http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649heCopyright 2026 Could Be Anything. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=11079471<div align="right" dir="rtl">אם כבר העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לפחות, אני גם לא מנסה להפריד אותה מהחיים שלי. כל החופש שלי שבור מקורטע וצולע, וזאת לא התלוננות, זאת הפואנטה, שאני לא מתלוננת. אני מקריבה את חופשת הקיץ שלי ומעצימה את עצמי במקום אחר, אולי אפילו מקום חשוב יותר. אבל כן, ביקרתי מס' לא מבוטל של פעמים בים, והלכתי לראות סרט [נסו לנחש איזה] וגם הייתה בפרטיית הסקס ההיא בבת ים, ועדין בסופי השבוע אפשר למצוא אותי רובצת מול שידורים חוזרים של דני הוליווד עם שקית עצומה של צ'יפס, או מקפיאה לעצמי ת'תחת מתחת למזגן, במיטה, עם ספר טוב. אז אולי בעצם החופש שלי לא מוקרב? אולי הכל בפרופורציה? אולי בגלל זה השעה וחצי הזאת של ספר ביום שבת יקרה לי כל כך, כי היא כבר לא מובנת מעליו, כי היא כבר שעה וחצי יקרה של חופש, רוגע, שאננות אפילו. מה שבעצם אני מנסה לומר, בעילגות בוטה ובלתי ברורה זו, הוא שאני מאודמאודמאוד אוהבת את העבודה, למרות שבהתחלה, היא לא הסתמנה עבורי כמו משהו מזהיר. חוץ מזה שמדובר בכסף איכותי למדי, במסגרת עבודה לא קשה מידי [בהשוואה למקום עבודה הקודם שלי] וכמובן גולת הכותרת - קרוב בצורה בלתי נתפסת לבית!</div>Mon, 20 Jul 2009 15:11:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=11079471http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=11079471http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10968185<div align="right" dir="rtl"> אבא שלי לא אוהב סופרלנדים לונה פארקים למינהם. בכלל לא אוהב. מרבית האיבה שלו מופנת כלפי כל אותן רכבות הרים מסחררות. והוא גם טורח להסביר למה : הוא לא אוהב להיות במצב שבו הגוף שלו מרגיש בסכנה ולו אין שליטה על המצב. הוא מספר שהוא ניסה ללחוץ על הברקס בביקורו היחיד על מתקן שכזה, כמובן ללא כל תועלת. אז חוסר אונים שכזה השאיר אותו עם קונוטציה שלילית כלפי כל תאגיד פארקי השעשועים. כשאני חושבת על זה, גם אני שונאת לא לשלוט על דברים. ברור שאני לא מתיימרת לשלוט על דברים כמו התחממות כדור הארץ, או אותן מדוזות מתועבות שהורסות לי את הקיץ. אני שואפת לשלוט על עצמי. ב 100% מושלמים ומדוייקים. ברגע שזה יורד ל 99.9 אני מתחילה לאבד את זה. מין פאניקה כללית כזאת אופפת אותי. הרגשה של חולשה. "הרי זאת לא אני" "הרי זה לא תלוי בי" "מה אני יכולה לעשות" "אכן, אני לא יכולה לעשות שום פאקין דבר". אני חושבת שזאת הסיבה שכל כך קשה לי להתמסר לרגשות. רגשות כלשהן, כן? הרי ברגע שאתה מפנה את המקום הרך שלך, את נקודת החולשה שלך כלפי הכעס, או, טוב נו, החיבה, הן תופסות לך בצוואר לא נותנות מנוח, ובחלק מן המקרים, כאשר היחס אל א</div>Tue, 16 Jun 2009 18:01:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10968185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10968185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10801818<div align="right" dir="rtl"> אני נורא מצטערת עבור עצמי שלא יצא לי לכתוב על יום הזכרון. זה היה בין ימי הזכרון העצובים בחיי, כי הייתי הרבה הרבה יותר מודעת. בגלל שעשינו את הטקס, בגלל שקראתי סיפורים אישיים של אנשים וקטעים שכתבו אחים והורים וחברים וחברות של אלה שלא איתנו יותר. השנה גם כתבתי שני קטעים ליום הזכרון שלנו. ואנשים החמיאו לי עליהם מאוד. החמיאו לנו על הטקס באופן כללי, כי השקענו. אבל איכשהו המחמאות באותו רגע לא שינו לי הרבה, כי ממש רעדתי, אני נכנסתי לדמות, של אותה אחת שיש לה חלל בלב עכשיו- לתמיד. ואני באמת לא יודעת מה יותר נורא, פשוט למות, להמשיך הלאה, למקום שמיועד לגיבורים. או לחיות עם הריק בלב, להחליט שרוצים להמשיך לחיות, הרי צריך להמשיך לחיות. האמהות האלה שנתנו הכל, שהרימו את הבן הזה מאז שהוא היה תא בודד, איבדו אותו. בשבילי, בשבילנו. אני מקווה שעם ישראל לא ידע עוד צער. אני מתפללת שעם ישראל לא ידע עוד צער. אולי זה יותר מידי לבקש, אולי זאת הגזמה. הרי לכל חופש יש מחיר. חבל שהמחיר הוא בנים ובנות מגולת הכותרת של העם שלנו. על הנגב יורד ליל הסתיוומצית כוכבים חרש חרשעת הרוח עובר על הסףעננים מהלכים על הדרך.</div>Thu, 30 Apr 2009 20:00:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10801818http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10801818http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10767593<div align="right" dir="rtl"> אני רוצה לתעד את הרגע הזה שקניתי כרטיסים לרוק עצמאות. משכנה שלי למרבה ההומור XD זהו. זהו. שייגעצ ויוני בלוך ואריק ברמן ואביב גפן ומוניקה סקס IM ON IT ! בלי תורות ובלי כרטיסי אשראי. בלבישת סוודר ויציאה למסדרון D: ווסיו תקנאו עד זוב דם. איכס אני שונאת בצפר. בצפר זה מכוער. וגם הציון שלי בכימיה מכוער, כאילו 77? באמת?</div>Mon, 20 Apr 2009 21:37:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10767593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10767593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10759830<div align="right" dir="rtl"> היא בת בחצי שנה היום. וואו איך הזמן טס! זה מרגיש כאילו רק אתמול ההורים שלי העירו אותי בלילה כדי לשאול איפה המצלמה ואני חשבתי שהם עובדים עלי. שפשוט כבר בוקר והגיע הזמן לקום. אבל לא. כעבור פחות מ12 שעות הופיעה מארי, בשעה 13:00 היא האור בחיי. היא אושר גדול בגוף קטן ושברירי. אני מתה עליה, למרות שהיא מייררת עלי בלי הפסקה ואני גם הבן אדם שהיא הכי אוהבת להקיא עליו... ולמרות שהיא בועטת לי בציצי בימים שהוא כואב פשוט כשנושמים לידו, ואח"כ נקרעת מצחוק בזמן שאני מתעלפת מכאב.. וזה שהיא תולשת לי שיער בכמויות כאלה שכרגע אני שתי שליש קירחת. אני אוהבת אותה. יש לה צחוק מדבק, וחיוך מקסים, ומניפת ריסים כזאת יפה, כמו של בובה. ויש לה שני סוגים של בכי. היא בוכה באופן מסויים כשהיא דורשת צומי, או שהיא רוצה שיביאו לה משהו ובוכה באופן אחר לחלוטין כשהיא ממש ממש עצובה או מפוחדת. וזה מדהים, שאת הקטנה והמקסימה הזאת, אני מתחילה לאט לאט להכיר כאישיות! היא גם למדה למחוא כפיים לפני שבועיים (ועכשיו כשהיא משתמשת בכפות ידייה להפקת צלילים מגניבים, אני לפעמים מקבלת סטירות) וגם התחילו לגדול לה השינים. ורואים שתי</div>Sat, 18 Apr 2009 17:48:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10759830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10759830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10732463<div align="right" dir="rtl">אני מתחילה לאהוב את הבלוג הזה.כי הוא הפך להיות שלי, אישי, לא משהו פובמי, למרות העובדה הידוע שהוא מפורסם באינטרנט.אני מתחילה לאהוב אותו. ולהתגעגע אליו...אבל בזמן האחרון אני מרגישה באמת, באימפוטנציה של מילים.אני רוצה לצעוק, אני רוצה לכעוס, אני רוצה להעיר ולהאיר.לשים את האצבע על מה שכואב ומפריע, לזהות את מה שמזיק.ונאדה, אימפוטנציה של מילים.החופש עבר לי ביעף, ועשיתי הרבה, אבל לא עשיתי שום דבר שרציתי, ואם להיות כנים לא עשיתי שום דבר שהיה חשוב לעשות.כן. לא למדתי מספיק, וזה חוסר אחריות מופגן.בעיקרון יש לי מה לומר בנושא, בנוסח 'זאת לא אשמתי' ואפילו, כל מי שישמע יסכים ויאמר 'אה אוקיי, אה נו מה יכלת לעשות.. בסדר.. באמת זאת לא אשמתך'אבל איך בדיוק זה יעזור? אצא נקייה מאשמה בעייניהם, אבל המצפון ישאר מטונף.נשאר עוד שבוע ואני מקווה לעשות בו את המקסימום, למרות שהיה יותר מתחבב עלי אם זה היה ההפך, אם הייתי עושה הכל בהתחלה, ונחה לקראת הסוף, לכבוד הפוש האחרון שאני הולכת לתת, לכבוד הלחיצה האחרונה והחשובה ביותר על הגז, לשנת הלימודים הזאת לפחות.הרשימה החדשה הזאת בצד זה ספרים שהתחדשתי בהם בחופש, חוץ מאותם אלו</div>Sat, 11 Apr 2009 21:34:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10732463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10732463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10665135<div align="right" dir="rtl"> Time passes. Even when it seems impossible. When"each tick of the second hand aches like the pulse ofblood behind a bruise. It passes unevenly, in strangelurches and dragging lulls, but pass it does. Even for".me Stephenie Meyer -New Moon או: למרות שבאנגלית זה הרבה יותר יפה, יפה עד שנגרות בי הדמעות "הזמן עובר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי כשכל תזוזה של מחוג השניות כואבת כמו פעימת דם מאחורי חבורה. הוא עובר באופן לא אחיד, בהתגנבויות מוזרות והפוגות מתמשכות, אבל הוא עובר. אפילו בשבילי." סטפאני מאייר -ירח מולד אולי בקרוב עדכון נורמאלי (וחסר משמעות יחד עם זאת) להת'.</div>Tue, 24 Mar 2009 18:27:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10665135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10665135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10506569<div align="right" dir="rtl">"הלילות ארוכים והפחד, לא תדעי לעולם, איך בכיתי כמו ילד..." נכון הספר, חמש האנשים שתפגוש בגן עדן. אז יש לו אחלה תאורייה לסופר, מסתבר, לדעתו, שכל בן אדם שאנחנו פוגשים בעולם, משנה לנו את החיים, באיזשהו מובן, זאת יכולה להיות זווית זניחה, או זווית של 360 מעלות. הבחור שכמעט דרס אותי בדרך לתחנה, וזכה לראות דיי מקרוב את הדגש התבניתי שלי, או המוכר בחנות שחתך לי כמות מסויימת של קאלבסה, ועכשיו זה יספיק לי לשלוש סנדוויצ'ים ולא רק לשתיים. או אנשים כמו המורה להסטוריה והמורה לספרות, שהגורל שלי 200% נתון בידהם. או אנשים כמו אלונה, שכשהיא אומרת לי שהחולצה מעפנה, אני לעולם לא אקנה אותה. ואם התאורייה נכונה, מעניין מי מכל אלא שציינתי כאן, או הרבים שלא זכו להכתב כאן, את מי מהם אפגוש אחרי שאמות? וכמו שאמרו החברים של נטשה : 'בדקה אחת שפוייה, הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות, בים גדול של תקוות קטנות' מי יעז להגיד שהם לא גאונים? ובאמת, רק רציתי לציין בשביל עצמי, שאני שפויה. ושגם כמו שהחברים של נטשה אמרו 'אז מה בנתיים, על הברכיים, קרוב לאדמה - רחוק מהשמיים, צמוד אליך, בנתיים' זה זמני מאוד כל מה שק</div>Sat, 07 Feb 2009 11:45:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10506569http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10506569http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10485561<div align="right" dir="rtl">היום היה לי יום ממש טוב. כאילו, אשכרה יום טוב. אני מחבבת את עצמי לאחרונה, מהסיבה שאני באה לבצפר בגישה טובה, ומהבוקר אומרת לעצמי 'יאללה לרה? מה קרה? יש לך מצברוח מממממש טוב על הבוקר!' ואכן, אני מקפצצת ורוקדת וצוחקת ומצחיקה על הבוקר. ומה, אם מתחילים את היום בסבבה, הוא גם נגמר ככה(: בקיצור, חשבתי לעצמי שאולי כדאי שסוף סוף אכתוב על הדבר הזה שמעסיק אותי כל כך בזמן האחרון. אלוהים. יצא לי לקרוא טיפה, על פיתגורס עכשיו, בגלל העבודה במת', וזה רק חיזק את היצר שלי לחפור ולקרוא ולהבין טיפה יותר על המושג הזה 'אלוהים'. קראתי במספר מקומות מספר גרסאות לגבי זה, אומנם בעבר, אבל עדין. כמו למשל הסרט 'דוגמה' שאומר שאלוהים זאת בכלל אישה, אישה ילדותית ופשוטה מאוד. או הספר 'מקומאחר', שמספר על חלק ממש שונה של 'גן עדן', כמובן שיש גם את התנ"ך ויש אפילו את הברית החדשה שאני יודעת עליה פה ושם. אני תמיד הצבתי את עצמי בתור אדם שמאמין אמונה שלמה באלוהים, אבל לא מכניס את עצמו לשום מסגרת דתית, בין אם זה איסלם, יהדות או בודיהיזם בכלל. למרות שיש על הדמות שלי לחץ מכמה דתות שונות (בעיקר בגלל הגיוון הרחב במשפחה), אני א</div>Sun, 01 Feb 2009 19:39:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10485561http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10485561http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10452587<div align="right" dir="rtl">הנה שוב אני כאן, משתנת במהירות האור. זה מזל שאני יודעת מי הם האנשים מסביב. ויודעת למי גם מותר לתת להכנס פנימה. היום יותר מתמיד חשובה האיכות ולא הכמות. אני כמו פחמן, רק בתנאים מאוד עדינים, ובלחץ אטמוספרי עצום, אני הופכת קשיחה כמו יהלום. אני מניחה ש...להת'? עד החודש הבא בכל אופן יום בהיר נתקפתי געגועים לפעם, כשהכל היה פשוט לא שפעם זה היה פשוט הנה אני שוב משקרת לי החברים הולכים ונגמרים ויכול להיות שזה באשמתי לא שרע לי עם עצמי אבל יותר מידי לבד מבטל אותי </div>Sat, 24 Jan 2009 11:43:00 +0200lerad@walla.com (Could Be Anything)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391649&blogcode=10452587http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391649&blog=10452587