http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474heCopyright 2026 ערגה.... All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10857326<div align="right" dir="rtl">ממשיכה לרוץ קדימה. לא כי אני חייבת או כי הזמן דוחק בי אלא כי לא בא לי להתקע שוב בעבר ולכאוב משהו שלא באמת קרה. אני ממשיכה בשגרת הדייטים שלי ובכל פעם מחדש לומדת על עצמי דברים חדשים. אני אחרת לגמרי כשאני מגיעה בטוחה בעצמי. משהו במראה הופך לקורן יותר והמילים זורמות בקלילות. השתיקות לא מפחידות אותי ואני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם. מנגד, אם הבטחון מתערער, אני רק מחפשת פינה קטנה מתחת לשולחן שאוכל להתחבא. אה, ואני לא אוהבת שנוגעים בי. פשוט לא אוהבת. לא אוהבת נגיעות אגביות, לא אוהבת מלמולי אצבעות בקרעי הג'ינס ואין זה משנה אם אני רוצה את הבחור או לא. משהו מרגיש לי חודר. חודר לפרטיות, חודר למרחב. והבנתי שזה גם בסדר להעיר על זה אחרי שבפעם הראשונה והשניה הרחקתי את ידו בנימוס משהו. לאט לאט אני בונה לעצמי את מה שאני מחפשת. זו לא רשימת מכולת וברור לי שדברים יכולים להשתנות ברגע, אבל בגדול, פחות או יותר. ואיפשהו עמוק בפנים אני מקווה שאני באמת בונה לעצמי רשימה הגיונית ושמתחת לכל זה לא מסתתר הדפוס הרגיל שמסתכם ב - אני רוצה את כל מי שלא רוצה אותי. אני עדין בודקת את העניין. בכד</div>Sat, 16 May 2009 00:30:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10857326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10857326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10837071<div align="right" dir="rtl">י', אם הייתי צריכה לבחור זמן מתאים לבחור חדש שייכנס לחיי, אני לא בטוחהשעכשיו היה הזמן המתאים.דווקא עכשיו כשאני תוהה אם להמשיך לתואר שני, אם להתחיל בחיפושי קריירה,אם לעזוב הכל ולטוס לשנה או דברים אחרים.אז אני מודה, באת בחרא של זמן. באופן כללי, כשאני חושבת על מה אני מחפשת - לא ענית ולו על חצי מהציפיות שלי.כי אני שונאת אנשים שגרים בתל אביבואני שונאת רווקים שמחזיקים שני חתולים, זה מעורר בי זכרונות לא טובים במיוחד.אני שונאת אנשים שאוהבים מוסיקה שאני לא מכירה באופן כללי.אני שונאת אנשים שאומרים שהם אוהבים אותי לפני שהם סבלו אותי בהתקף עצבים אחדואני שונאת אנשים שחושבים שיש לי לב זהב בלי לדעת מי אני מתחת לכל השכבות.אני שונאת אנשים שרוצים חמישה ילדים ובאותה נשימה אומרים שכבר אין להםחלומות על הזדקנות ביחד.אני שונאת אנשים שחושבים ששישי אחר הצהריים זה דבר נפלאואני שונאת אנשים שהמרחק בין הפה שלהם ללב שלהם הוא עצום.אני שונאת אנשים שלא יודעים להכין קפה בבוקרובעיקר, אנשים שלא יודעים לעשות קפה טעים.אני שונאת אנשים שאין להם צד במיטה כי אחר כך אני צריכה לחשוב בעצמי איזהצד אני אוהבתואני שונאת אנשים</div>Sun, 10 May 2009 14:09:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10837071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10837071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10832624<div align="right" dir="rtl">ערגה, ראשית, סביר להניח שאת צודקת בכל מה שאמרת. אולם את טועה טעות מרה. ואסביר: אני ממש אוהב אותך. לא אהבה כזאת דביקה ומגעילה של גיל 19, או 23, או 25, עם דופק מואץ, חרמנות יתר וחלומות על הזדקנות משותפת. אני כבר די בטוח שאחת כזאת כנראה לא תהיה לי. אלא אהבה כזאת של לחשוב עליך ולהיות כל כך מבסוט מזה שאת קיימת. ולמה מבסוט? מפני שבאמת - את עושה לי טוב. את חכמה ומצחיקה ומשוגעת קצת, את דעתנית וקצת מטורפת אבל יש לך לב זהב. את מעניינת אותי ולא מוותרת לי ובעיקר יודעת איך לסתום את הפה. ובאמת שעמוק בפנים, אצלי, אני אוהב אותך. ככה, בפשטות. ובדיוק בגלל זה קצת קשה לי. לא בגלל שאני מפחד להיפגע או להיקשר או כל הממבו ג'מבו הזה, פשוט, בגלל שאני כל כך עסוק בעצמי ובקריירה ובלהיות משהו. ואת, עם כל הרגש הזה, לא היית בתוכנית. היו תוכניות להשתרלל עם כל מיני בחורות, היו תוכניות לספר לכל מיני בחורות כל מיני סיפורים. אבל כאן קצת נפלתי. זה לא בדיוק היה אמור להיות ככה. אני אמור לחשוב על הפרויקט הבא שלי, לא על איך אני מסדר לי לראות אותך. אז תשנאי אותי ותחשבי שאני אדיוט ואל תדברי איתי</div>Sat, 09 May 2009 11:05:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10832624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10832624http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10816884<div align="right" dir="rtl">אתמול בלילה, אחרי המון המון זמן חלמתי על עמי. הפרק של עמי בחיי הסתיים מבחינתי מזמן אבל הפסיכולוגית טוענת שעד שלא אעבור את תהליך הפרידה שכולל כעס אבל בכי ועוד כל מיני שלבים - עד אז לא אוכל להפרד ממנו באמת. בראיה שלי, מבחינתי, אם אני מרגישה שזהו שנגמר אז זהו - נגמר ודי. ואם אני לא כועסת אז אני לא כועסת ואם אני לא בוכה אז אני לא בוכה ולפעמים אי אפשר להכריח. אבל אתמול בלילה אחרי כל כך הרבה זמן חלמתי על עמי. וזה מוזר, כי אני מרגישה שעמי זה סיפור שקרה לי בגלגול קודם, בחיים אחרים ולא לפניי שנה וקצת. אני מחייכת לעצמי ואומרת ששבע השנים הרעות עם עמי נגמרו ועכשיו, ממש עכשיו, יבואו שבע השנים הטובות. נרדמתי אתמול בשעת לילה מאוחרת, הייתי פשוט עייפה. ובחלום הגיע עמי וגם הגיעה החברה שלו. וראיתי אותם וחייכתי ודיברתי אליהם יפה. ואיכשהו נשארנו אני והיא לבד בחדר ואמרתי לה שאני שמחה בשבילה אבל שמחה יותר בשבילי שהוא לא איתי. אמרתי לה שתהיה זהירה כי החיים איתו זה כמו ללכת יחפים על חוף ים כל כך יפה שלרגע אתה מרגיש בגן עדן. צעד אחד לא נכון, רגע אחד בלי תשומת לב ואפשר לדרוך על זכוכיות.</div>Mon, 04 May 2009 18:30:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10816884http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10816884http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10806757<div align="right" dir="rtl">י'. קצת מוזר לי לכתוב לך אבל ידעתי שבסוף הכל יסתכם לידי מילים כתובות. כי מעבר למילים ולמבטים והשיחות והמסנג'ר אני אדם של מילים וכאן, על הדף החלק מתגלה עוד ערגה, אחת נוספת שהיא רגישה יותר ועמוקה יותר ואוהבת לשחק במילים עד כדי גיחוך, עד אשר המציאות שמול המסך הקר משתנה והופכת לפנטזיה, של נסיכה ואביר ופתאום נולדת לה תקווה, ומילים יפות כמו ערגה וכמיהה עושות חשק לחכות שמחר בבוקר יבוא, כי הרי הכי חשוך לפני עלות השחר, ואני לשחר שלי כבר מזמן מוכנה. אני מודה, תחילת הקשר שלנו אי שם לפני מי יודע כמה חודשים לא נתנה לנו תקווה להמשך. לפחות לא מבחינתי. כי זה אתר היכרויות וזה אינטרנט וזה שוק ויש כל כך הרבה היצע ואיך אפשר? זה לא הגיוני...וזאת לא היתה התמונה שלך כמו שאלו היו המילים. המילים שלך שכבשו והראו לי דמות שנורא רציתי להכיר. ובאמת זכיתי להכיר. וכשהדברים צלעו ואני נעלמתי ואני מודה, שהקפדתי להעלם על בסיס קבוע, לפעמים ויתרת ולפעמים חזרת. לעיתים הייתי אני זאת שמפיחה את התקווה כמו באותו אחר צהריים במסעדה ברגע אחד, בחיבוק אחד. בלב שפתאום התמלא. ואיתך זה תמיד הדברים הקטנים שממלאים. זו אותה הודעה באמצ</div>Sat, 02 May 2009 01:32:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10806757http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10806757http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10783841<div align="right" dir="rtl">"ערגה, אלוהים עדי שאם את לא מתייצבת אצלי ברגע זה, אני בא עד אליך ומצפצף אצלך מתחת לבית עד שתרדי ותבואי". כך פחות או יותר הסתיימה שיחתנו הארוכה שבה ניסיתי לפתור את עניין חוסר ודאות בנוגע לכל מה שקורה עם הבחור. סיפרתי לו ששמרתי רק הודעה אחת ממנו בה הוא טען שיש בי משהו שפשוט לא נותן לי ללכת. סיפר לי שהדבר הכי טוב שהוא זוכר היה אותו הרגע בו שנינו שכבנו במיטה ודיברנו והוא הרגיש שהרגע הזה כל כך קסום שהוא ממש יכול להתרגל לזה. "לא אבוא אליך הלילה, מחכה לי מחר יום משוגע. אבוא מחר". למחרת כבר בשעת צהריים הוא התקשר. ידעתי שאסיים לעבוד מאוחר ( "אשאיר לך מפתח") שאהיה מג'ויפת מכל היום ( "מחמם לך מים למקלחת") שהוא כבר בטח יישן ("אמתין לך ער"). את רואה? לפעמים הדברים לא כל כך מסובכים כמו שאת עושה אותם הוא סיים את השיחה ואני חייכתי לעצמי. בלילה הוא באמת נשאר ער, המים למקלחת היו חמים והמגע שלו היה חם ואוהב. נותרנו שנינו במיטה עד למחרת בצהריים. היה באמת קסום. ליבי לא היה שלם עם ההחלטה של לנסוע אליו למחרת, בטח לא לישון איתו, בטח ובטח לא לשכב איתו. אבל בחרתי לעשות זאת בלב שלם ובידיעה שאחר</div>Sat, 25 Apr 2009 18:16:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10783841http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10783841http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10774358<div align="right" dir="rtl">"את לא מבינה, את חדשה בעניין, זה הרווק התל אביבי החדש" הם אמרו לי. "תברחי כל עוד את יכולה, תחתכי עכשיו ומייד" וזה הצחיק אותי, כי להגיד לי מילים כאלה זה כמו להגיד ליתוש לא להתקרב למנורה הכחולה. הוא דביל, הוא יתקרב ויישרף. ואני, אני גם דבילית. אין לי מילה יותר יפה למצוא לעצמי. אני רק בוחרת להאמין שכשאשרף, אסריח מעט פחות. הרווק התל אביבי החדש שנולד הוא לא אחד שאחרי פגישה נעלם מבלי להותיר סימן. הוא גם לא מזיין אותך ולא מתקשר למחרת. הוא גם לא אומר לך שהוא לא בנוי לקשר רציני וגם לא אומר שיש לו בעיה עם מחויבות. הרווק התל אביבי החדש הוא מהמם. הוא מקסים ומקשיב ומחבק ומלטף. כשאת מגיעה אליו הביתה, הוא רוצה שתישארי שם לנצח. הוא משלב ידיים וישן בכפיות. הוא כן לוחץ לסקס אבל הכל במידה הנכונה. הכל במינון. הוא יסמס לך מילים יפות ולמרות שלא תאמיני בהתחלה, הלב שלך יאמר את שלו. הלב שלך יאמר שירה. ולא תוכלי להאמין עד כמה הדברים יכולים להיות פשוטים. עד כמה זה יכול להיות תמים ויפה ונעים ואיך כל מה שאמרו על הרווקים בני ה 30 האלה זו שטות אחת גדולה. ואז תקבעי איתו תוכניות והוא יגיד שתדבר</div>Wed, 22 Apr 2009 21:25:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10774358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10774358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10770483<div align="right" dir="rtl">כניעה פירושה לקבל את הרגע כמות שהוא וניתן לעשות זאת כאשר סאת הכאב הוגדשה ושסבלתי מספיק ואיני צריכה זאת יותר. סבל הוא המורה הטוב ביותר שלנו: אנחנו יוצרים את הסבל של עצמנו וזקוקים לו כדי להגיע למקום בו אנחנו אומרים שאיננו רוצים לסבול יותר. </div>Tue, 21 Apr 2009 19:39:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10770483http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10770483http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10755033<div align="right" dir="rtl">כי זאת המילה הכי יפה שנולדה בשפה העברית. כי זו התחושה הכי נוראית והכי מדהימה. כי היא מלווה אותי כבר חמש שנים והיא ה"אני" שאני מסרבת להכיר בקיומו. שצריך להרגיש נאהב, שזקוק לחיבוק שמרשה לעצמו לבכות ולא להרגיש רע עם זה. ואני כבר שעתיים מול המסך הלבן, מנסה לבנות תילי תילים של מילים על ערגה וערבה ופיניקס ואיך כל אחת מהן היא דמות בתוכי ולנסות לכתוב את זה מבלי שתחשבו שאני סובלת מפיצול אישיות ופעמיים כתבתי נורא יפה, ופעמיים נכבה המחשב ברגע האמת ולא, לא שמרתי את הקטעים. כנראה שכך זה צריך להיות. מותר לערוג למישהו, מותר לבכות, מותר לכאוב אבל צריך לדעת מתי להרפות וצריך לדעת מתי לוותר. ואני לא יודעת מתי מגיע הזמן הנכון להרפות ולוותר ואת השיעור הזה אני פשוט לא מצליחה ללמוד. ואני רק בהתחלה, צועדת צעדי תינוק ראשונים בעולם הביחד שלא מורכב מפנטזיות, מחלומות שלא ניתנים להגשמה וניזונות מתקוות. וזו דרך לא פשוטה אבל אני הכי מתגעגעת לערגה. שתרגיש קצת משהו אמיתי כי אם למישהו מגיע - זה לה.</div>Fri, 17 Apr 2009 14:28:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10755033http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10755033http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10751207<div align="right" dir="rtl">זה צריך להיות פשוט. ככה לפחות אני מדמיינת את זה. פשוט. גבר פוגש אישה, אישה פוגשת גבר וחשמל. ותהומות של רגש וציפיה וכמיהה וערגה ורצון להתראות ורצון לבטל תוכניות ורצון לשמוע את הקול ורצון לסמס קטן ככה סתם באמצע היום. פשוט. אני לא אומרת שלא יהיו בעיות, ושאין עליות וירידות אבל הבסיס, השורשים שניטעים אי שם בתחילת הדרך הם פשוטים וכנים ואמיתיים וישרים כי ככה זה אמור לעבוד או לפחות כך אני מדמיינת אולי אני טועה. אחרי שבע השנים הרעות יבואו שבע שנים טובות, כך הבטחתי לעצמי וזה יבוא. ולזכור שמה שלא הולך - פשוט לא הולך מה שלא הולך פשוט - לא הולך. </div>Thu, 16 Apr 2009 13:49:00 +0200phoenix2702@gmail.com (ערגה...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41474&blogcode=10751207http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=41474&blog=10751207