוד! בשלב הזה אמרנו לדיירת לשמור לנו אותה, אבל מסתבר שמישהו כבר יצר קשר עם בעלת הדירה ישירות וחטף אותה מידינו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מכירים את נקודות השבירה האלה? אלה שאתם בטוחים שמצאתם מה שחיפשתם ושסיימתם את המסע בהצלחה - ואז זה מתנפץ לכם בפנים? זה פה. המשכנו בחיפושים!</p> <p>&nbsp;</p> <p>ראינו דירה אחרת שבביקור השני בה אמא של זילפה מצאה ג'וק מת באחד הארונות. זה היה מבדר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מצאנו דירה נוספת - יוצאת מן הכלל. משופצת, נקייה, 3.5 חדרים, יותר קרובה לטכניון אפילו מהדירה הקודמת של זילפה, ואפילו המקלחון נראה זהה למה שהיה לי בחדר בבית. וכך התקשרנו לבעל הדירה ובישרנו לו שאנחנו בעניין ושישלח חוזה ולמה אנחנו מחכים לעזאזל??</p> <p>&nbsp;</p> <p>בעל הדירה שלח לנו חוזה הזוי! עם כל מיני סעיפים תלושים מהמציאות כמו שהוא יכול להוציא אותנו ואת הרכוש שלנו משם בהפעלת כוח סביר. זה היה מתסכל. בצעד קצת מצחיק עניתי לו במייל שחבר של המשפחה שהוא במקרה גם עו"ד הסתכל על החוזה ואסר עלינו לחתום עליו בשום אופן, וצרפתי לו חוזה סטנדרטי מהאינטרנט. מפה לשם זה התפתח לשיחת טלפון שבה הוא לעג לחוזה ששלחתי, אמר שהחוזה שלו סטנדרטי ושהכל אצלו מבוסס על אמון בדיירים ושאם יש לי הסתייגויות אני יכול לבקש לשנות אותם. ביקשתי לשנות והוא לא הסכים, אז נו, הוא שלח אותי לחפש דירה אחרת ואני שלחתי אותו ללכת להתקעווד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>משם המשכנו לעוד דירה שנראתה מזעזעת ושבעל הדירה החליט שיש לו סנטימנטים לרהיטים ששם מאז שנות ה-70 ונמלטנו משם, ואז בדקנו דירה, סתם, מתוך יאוש, שהכניסה אליה היא בכלל באוקטובר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואליה נכנסנו. אמנם זה אמר שהרהיטים של אחות של זילפה השביתו לנו את החצר בחודשיים האחרונים, ושהיינו צריכים שתי הובלות - אבל זו אחלה דירה וגם בעליה היו אחלה עד עכשיו. היא אמנם קומה שלישית בלי מעלית, אבל היא משופצת! זה לקח המון זמן. אבל עכשיו אני וזילפה גרים באושר בדירה שלנו. וזילפה חורשת את הפייסבוק ואני יושב כאן בתחתונים בלבד, חופר בבלוג וקורא קוד CUDA. הדירה ממש כיפית! אז... סוף טוב הכל טוב?</p> <p>&nbsp;</p> <hr /> <p>&nbsp;</p> <p>ביום ראשון תהיה לי ועדת דירוג מחקר - מה שאומר שתאריך השחרור שלי יקבל סוף סוף יעד סופי. ושהמשכורת שלי תצמח מסבירה מינוס לכמעט הוגנת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פתרתי אתמול את הבאג הלפני-אחרון במערכת שאנחנו זונחים בהמלצתי. עוד אחד נשאר ולא אני אחראי עליו. הידד!</p> <p>&nbsp;</p> <p>עוד לא מצאתי איך להתאמן פה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>והתחלתי לימודים עם קורס אחד שאני עושה מרחוק עם אילנה (WTF??? אני לא מאמין שעשיתי את זה לעצמי) וקורס מתמטי שהחלטתי לקחת בצעד יאוש כדי לסיים את התואר עם מתרגל תימני חמוד במיוחד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>והיינו בהופעה של בון ג'ובי לפני כמה שבועות. היה נהדר!</p> <p>&nbsp;</p> <p>נראה לי שזהו לבינתיים?</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולסיום - קצת על WTF-ים לדקה:</p> <p style="text-align: center;"><img src="http://www.osnews.com/images/comics/wtfm.jpg" alt="" /></p></div>Sun, 25 Oct 2015 22:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (™OpenG)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414770&blogcode=14397937http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414770&blog=14397937