http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178the streets is about where you'r from. it's not some school talent show.heCopyright 2026 אלון ^. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10291978<div align="right" dir="rtl">עד לרגעים האלה של הכתיבה אני עדיין מהסס. ומי יודע, אולי בסוף אני אתחרט ולא אפרסם את הקטע הזה. The Man Who Can't Be Movied . וואו.. מדהים כמה שקשה להתנתק מההיסטוריה הזאת. שנה וחצי, מהמשמעותיות בחיים, מתועדות כאןאף פעם לא חשבתי שאני יקשר בצורה כזאת לפורמט טכנולוגי.. אבל כנראה שזה מה שהקהילה כאן עושה. מקשרת, מחברת, אנשים יוצרים קשרים. לא להאמין עדכמה מתבגרים מפרידות. הרי מה פרידה עושה? מנפצת לך את כל האשליות ומנחיתה אותך במציאות. (בדר"כ נופלים ישר על הפנים. או על איבר מין. בנות - לא רלוונטי!) הבלוג הזה.. הבלוג המדהים הזה, בו - התאהבתי, התאכזבתי, נפרדתי מ-2 סבתות, בכיתי, נקרעתי מצחוק, העלתי סירטונים, תמונות, סיפורים, דילמות, התייעצתי, ייעצתי, הבעתי, נפתחתי, חגגתי 2 ימיהולדת,הקשבתי למוזיקה, לאנשים, הכרתי, פגשתי, זכיתי באנשים מסוימים, ניסיתי, רציתי, ביקשתי, קיבלתי, לא קיבלתי, התייאשתי, המשכתי לנסות, כתבתי, התפרקתי, דיברתי, הבנתי, ניחשתי, לחשתי,הובכתי, הרווחתי,שרתי, רקדתי (ואתם אפילו לא יודעים), החכמתי, השתניתי, גדלתי, המצאתי.. חוויה.. חוויה לא יאמנת, ומי שלא עובר</div>Sun, 14 Dec 2008 17:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10291978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10291978http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10255256<div align="right" dir="rtl"> לא פעם ולא פעמיים חשבתי איזה מקצוע נשגב זה להיות רופא. להציל חיים.. אני מצטיין בביולוגיה, ביוטכנולוגיה, וכל השיט הזה. אני אוהב את זה ואני אשתמש בזה כדי אולי להיות רופא. בנוסף זה מקצוע מדהים מכיוון שזה מקצוע פשוט מציל חיים. איזה הרגשה מדהימה זאת, להציל חיים של בן אדם אחר. לתת לו את המתנה הגדולה מכולן.. אתמול, במרפאת קופת חולים, בחדר של האחיות, ביניהם אמי - מת אדם לכ-40 דקות. 40 דקות שהרופאים נותנים לו שוקים חשמליים, מנשימים, לוחצים, מזריקים, מתפללים. עושים הכל. אותו בן אדם,איש צעיר, די מוכר באיזור שלי, מסיבה שלא ידועה עדיין איבד את היכולת להמשיך להתקיים ל40 דקות! 40 דקות שבהם אין דופק בליבו ואין נשימה באפו.. הרופאים עושים ככל שביכולתם, מזיעים ולא מוותרים. אבל בסוף הם הצליחו. לאחר 45 דקות בדיוק הדופק חזר לליבושל האיש. אמנם האיש בעל נזק מוחי כנראה מחוסר החמצן למוח במשך 40 דקות, ככל הנראה שלא יתעורר בקרוב מהקומה שבה הוא נמצא, אבל.. הוא בחיים.וזה קורה כל הזמן. עד שזה לא כ"כ קרוב אלינו - אנחנו פשוט לא מבינים.. אחד כמוני, חח שמתלהב להחזיק את הדלת לאיזה זקנה בסופר, אתם יודעים</div>Fri, 05 Dec 2008 17:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10255256http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10255256http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10200719<div align="right" dir="rtl">זה היום שאני הכי שונא בשנה. תמיד עשיתי יותר מדי עניין מימי ההולדת. תמיד חשבתי שזה יום אחד בשנה שבודק את איכות המשפחה והחברים. השנה, ה- 22.11 יוצא ביום שבת. יום גרוע לחלוטין.. אפשר להגיד שההורים שלי התעלו על עצמם השנה. ההורים שלי הסכימו להביא לי כלב, אמא שלי הפציצה בשוקולדים, ברכות קנויות (ולא קנויות - הכי שוב כמובן) כמה פרטי לבוש לחורף, בושם וכאלה. ואבא שלי? הוא עוד מתעקש שאני אגיד לו מה אני רוצה ליום ההולדת. העניין הוא שאני לא רוצה כלום. יש לי הכל. הכל.. בזכות ההורים שלי יש לי הכל. עובדים מאוד מאוד קשה בשביל להשיג הזה, רוב הזמן הם במינוס, אבל יש לנו הכל. אני לא מהיוצאים. אני גם לא מהשותים.. בטח שלא מהמסתובבים.. תמיד הייתי ילד של בית כזה מצד אחד, ומצד שני אוהב מאוד קולנוע, הצגות, קניות, טיולים רגליים בעיקר במקומות של מים.. היה רעיון לסוע לירושלים לסופ"ש אבל זה התפוצץ עקב עניין משפחתי קל. לא נורא. גם ככה כל עוד אלה שאני מצפה מהם יעשו את מה שאני מצפה מהם - אני מבחינתי מסודר. אני שקוע בכל מיני עניינים אחרים, ואת הזמן הפנוי שלי אני די משתדללנצל כדי actually לעשות</div>Fri, 21 Nov 2008 18:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10200719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10200719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10139493<div align="right" dir="rtl">אני מזניח את הבלוג, ואני שונא את זה. התחושה הזאת של "אני רוצה לאהוב משהו" מגעילה אותי. לא כותב כמו פעם, לא שנון כמו פעם, לא מעניין כמו פעם. אין לי את זה כבר, ואני שונא את זה. אני רוצה לכתוב בבלוג ואין לי על מה. יותר נכון אני לא ידוע איך. שכחתי איך כותבים BREAK AWAY Grew up in a small townAnd when the rain would fall downI'd just stare out my windowDreaming of what could beAnd if I'd end up happyI would pray (I would pray)Trying hard to reach outBut when I tried to speak outFelt like no one could hear meWanted to belong hereBut something felt so wrong hereSo I would prayed I could break away[Chorus:]I'll spread my wings and I'll learn how to flyI'll do what it takes til' I touch the skyAnd I'll make a wishTake a chanceMake a changeAnd breakawayOut of the darkness and into the sunBut I won't forget all the ones that I loveI'll take a riskTake a chanceMake a changeAnd breakawayWanna feel the warm breezeSleep under a palm treeFeel the rush of the oceanGet on a fast</div>Thu, 06 Nov 2008 20:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10139493http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10139493http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10124516<div align="right" dir="rtl">מצאתי את עצמי באותו מצב בדיוק כמו לפני שנתיים, שנחשפתי לבלוג. כותב בדיוק מאותן כל הסיבות הלא נכונות, ייאוש, אכזבה..כל הקקי הזה של כיתה ט'. שלושים ושלושה צעדים אחורה, לתוך אותו בן אדם לא בטוח ולא יציב.. שמילים קטנות מערערות אותו, שמתעסק יותר יותר מדי בקטנות ששואל יותר יותר מדי שאלות..(לא שולט בזה). קורים דברים שמצד אחד אני לא רוצה שיקרו.. אבל מצד שני איזה מן אדם אני אם אני ארשה להם לקרות? עוד אחת מהדילמות שהלב מתנגש עם המוח.. ואם הייתי יוסי בובליל הייתי אומר 'וואחד פיצוץ!!' מצד אחד המוח בטוח שהוא צודק.. אבל מצד שני הלב יודע מה הוא בעצמו רוצה ומה הוא מפחד להפסיד. תמיד אומרים "לך עם הלב לך עם הלב".. אבל עד עכשיו הלכתי עם הלב.. ולאן הוא הוביל אותי? לחרא. אולי בכלל הדילמה היא לא העניין? אולי בכלל הריב הוא לא העניין? אולי העניין הוא הדבר שאני מדחיק כלכך ועם זאת רוצה בו כלכך. אני במקומכם הייתי עף מהבלוג הזה.. זה בטח מזה עצבים לקרוא ככה דברים ברמזים. אבל זה המחיר לכך שנתתי את הבלוג למכרים. מרוב עצבים העפתי את הגומייה מהיד וזרקתי אותה בדרך הביתה. אחרי חצי דרך התחר</div>Sun, 02 Nov 2008 20:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10124516http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10124516http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10086786<div align="right" dir="rtl">קודם כל אני אציג בפניכם את העניבה הסקסית החדשה שלי. ועכשיו, מדריך. אני הצלם (כרגיל) ועירית היפהההפייה מציגה ומלמדת. בהצלחה Bring Me Down המילים צורבות מיופי.. אם אתם גרועים באנגלית אתם קקה והפסדתם! עכשיו אני נכנס לתקופה הכי הכי קשה בביצפר בכל שנותיי בכל תולדות חיי בכל תולדות השיעמום והקושי. י"א מבחנים בגרויות וכאלה. </div>Fri, 24 Oct 2008 20:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10086786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10086786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10031417<div align="right" dir="rtl"> אני מתגעגע ל"שב שב בשקט" שהיא אומרת לי שאני מבלבל לה את המוח. ואני גם מתגעגע לצחוק המתגלגל שלה. שמרוב שהיא צוחקת היא לא נושמת. אנ מתגעגע להודעות שהיא שולחת לי מהאיסיקיו "דחוווווווף למחשב!!!!@!#@!%" (ואחרי שאני בא בריצה- מסתבר שמה שהיה דחוף כ"כ זה בדר"כ או שאין לה מה ללבוש או שהיא רעבה ואין מה לאכול בבית. ואז כמובן היא מוזמנת אליי לגמור לי את כל העוגיות בבית. אבל זה סיפור אחר.) אני כלכך מתגעגע ללק האדום אדום אדום בציפורניים שלה. זה מצחיק.. אני מתגעגע לפרצוף שהיא עושה כשהיא מנסה משהו ולא הולך לה. הגבה השמאלית שלה מעט עולה למעלה והיא מכווצת את השפתיים. חחח איזה יפה היא. אני מתגעגע לקול שלה כשהיא לחוצה. הוא משתנה. ואז כשהיא נרגעת היא לוקחת נשימה עמוקה והקול שוב משתנה. אני מתגעגע לחיוך השובב שלה כשהיא עושה משהו לא בסדר והיא יודעת את זה. אני גם מתגעגע לצחוק המזויף שלה, כשהיא מנסה להיות נחמדה לאנשים וצוחקת מכל מילה שלהם.. (לפעמים זה בכלל לא מתאים. ) אני מתגעגע לקול הדרדסי שהיא עושה כשהיא רוצה ממני משהו שהיא יודעת שיהיה קשה לקבל. בנוסף אני מתגעגע מאוד גם לאטרף שלה. (כשהמוח שלה מתרוק</div>Tue, 14 Oct 2008 11:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10031417http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10031417http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10008308<div align="right" dir="rtl">קיטשי קיטשי קיטשי. כמו ילדה קטנה שחיה בעולם שכולו טוב. (יא רייט. ) אני מתרגש מחוף ים וחושב שזה המקום המושלם להתחתן.. אני מתמסטל ממזג אויר קריר (כמו שהיה היום ). מבחינתי ללכת יד ביד בשקיעה זה ה-דבר. להתחלק במסטיק זה ה-דבר. הכי רומנטי זה לראות סרט קומדיה-רומנטית בקולנוע. ה-בילוי זה לרכוב על סוס ביחד ואז ללכת לאכול במסעדה על שפת הים ואז לישון ביחד . ה-תחביב זה מוזיקה. וכל מה שקשור בזה . אז כן, אני מודה, אני קיטשי ביותר. תמיד הכחשתי את זה - תמיד ידעתי את זה. אאוץ', מכה לאגו . פיתחתי איזה 100 תמונות אצל דודה שלי בחנות הצילום שלה. (מה שעלה לי 0 שקלים חדשים ). מחר אני אקנה לוח. חום. דק. מהאלה שתוקעים בהם נעצים. מטר על מטר. אני ידביק עליו את התמונות וזה יצא לוח מהמםםם עם מלא תמונות וכל מיני דברים תלויים. והכל בהשראת מוריה המגניבה. מחר-מחרתיים יהיו תמונות !! איזה יום מ-ש-ע-מ-ם . עירית מסננת אותי כל הייום. כל היום. ילדה מעצבנת!! כןכן תקראי את זה. את מעצבנת לא מביא לך 17 שקל. איןןןןןן לא מביא לך. מה תעשי? אה. אה? אה?? אכלת אותה! חה! ואני לא מזכיר לך להביא שקל למ</div>Thu, 09 Oct 2008 22:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=10008308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=10008308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=9983042<div align="right" dir="rtl">רציתי לכתוב משהו. רציתי לכתוב שמסביבה אני עירום. רציתי לכתוב שהיא רואה דרכי. רציתי לכתוב שכשאנחנו ביחד אנחנו רואים מעבר לבגדים. מעבר להצגות ולציחקוקים. רואים ממש. אני שקוף בשבילה. היא מבינה אותי מבפנים. פגיע כלכך, עירום. רציתי לכתוב על כך. אבל למה לשעמם אותכם עם מילים אם יש שיר שמסביר את כל הסיפור? Avril Lavigne - Naked קניתי לוח מחיק של ילדים קטנים בסטייל SNOOPY זה ממש יצא לי מתאים לחדר, והכי טוב זה שזה שימושיי לי ביותר!! </div>Sat, 04 Oct 2008 12:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=9983042http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=9983042http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=9959672<div align="right" dir="rtl">אני כבר רואה שהפוסט הזה הולך לקחת לי כמה שעות של כתיבה. כי כל כמה דקות אני הולך למטבח לעזור קצת לאמא שלי. היא קמה ב3 לפנות בוקר להתחיל לבשל. משוגעת. אנחנו מארחים. הנה אני, יושב לי כאן מול המחשב מלכלך את כל החדר רק כדי שיהיה לי זמן לעדכן את הבלוג. פותח שישה רימונים אדומים, מרהיבים לתוך קערה מפוארת. אחותי המהממת מודדת בגדים שהיא קנתה לחג. אחי הקטן עושה פוזות למראה. השכנים ואנחנו מחליפים מעין משלוחים כאלה לחג. סלסלות מלאות בכל טוב.. (מסתכלים רק על היין שכל המשפחה הולכת לרדת עליו בערב). הנה אנחנו, משפחה ממוצעת מקריית שמונה מתכוננת לקראת הערב הפותח את השנה. העיר עמוסה במכוניות, האנשים לחוצים, אבל מלאי תקווה וחמלה בליבם. הטלפון מצלצל מדי פעם ובצד השני אנשים שלא שוכחים לאחל למשפחה חג שמח, שנה טובה. עשרות ריחות שונים פוקדים את הבית משעות הבוקר המוקדמות. הישראלי שלפני החג. לחוץ, מיוזע, מלא במייק-אפ, מתרוצץ, מאחל, אבל הכי הכי חשוב, מלא בתקווה. ממש תקווה. כולנו מרגישים את זה, אבל אף אחד לא יכול להסביר את זה. שלווה שפוקדת את הגוף יחד עם כל הלחץ של לפני הערב. הבנות</div>Mon, 29 Sep 2008 13:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלון ^)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=398178&blogcode=9959672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=398178&blog=9959672