http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736"רַק מִי שְמִשׁתַּנֶּה, נִשְׁאַר לִי קָרוֹב" (ניטשה)heCopyright 2026 labyrinth. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=14934787<div align="right" dir="rtl"> נכתב באיום הסגירה הראשוני, 1.4.2014. היה טוב לדעת שהבלוג כאן למקרה ש... אבל כבר לא. נשתמע ברשתות החברתיות - בפנים גלויות ומוכרות סכנת הסגירה של ישראבלוג הביאה אותי (ואני מניחה שרבים מחברי הבלוגרים בהווה ו/או בעבר) לקרוא את הבלוג שלי אחורה. מאז שהפסקתי לכתוב עשיתי את זה מדי פעם - מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, ולפעמים - סתם קטגוריות נבחרות או פוסטים נקודתיים. תמיד זה היה מלווה במבט נוסטלגי למדי. איזו תקופה מיוחדת, כמה מרגש היה וכו'. וזה נכון, זאת באמת הייתה תקופה מיוחדת. עם המון גילויים חדשים והמון אנשים חדשים (שרובם המכריע, דרך אגב, נעלם כמעט לגמרי מחיי, כנראה שלא במקרה) אבל הקריאה הנוכחית, אולי בגלל שהיא נבעה מאיזה "אוי לא, לאן ילכו כל הזכרונות האלו", העלתה בי, לצד הנוסטלגיה, רגש אחר ובעיקר תהיות - למה הייתי כ"כ עצובה וקשה אז? או שלא הייתי ורק כתבתי ככה? המון מצוקה עולה מתוך הפוסטים שלי אז, המון קושי. ולא שהיום החיים שלי הם איזה פיקניק, אבל השגרה שלי, בסך הכל - חיובית לגמרי. אבל זה נראה כאילו הייתי תקועה אז באיזו נקודת מבט קשה ואומללה. למרות שאני יודעת שזה לא לגמרי נכון - כי</div>Tue, 12 Dec 2017 09:35:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=14934787http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=14934787http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11320500<div align="right" dir="rtl">מזל שיש תמונות. כי את המילים לתאר כמה מרגש, וקסום ומופלא היה אותו ערב עוד לא ממש מצאתי. </div>Thu, 15 Oct 2009 13:57:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11320500http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=11320500http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11128238<div align="right" dir="rtl">שלנו למעשה. התשובה היחידה בעיני לזוועה של יום שבת היא נִרְאוּת. בתוך כל החרדה, הפחד, ההלם והעצב הגדול הזה, אנחנו סוגרות פרטים אחרונים בשלל הכנות החתונה. ומתרגשות. לפחות אני יכולה להעיד על עצמי שאני מתרגשת. גם כאשר דברים לא ממש מסתדרים עם הטעם המאוד מוגדר שלנו (חלק מהטעימות למשל) או עם התקציב המעט מצומצם שלנו (כמו מחירי השמלות המופרכים למשל). אני מתרגשת, ושמחה ומתכננת. התכנון העיקרי שלי בימים אלו הוא מה אני בדיוק הולכת להגיד לה שם מתחת לחופה. מלחיץ ומרגש. ועכשיו, בשקט, התחיל עוד תכנון אחד. דיברנו על זה כבר לא פעם. ושתינו כבר מוכנות לזה, והיום נעשה הצעד הראשון בדרך להקמת המשפחה שלנו. (אין צורך באיחולי הצלחה, היא בסה"כ קיבלה הפניות מהגניקולוג לשלל בדיקות כאלו ואחרות, האקשן לא יתחיל לפני אוקטובר) ואם עד היום חשבתי שאני מתרגשת מהחתונה, הטלפון שלה אח"כ הראה לי שזאת רק ההתחלה. וואי, כמה התרגשות. החיים חזקים. האהבה מנצחת. והשילוב ביניהם וזאת התשובה שאני מעמידה מול שנאה, מול אטימות, מול חוסר הבנה. מול ההומופוביה.</div>Wed, 05 Aug 2009 15:40:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11128238http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=11128238http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11056935<div align="right" dir="rtl">המאמץ לשתוק, המאמץ לדבר, והמאמץ לדעת מתי הזמן הנכון לכל אחד מהם. המאמץ שלא להמשיך לישון בבוקר, והמאמץ להירדם בין המחשבות שמתרוצצות בראש. המאמץ להתיישב מול המחשב, המאמץ להתנתק מהאינטרנט. המאמץ להמתין, המאמץ להדחיק, המאמץ לא לפחד. המאמץ ללמוד לזכור מה עושה לי טוב, והמאמץ לעשות את זה בפועל. המאמץ לומר לא להלקאה עצמית, המאמץ להרים את הרגליים ולשכב. המאמץ להרפות והמאמץ להתעקש על מה שבאמת חשוב. המאמץ להרחיב את החזה בשאיפה עמוקה ולהוציא את כל האוויר הרע בנשיפה ארוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווכה. מומו הזכירה לי שהחיים האלו, טובים ונהדרים ככל שיהיו, הם גם מאמץ. <span style="font-size: 10pt; line-height: 115%; font-family: 'Arial','sans-serif'; mso-bidi-font-family: Arial; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-theme-font: minor-b</div>Mon, 13 Jul 2009 12:40:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=11056935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=11056935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10866176<div align="right" dir="rtl">חתונה לבנה עם מלצרים מוכנים, חתן, וכלה, והורים נרגשים. קייטרינג ורב, וחופה, וצלם. הזמנות פלוס מפה, עם חותמת אולם. רוק ישראלי, שירי ניינטיז צפויים, סטייק פרגית שגרתי, תפוחי אדמה אפויים. המון אורחים עומדים בתור לברך, פולניות לוחשות לי, "בקרוב גם אצלך" ובא לי לצעוק שזה לא כז</div>Mon, 18 May 2009 15:16:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10866176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10866176http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10772067<div align="right" dir="rtl"> למי שעוד לא יודע - וזה בטח רובכם, בפעם הראשונה בתולדותיה האוניברסיטה הפתוחה - מושבתת. סגל ההוראה השבית את הלימודים אחרי מו"מ של למעלה מ-6 חודשים במחאה על כך שהאוניברסיטה הפתוחה, בניגוד לשאר האוניברסיטאות בארץ, מעסיקה את סגל ההוראה שלה (מנחים ורכזי הוראה) בחוזים אישיים בלבד(ובתנאים מקפחים)ואינה מוכנה לחתום על הסכם עבודה קיבוצי. (או ליתר דיוק, הסכימה לחתום רק על הסכם שיצר הרעה משמעותית בתנאים למרבית סגל ההוראה) אני בעד השביתה. למרות שאני מושבתת נגד רצוני. למרות שזה הסמסטר האחרון שלי לתואר. למרות שלא חסרים מקומות עבודה שמקפחים את עובדיהם ומונעים מהם תנאים הוגנים למרות שישנם חילוקי דעות גם בתוך סגל ההוראה ומובילי המאבק ולמרות שאני לא ממש יודעת איך ומתי וכיצד יפתרו את המשבר. יכול להיות שסיום התואר שלי יידחה בעוד קצת. יכול להיות שעוד חודש מהיום אני לא אוכל לנשום מרוב עומס שייווצר מהשלמת הפערים. יכול להיות שהממוצע שלי יירד כי יהיו חסרים לי שיעורים. אבל גם יכול להיות שהמנחים שלי (ובעיקר המנחות, שהיוו רוב מוחץ בקורסים שלי לאורך כל התואר) יוכלו לנשום קצת בין שיעור לממ"ן כ</div>Wed, 22 Apr 2009 09:53:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10772067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10772067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10682989<div align="right" dir="rtl">לשעבר. מאתמול, רשמית, אחרי 5 שנים ו-6 חודשים, אני כבר לא גרה בתל אביב. המעבר, כמו כל מעבר דירה, היה מתיש, וארוך, ומפוצץ באדרנלין. עד לרגע שבו פשוט קרסנו. ולא הכול הלך חלק לגמרי. כצפוי. אבל הדירה מסודרת למדי, לפחות החלקים המרכזיים שלה (סלון, מטבח, חדר שינה ומקלחת). שני החדרים הנוספים, האמבטיה הגדולה וחדר השירות יחכו בסבלנות עוד כמה ימים. (כן, לא טעיתם, אכן דירת 4 חדרים. יש גם מרפסת ליער, מעלית וחניה פרטית) <P class=M</div>Mon, 30 Mar 2009 09:49:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10682989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10682989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10596413<div align="right" dir="rtl">השנה היא 1996. אני בת 14. יצחק רבין נרצח לפני חצי שנה. הבחירות בין ביבי ופרס עוד חודשיים בערך. בינתיים, עד אז, אני מעבירה את הזמן בתליית שלטים וחלוקת סטיקרים בצמתים סואנים. מחליפהצעקות עם נהגים מזדמנים. אני בטוחה שפרס ינצח, ובאמת מאמינה שהשלום עוד שנייה מגיע. היה פיגוע אתמול, קו 18 בירושלים, שוב. אבל פורים היום, ויש חופש. אני מסתובבת בעיר עם חברות, מחפשת שמלה לחתונה של אחי שתהיה באפריל. נדמה לי שמצאתי משהו, אז אני מבקשת שישמרו לי בצד ומחליטה לחזור לשם עם אמא אחרי הצהריים. בבית אני מספרת לה בהתלהבות שזו שמלה ממש יפה, סגולה כזו, ואפילו לא נו</div>Wed, 04 Mar 2009 15:29:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10596413http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10596413http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10495814<div align="right" dir="rtl">לפני שבוע, בערך מתי שהעלתי את הפוסט הקודם, שדווקא כמעט ולא כלל תוכן, החלטתי ביני לבין עצמי שאני אנסה לכתוב כל יום. לא משנה מה. משהו קטן, משהו סתמי, פרוזה, שירה, כל דבר. העיקר לכתוב. העיקר להחזיר לאצבעות את התחושה. ואכן כתבתי. רק לא כתבתי פוסטים. במקום זה מצאתי את עצמי יושבת בערך 5 שעות ביום וכותבת עבודת פרה סמינריון. (בנוסף כמובן, לזמן שאני יושבת בעבודה מול המחשב) [והאמת שגם כתבתי טיוטה אחת, ביום שבת בערב, אחרי שכתבתי כבר יותר מ-3500 מילים ביום. לא יצא משהו] אני חושבת שאני באמת רוצה לחזור לכתוב. רק משום מה נדמה לי שאני לאממש רוצה לחזור לכתוב בבלוג. אני רוצה לכתוב בלי להיות נתונה בהכרח לתגובות, לא בגלל שתגובות זה דבר רע, אלא בגלל שתגובות זה דבר מגביל. ברגע שאני יודעת שקוראים אותי, שמגיבים לי, שמתייחסים למה שאני כותבת, אני משנה את הכתיבה. אני מסגננת יותר, חושבת יותר, כותבת פחות רצוף, מפחדת מהתנסחויות קלישאתיות. מצד שני, לכתוב במחברת, בלי שום מסגרת מסביב אף פעם לא עבד לי לאורך זמן. ולא שלא ניסיתי. אני חושבת שהתחלתי יומן אישי בערך 6 פעמים בחיי, במחברות שונות, כל פעם בעקבות אירוע אחר</div>Wed, 04 Feb 2009 15:02:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10495814http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10495814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10297853<div align="right" dir="rtl">הגילטי פלז'ר שלי הוא ללא ספק קריאת רומנים רומנטיים. או כמו שאני נוטה לקרוא להם ב"עדינות" – ספרי זבל. עם זאת אני חייבת לציין שגם לי יש סטנדרטים מסוימים ולכן דניאל סטיל לא תיכנס אלי הביתה. (נורה רוברס, ג'ודית קרנץ ואמנדה קוויק דווקא כן) לא ראיתי את מלחמת הכוכבים. אף לא סרט אחד מהשישייה. גם לא את החוש השישי. למרות שאני שונאת כבד בכל צורה או אופן הכנה (ונשבעת לכם שאני מנסה לטעום כל פעם כי זה נראה ממש טעים), הבורקס במילוי כבד שאמא של זוגתי מכינה שובר אותי כל פעם מחדש. הוא פשוט טעים באופן מוחלט. <P cla</div>Tue, 16 Dec 2008 13:14:00 +0200labyrinth.blog@gmail.com (labyrinth)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404736&blogcode=10297853http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=404736&blog=10297853