http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769מחשבות על צילום ואומנות, דת חברה וכל הבלה בלה ... וגם צילומים כמובן. אה - וגם תכנסו לאתר שלי http://www.argaman-click.co.ilheCopyright 2026 omer omer. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/69/07/40/400769/misc/10085325.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10121628<div align="right" dir="rtl">אחלה רעיון לנושא חם. זה מרענן, מנער את אבק מכמה תאים אפורים במוח. אבל בדיוק עם זה יש לי בעיה. צריך להתחיל לחפש את המשפטים, הרי לאף אחד אין באמת 10 משפטים לשליפה מהירה, ואז זה נעשה קצת מלאכותי ומצטדק, כי כשנגמרים המשפטים הנשלפים באמת, מתחילים לחפש בכוח משפטים עם משמעות, ואז זה קצת מתייפייף. אבל למרות הכל, זה עושה לי חשק להזכר בשירים שלי, ואם אפשר קצת להתייפייף אז למה לא? "בכפיים בכפיים תנו לקצב ביידים, תנו לקצב ברגלים בעקב הנעליים."- שירו המדהים והנפלא הזה של יהודה פוליקר ( אמיתי לגמרי, פתאום הבוקר התחלתי לשיר אותו לילדים שלי כדי לרומם להם את המצב רוח, ואת קצב ההתארגנות בבוקר.) "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב." ההמנון הלא רשמי של העם מפיו של בועז שרעבי. ( מתייפייף לגמרי אני ממש מתעב את המסטיק הלעוס מדי, והדביק מדי הזה. אבל בין אם אני רוצה, או לא זה משפט אלמותי.) "אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה"( שוב, מתייפיף. במיוחד אחרי המסר החדש שהודבק לו. אבל המציאות קיעקעה לנו אותו ישר על הלב.) " מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה" - 'אגדה מקסיקנית' של מאיר אריאל האחד וה</div>Sun, 02 Nov 2008 08:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10121628http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=10121628http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10105128<div align="right" dir="rtl">החלטתי לכתוב משהו על כל נושא חם שיוצא לאוויר העולם הבלוגרי של ישרא. וגם רציתי אתמול לכתוב על הגשם, אבל דחיתי את זה (כצפוי...), ופתאום כתגובה לדחיה שלי גם פסק הגשם, והתייבשו השמים. בעקבות זה שדחיתי וקיבלתי על כך עונש מיידי, גמלתי בליבי לא לדחות יותר. תמיד לעשות בזמן. כל רעיון, כל זיק, מחשבה והגיג להעלות על דפי ההסטוריה מידית, אחרת התזמון יעבור, "עבר זמנו בטל קורבנו". עברה שעה, עברושעתיים, ופתע התברר כי לא עונש קיבלתי, אלא סימן. בעצם מישהו רצה לומר לי: "אל תדחה, אתה רק מפסיד מזה. רק תבחר לר לא לדחות, וכבר תבוא ההזדמנות". התחיל לרדת גשם מטורף. לא רק שהיה גשם זלעפות, אלא בא מהמזרח. התחילה רוח מזרחית חזקה שהחזירה את העננים מערבה, כמו אמרה להם: "תחזרו רגע, יש לכם עוד משימה לבצע". הגשם שירד מתחילת השבוע עד אתמול, היה חביב. גם אם הוא היה חזק ומרטיב, הוא היה נחמד, היתה לו קארמה טובה של תחילת חורף. אווירה של התכנסות פנימה. אוירה שכולנו מכירים ומתגעגעים אליה כל הקיץ. (לפחות אני). אבל האווירה הזו גם מסוכנת. היא בקלות יכולה לסחוף אותי אל מתחתהשמיכה המטאפורית,למכר אותי לריח</div>Wed, 29 Oct 2008 12:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10105128http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=10105128http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10097595<div align="right" dir="rtl">אני לא יודע על מה המהומה. אני תמיד אוהב בחירות. אני מרגיש כמו ילד קטן שקיבל מתנה. או כמו אחרי שופינג, שמרגישים חדשים, עם דף חדש. כל הדיבורים האלה על כמה זה עולה, ויש עכשיו מיתון לא מדברים עלי, הרי אני לא אחראי על התקציב והכלכליות של המדינה, אני הרי הילד בבית זה שקיבל מתנה שההורים יחשבו על הכלכליות. כל זה בראשוניות האינסטיקטיבית. ( זו שבאה בסירקולציה של המוח על הבוקר, כלשון הבובליל. ). כשאני חושב ברצינות, למי אפשר להצביע? העניין הוא שאני תמיד הולך להצביע, זה חלק מהגן הפטריוטי שלי,אין דבר כזה לשים פתק לבן או לא לא ללכת להצביע. אין אופציה כזו. אין לי מושג למי אצביע. הקטע הוא שאני תמיד מתייחס לתשדירים. אני עוד מסוגל לא להצביע למפלגה "שלי" רק כי התשדיר שלהם היה עשוי דפוק, לא מקצועי או טפשי. מעניין מה יקרה. הכי טפשית זו ציפי לבני. איך היא תעשה משא ומתן מדיני רציני, אם במשא ומתן קואליציוני כשקצת קשה היא שוברת את הכלים. היא בטח מאלה שלא מסוגלות לסיים ויכוח, ומשחקות אותה נעלבות באמצע. היו שלום, והמשך יום נפלא. </div>Mon, 27 Oct 2008 12:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=10097595http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=10097595http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9897374<div align="right" dir="rtl"> בסוף אוגוסט כשהיינו בחופשה ביקרנו בגן החיות התנכי בירושלים. כמובן ששקעתי בצילומים של חיות שרק מבקשות שאעשה להם בוק. ברגע אחד שהיו לי ייסורי מצפון על כך שאני לא מצלם את הילדים שלי בכלל, התחלתי לצלם אותם. אבל הם, כיאה לילדים של צלם, מזהים עדשה מכוונת ממרחק, ומתחילים לחייך. אבל מה, חיוך מאולץ תמיד יוצא עקום. לכן, ניסיתי לצלם את הגדול כשהוא מחייך אבל לא מאולץ. התחמשתי בעדשת ה"צייד" שלי ( 70-200 לבנה ) וחיכיתי לרגע הנכון, וכמובן שהוא הגיע. נרשם הצילום! היו לו תלתלי זהב, אבל הוא כבר סבל מאד מהחום, ומהשיער בעיניים, אז נפלה ההחלטה. להסתפר. כדי לא לבלבל אותו חיפשתי תמונה עדכנית מהחופשה האחרונה, ומצאתי אותה! (היא ממש נשכחה ממני) היא יצאה תמונה מדהימה, יחידה במינה, עם חיוך מדהים ובוגר, מבט מבין עניין, ועם התספורת.... מיד הדפסתי עוד עותק כדי לשים על המקרר. עוד רובד... ועכשיו מתחיל הדיון... כל מה שסיפרתי עד עכשיו קורה במקביל לסיפורים בתקשורת. ילדים בני אותו הגיל של הגדול נרצחים על ידי הוריהם, ותמונותיהם מתפרסמות בעיתונים, באינטרנט וכו'. האם יש קשר בין כל התמו</div>Sun, 14 Sep 2008 17:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9897374http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=9897374http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9584505<div align="right" dir="rtl">אני לא מבין איך אנחנו עוד יכולים לשקר לעצמנו. כמובן שהיו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה, גם אם הם מתים. אבל איך אפשר להגיד "ושבו בנים", הם לא חזרו. כלפי המשפחות הם עדיין חסרים, ואם הם חסרים סימן שהם לא חזרו. זהו סוג של שקר לעצמנו על המחיר, או יותר זמה על כך שלא עשינו מספיק כדי שאכן יחזרו. </div>Wed, 16 Jul 2008 10:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9584505http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=9584505http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9128221<div align="right" dir="rtl">זה התחיל כתגובה לבלוגריתשתמיד מעניינת אותי,ותמיד צודקת.ותמיד גם, גורמת לי לצורך השיתוף והכתיבה לפרוץ החוצה מכל החומות. דוד שלי נפל במלחמת לבנון ב 82, כבר כ20 שנה שאני הולך כל יום זיכרון לבית הקברות עם כל המשפחה. כן, זה נעשה קצת שגרתי. אבל זהו יום כבד ורציני שאנחנו לא מוותרים עליו. כולם מתבגרים, מזדקנים, והעולם כמנהגו נוהג, רק דוד שלי תקוע מתחת לאדמה. (להקליק על התמונה להגדלה) אני נולדתי בה' באייר, כך שימים אלה כרוכים תמיד גם ביום הולדת. אם תרצו אפשר להסתכל על זה גם כך: תמיד יום לפני יום ההולדת שלי אני מבקר בבית קברות. (בניסוח כזה זה נשמע קצת ציני, אבל אלה הן חיי, פטריוטיות לורידים). אני בכור הנכדים, וגם היחיד מהדור שלנו שממש זוכר אותו. (הייתי בן 4). גם זה מחייב. הרי הוא היה הטוב שבבחורים, אחרת לא היה נופל. זו הרי הכרוניקה. ואני יכול להיות הוכחה לזה (אניהרי זוכר אותו), ולכן גם מוכרח לקחת ממנו דוגמא אישית. אני לא ציני, ולא מותח ביקורת, אלא רק תוהה תהיות, מה היה קורה אילו לא היה נהרג. חיינו היו הרבה יותר פשוטים, וחסרי מורכבות. כל חיי הם דרך חלון השכול, אין לי מושג איך ז</div>Mon, 05 May 2008 10:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=9128221http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=9128221http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8864949<div align="right" dir="rtl">אחרי כותרת מפוצצת שכזו, מה נותר לכתוב? אחת הפנטזיות הראשוניות של כל "אוחז במצלמה" היא להסתובב בעולם במקומות שכוחי אל, ולהביא את בשורת התרבות המקומית לעולם. לסוע לאנטרטיקה, ולצלם שם זכרי אנושיות, לצלם ילידים באפריקה, רגשי אימהות אנושית שקיימת גם במזרח הרחוק, וסוחרי סמים בדרום אמריקה. אצלי, כל פעם שאני רואה צילומים ממקומות בעלי אופי כזה, צצות בי רגשות מסוגים שונים. אם מדובר במטייל שמצלם הרגשות שלי בדרך כלל הן: "....איזה כיף לו שהוא מגיע למוקומות כאלה...", ו: "... וואי, וואי אם אני הייתי שם מההייתי מצלם...", וגם: "... אני חייב לעשות איזה מסע שכזה, ואראה לעולם מה אני יכול..." אם מדובר בצלם מקצועי הרגשות שלי בדרך כלל מתחילות ב: "... איזה כיף לו, הוא מגשים את החלום הגדול של כל צלם..." וממשיכות ל: "... אני הייתי מוציא צילומים הרבה יותר טובים, הייתי חודר הרבה יותר לעומק...", ומגיעות עד ל:"... איזה פופוליסט הצלם הזה, צילומים פטרוניים..." ומסתיימות ב: "... אני חייב לצאת לאיזה מסע שכזה,ואראה לעולם מה אני יכול..." אבל, אני נשוי באושר בארץ, ואין שום סיכוי שאעזוב את משפחתי</div>Sun, 23 Mar 2008 11:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8864949http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=8864949http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8566312<div align="right" dir="rtl">עכשיו כאביבי בחוץ, אפשר להתרפק בנוסטלגיה על שבוע שעבר. אמנם אנחנו ללא שלג השנה, כי עברנו דירה, אבל חורף גשום זה גם כיף. (מי היה מאמין שאומר זאת, תמיד שנאתי חורף.) אחלק את התמונות לשתי קבוצות: צילומי אוירה, וצילומים קונספטואליים (הסברים אח"כ). צילומי אווירה: צילומים קונספטואליים. על ההסטוריה שלי כצלם, ומה שאני מתרגש ממנו בעולמנו והוא עולמי האומנותי, אפשר קצת לקרוא בקטע שכבר כתבתי. מִדְבָּר. ובקיצור, צילום טבע תמיד היה הירואי. האובייקט צריך היה להיות מושלם ביופיו, והצילום מושלם בקומפוזיציתו. הכל עד כדי שיר חזותי. אז כמו ששירים היום, הם לא כמו שהיו פעם עם חרוזים מושלמים, הם יכולים להיות בוטים ומציגים חולשה כמו שהיא. כך אני עושה לצילומי הטבע, מציג אותו במערומיו, גם כשהוא פגיע, גם כשהוא פגוע על ידי בני אדם, ולא רק בתולי ומדהים. טוב, יצא לי ארוך, אז קדימה לצילומים. <IMG style="WIDTH: 600px; HEIGHT: 398px" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/69/07/40/400769/posts/13796426.JPG" bor</div>Mon, 04 Feb 2008 09:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8566312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=8566312http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8096279<div align="right" dir="rtl">לפני חמש שנים התחתנו, עברנו המון כאילו אנחנו נשואים עשרים שנה לפחות. איזו שמחה, עד מאה ועשרים, מזל טוב. תודה לך.</div>Mon, 03 Dec 2007 23:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8096279http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=8096279http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8088847<div align="right" dir="rtl">עכשיו אני שומע פעם רביעית ברציפות את ארבע באבות , ניגון שמביא אותי לעולמות עליונים, מוציא החוצה את כל הרפש של המציאות, ומחזיר את הנשמה למקורה הטבעי - הכי קרוב לקדוש ברוך הוא. זו חוויה ממש כמו סולם יעקב של מלאכים עולים ויורדים. הניגון מתחיל עמוק למטה (בירא עמיקתא). לתהומות הכי עמוקים של הנפש, זו שרוצה רק חומר, שמושכת אותנו לא לעשות כלום חיובי, "...כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בראשיתו, ה). כששומעים את הניגון ממש מרגישים את החלק הנמוך שבנו מזועזע. יותר מההיפנוזה שלפרוידכל הרגשות האלה צפות למודע כדי שתבין את עצמך. ממש שומעים את הנשמה רוצה לצאת מהבור ולא מצליחה, וכמעט מתייאשת, אבל לא. אחר כך זה מגיע למקומות יותר גבוהים, ממש מרגישים את הנשמה רוצה לעלות למקורה.הנפש ממש נקרעת ממקומה השפל כדי להגיע למעלה,נלחמתבחוק הכבידה שרוצה להוריד אותה למטה בכוחות ורצונות הטבע. בסוף מגיעים למקומות עליונים, ונחים שם, כבר אין את השגעון הזה של המלחמה עם היצר, כמו בשבת. כל יום שישי אנחנו בלחץ להגיע מוכנים לשבת, נלחמים בזמן, נלחמים בעייפות, נלחמים בעומס, אבל כשנכנסת שבת, ה</div>Mon, 03 Dec 2007 09:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (omer omer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=400769&blogcode=8088847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=400769&blog=8088847