http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587אני. בת 29. מודעת מאוד. חדה וישירה. אין רמאות עצמית. יש המון מאווים ותשוקות. חלק ממומשים ביום יום וחלק בחלומות..עולם פנימי עשיר ועולם חיצוני עמוס. סדר יש. מרגוע אין.heCopyright 2026 מרי לו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9862469<div align="right" dir="rtl"> קשה לו עם המילים. ולי לפעמים קשה עם ההרגשות. אתמול, כשסוף סוף שכבנו (אחרי כמה ימים שלא), לא יכולתי להתאפק. אמרתי לו שאני אוהבת אותו כל 10 שניות. אני יודעת שזה מכבה אותו, כלומר מוציא אותו מריכוז. הוא יכול לגמור רק בשקט מופתי. אבל לא יכולתי לשלוט על עצמי. הייתי ממש מוצפת. וביקשתי ממנו פעם ראשונה שיזיין אותי. שתפוס לי חזק את הפטמות. רציתי לגמור איתו ביחד. זה עוד לא קרה לנו. אבל כל הדיבורים שלי הוציאו בסוןף את שנינו מהריכוז. ולא הצלחנו לגמור. ואז זה קרה. פרצתי בבכי עז, חסר מעצורים. בכי כזה שכל הגוף משתתף בו. עם קולות ורעידות גם. עוד מהצהריים הייתה לי הרגשה שזה הולך לקרות. אפילו הזהרתי אוותו שהיום הזה יסתיים בבכי. לא כי קרה משהו. כי אני בחולשה רגשית. בכיתי. בהתחלה רק הגוף בכה ורעד, ורק אחר כך באו הדמעות. הוא חיבק אותי חזק, ושתק. לא נלחץ כבעבר. אולי כי הכנתי אותו. כשדיבר אמר "אף פעם לא ידעתי להתנהל מול דמעות". החזקתי אותו חזק כי החיבוק שלו הספיק לי. עד כאן הרגשות. כשהגוף נרגע וקיבל את מה שהיה צריך, הראש התעורר והתחיל לעבוד. שאלתי אותו: "למה קשה לך עם המילים"? כבר הרבה זמן שאני אומר</div>Sat, 06 Sep 2008 09:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9862469http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=9862469http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9627677<div align="right" dir="rtl">אז למה ככה. ומה זה זה. זה כי אתה יוצא למילואים. ואמנם (תודה לאל) זו אינה מלחמה. ואמנם לא מדובר בימים רבים. ואמנם ואמנם. אבל. זה כן רחוק. רחוק מהעין אך לא מן הלב. ועל כן החלטתי. לכתוב לך משהו. שתסתכל עליו לפעמים. ותחייך. אז ככה. למה זה זה. זה זה קודם כל כי מתעוררים אצלי דברים שישנו המון המון זמן. הרצון לתת. הרצון לפנק. היכולת לקב</div>Wed, 23 Jul 2008 12:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9627677http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=9627677http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9487030<div align="right" dir="rtl">לא מפחדת לאהוב. מקבלת את האהבה. מתקשה לקרוא לה אהבה אבל נהנת מקיומה. חדש. תמיד חשבתי שאני לא יכולה. שאני לא אדע איך. כי שנים הייתי לבד. וזה לא היה רע, זה היה אפילו טוב. רציתי בזוג. רציתי שיבחרו בי. ומי שרציתי לא רצה - הסיפור הידוע. לא מעניין. אבל לפני חצי שנה אמרתי די. לקחתי פסק זמן מהכל: עבודה, מדינה, משפחה. אני ועצמי מסביב לעולם ב-80 יום. במטרה לפנות מקום. לאהבה. לילדים. למשפחה. כי אני רוצה. כי אני יכולה. כי אני מקסימה. ופיניתי. שיניתי. וזה עשה לי טוב לעור הפנים:) ואז בחרו בי. בלי שהתכוונתי. ונכנעתי. ונעים לי. והכי טוב זה שאני לא מפחדת. לא מפחדת להפגין אהבה. לא מפחדת לפחד מה יהיה עם זה. נמצאת לגמרי בתוך זה. מדהים איך התרגלתי מהר. רוצה שזה ימשך. שזה יהיה זה. ומה איתו? איש. ערכי. חם. חכם. חנון. פולני. מחבק מעולה. עסוק מאוד. שאפתן. קצת היפוכנדר ובכיין. אבל איש זוגי. יהיה איש משפחה מקסים. איזה כיף לי.</div>Tue, 01 Jul 2008 19:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9487030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=9487030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9074423<div align="right" dir="rtl">פתאום. מהטוב. מהבריאות. מהשולם. חזרתי אחורה. בערך 15 שנה. הנחתי לשומרים שלי, והייתי חשופה. והתקרבתי. ושוב, כמו לפני מיליון שנה, לא ראו אותי. קיבלו אותי כמובנת מאליה. וכבר שנים שלא חוויתי את זה. השלתי מזמן את כל הסתם. הקפדתי על סימטריה. לא מדויקת אבל מוערכת. מי שלא ראה אותי, הועלם. ואז הפסקתי לשאול. התחלתי לקבל. לא לפקפק, ובעיקר לא לחפש סיבה. לא לחפש למה אוהבים אותי ובדיוק על מה. אלא באמת להיות שם, ולקבל את האהבה. וזה מרגיש נפלא השולם הזה. הנינוחות בתוך עצמי. בתוך העולם הפנימי, ובתוך הגוף. והעולם רואה. וטוב. ואז פתאום. מישהו קרוב לא ראה אותי. ואני ביטלתי את עצמי. והתגייסתי שוב לטובת כולם. ושכחתי את עצמי. וכבר שנים שלא עשיתי את זה. והכעס הוא עלי. והאכזבה היא ממנו. וזה כאב. ונתקע לי בגרו, ולא הצלחתי להזיל דמעה קטנה. פשוט נעמד לי בגרון. והשפה רעדה, וזה כמעט יצא, אבל לא. במקום זה יצאו מילים לחברה טובה. שמכירה. והתחושות שזה עורר. באמת. וואוו. מזמן. וזה לא היה נורא. כואב אבל לא מפיל. כואב אבל לא ממוטט. והשוני הוא שאני רואה את הטוב שבזה. את החוזק שלי. את היכולת שלי לאפשר</div>Sat, 26 Apr 2008 12:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=9074423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=9074423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8893495<div align="right" dir="rtl">שבתי. אחרי 4 חודשים. של מסע. של חופשה. אני מדפדפת במחברות בהן כתבתי, ורוצה לתעד חלק ממחשבותיי. אז בבקשה: לברוח / להיזהר מהבדיוק לבדוק ולהרחיב את גבולות הכמעט לחיות בריאות בהתנהגות, בחשיבה להסכים להתאכזב להיפתח לחיים, לסביבה ולהגיד לעצמי כל בוקר: אני אשה אני יפה אני סקסית אני חכמה אני רגישה אני זונה אני שמחה אני גאה אני מלאה. בחיים, באהבה. לבקש. להאמין. לקבל.</div>Fri, 28 Mar 2008 11:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8893495http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=8893495http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8641627<div align="right" dir="rtl"> היי. הרבה זמן עבר. אני בחו"ל כבר חודשיים מטיילת, מתרחקת, חושבת, מרגישה ובודקת.. בין הדברים שהולכים איתי ממקום למקום זה מלחמת הכלום בכמעט. ובהקשר הספציפי יותר, כמו ששר עברי לידר: .."אם לא היא אף אחת - יותר טוב כלום מכמעט". האמנם?? כל החיים שליאני נעה בתוך המשוואה הבעייתית הזאת. למה בעייתית? כי אין בה את הכל, יש בה רק את הכלום או את הכמעט. ומה בעצם יותר גרוע? אין על כך תשובה אחת. זה פשוט תלוי במוד ובתקופה. עכשיו אני בלאס ווגאס. ממש בכלום של הכלום. לא עושה שום דבר חשוב בעליל. פעם ב כותכת איזה משהו. נמצאת הרבה עם ילדים, מלאי שמחה ואמת. ובתוך הכלום הזה מצאתי סוג של כמעט. איש / גבר / אדם, שהכרתי כל החיים אבל אף פעם לא היה יותר מדי עניין. הוא היה נשוי, הוא חבר של המשפחה, ונפגשנו תמיד באירועים משפחתיים. מהון להון, הוא התגרש, ואני נסעתי לגואטמלה והוא בא לפגוש אותי שם. היה איך לומר, מאתגר. מצד אחד באמת שלראשונה בחיי לא רציתי להיות לבד בניכר, להבדיך מכל חיי שתמידטסתי בחדווה לטייל במקומות חדשים. היה זה גםסוג של תרגיל בשבילי להיות בזוגיות מדומה אבל אינטנסיבית. היה בסדר. לא יותר מזה. הסקס הי</div>Fri, 15 Feb 2008 21:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8641627http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=8641627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8072832<div align="right" dir="rtl">בא לי לבכות אני פריחה. לא באמת פריחה, אבל באמת בא לי לבכות. ולא יוצא. המוח שלי מתפוצץ. צריכה עד מחר לכתוב חיבור מושכל על תקשורת ופוליטיקה. פיס אוף קייק. הבעיה, נגמרו לי המילים, נגמרו המחשבות והיציאות המתוחכמות. כתבתי יותר מדי עבודות מוצלחות בזמן האחרון ונגמר לי דקה לפני הסוף. ולא באות הדמעות. הן על הקנה. וברור שלא בגלל החיבור האידיוטי הזה אלא סתם בכלל. ולא כי יש סיבה אוביקטיבית מוצדקת אלא כי יש לי את הסיבות שלי. גם אם הן קטנות ומטומטמות. לא טוב לי. עכשיו. ועוד מעט נוסעת. לחודש. חצי לבד חצי חפגוש חברים. אמריקה. הדוד סם. ים של כלום. שם בטוח לא יצאו הדמעות. מתי חזרתי להיות לא בשולם ולא מרוצה מהחיים? היה יותר מדי זמן של סבבה? נמאס לי כלום רוצה יותר, לא יודעת איפה לחפש ואיפה למצוא. ויזהר מי שיגיד לי שמוצאים כאשר לא מחפשים. בבול שיט הזה כבר הייתי. מה כן טוב. לספור. להאמין להתכוון. טוב שהתפטרתי. טוב שיהיה לי חופש. טוב שאני טסה. טוב שקנו לי בית. טוב שיש לי כסף. טוב שהמקרר מלא בדברים טעימים. טוב שיש לי חברי אמת. טוב שיש לי משפחה תומכת. טוב שאני חכמה. טוב שאני יודעת שאני חכמה. טוב שאני ב</div>Sat, 01 Dec 2007 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=8072832http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=8072832http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7940889<div align="right" dir="rtl">זה כואב כמה שזה כמעט. כמה שזה לא אנושי. המבחן שמעמידים או מעמידות אותך (ולך) אנשי המסז'ים בספאים... ומעשה שהיה אתמול כך היה: הייתי באילת. חופשת פינוקים בלתי צפויה בעיר המזוויעה. נסעתי עם חברים לעבודה (שלהם, אני כאמור במובטלות) לאחד המלונות היותר מפוארים,ומי מקדם את פני אם לא שותף הסקס הישן שלי מלפני 8 שנים. גרנו יחד בלאס ווגאס. בשנה הראשונה כשותפים, בשנה השנייה כשותפים עסקיים: אני הייתי אמורה ללמד אותו להיות בן אדם רגיש לסביבה, והוא היה אמור ללמד אותי להיות זונה. שנה של עבודה קשה ואימונים מפרכים הביאה לכך שרק צד אחד השיג את מבוקשתו בהסכם. וכך שלשום, אחרי 8 שנים של אי תקשור (נגמר רע, החרא לא למד להיות בן אדם), הוא מתייצב מולי בשולחן הקבלה של המלון, מחייך ומופתע. ואז או כדי להראות לי כמה יש לו גדול... או מתוך רגשי אשמה.. או סתם מתוך נוסטלגיה מתוקה (שנה של זיונים כפול לפחות 3 ביום כפול וכפול וכפול) - הוא ישר משדרג אותי לסוויטת ירח הדבש. מה שאומר סוויטה ענקית, עם נוף מהמם להרים ומיליון פינוקים. כל שעה צלצול בפעמון, שמפניה, שוקולד, ברכות ועינוגים. אני טחברתי כמובן התמסרנו לסטטוס החדש</div>Sat, 17 Nov 2007 12:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7940889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=7940889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7900436<div align="right" dir="rtl">נולדנו לשנוא לתשומת לב זכייניות הטלוויזיה והמפרסמים בלי ששמתם לב מתקיימת לה תחרות ריאליטי ברחובות – נולדנו לשנוא. התחרות על האדם האלים ביותר בחברה נמצאת בעיצומה הייתי אתמול במלחה. לא הייתי בקריית אליעזר. אני קוראת עיתונים, צופה בטלוויזיה, נוהגת בכביש, ולשמחתי לא חולפת ליד אזורי הבילוי. הכותרת היא אחת: אנחנו חברה אלימה. התחושה היא שנולדנו לשנוא. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE</div>Mon, 12 Nov 2007 10:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7900436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=7900436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7823866<div align="right" dir="rtl">אתמול זה קרה שוב. לפחות שנתיים-שלוש שזה לא קרה. התקף צחוק מטורף שהפך פתאום לבכי תמרורים. בכי של התפרקות מוחלטת, של התמסרות לכאב, מלווה בצחוק של אי הבנה על העיתוי, הסיבה, המתקפה הקצת מפחידה. זה תמיד קורה עם אחותי. משפט שלה, כביכול טריוואלי, שברוב המקרים לא היה זוכה להתייחסות מיוחדת פתאום נוגע. מה זה נוגע, מחורר. הרגשתי כמו חץ של בול פגיעה כזה בקיר, רק שהחץ הוא עם חלודה ופגע ישר במרכז הלב שלי. מסכנה, היא לא התכוונה. המשפט באמת היה טריוויאלי, אבל כנראה שאני במצב מנטאלי די מעורער, ולא היה צריך הרבה בשביל לשחרר את נצרת הדמעות. הגבול בין צחוק לבכי הוא כל כך דק, שזה מפחיד. בוכה צוחקת. אחר כך, בעיקר מותשת. סוף השבוע הקרוב הוא האחרון בעבודה. סוג של שיא של שלוש השנים האחרונות. ואחריו יבור הריק. מעשייה מטורפת לאי עשייה מוחלטת. מפחיד אותי קצת, אבל אני יודעת שאני חייבת את זה. אני מקווה שאתרגל ואוכל להנות מזה די מהר. הבוס שלי מציע הצעות מפתות, העיקר שלא אעזוב. אבל נגמר לי ממנו ונגמר לי מהעבודה הזאת. אבל הוא ממש הופך את זה לקשה לעזוב. אבל זאת ההחלטה. הדלת שם נשארת פתוחה, אני אתחיל בחופש הגדול ואז</div>Sat, 03 Nov 2007 09:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרי לו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=412587&blogcode=7823866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=412587&blog=7823866