http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245heCopyright 2026 hoptimistic. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9281945<div align="right" dir="rtl">אני עומדת בפתח החודש שכנראה יהיה החודש הסיוטי בחיי. ולכן חשבתי שעדיף שאני אכתוב פוסט מסכם של החודש האחרון היום, כי החודש הבא כנראה ישכיח ממני הכל מרוב שהוא פיכסי.אז דברים שקרו החודש:לפני שבועיים היתה מסיבת יומולדת לנעמי בבית של הגר, ויצאתי עם יעל להכיר את החבר שלה.ושם הכרתי את החבר שלי. אנחנו חברים כבר שבוע וחצי, והוא מדהים:]וזה שינוי מרענן אחרי שנתיים של לבד.וזה קצת הסחת דעת [קצת?] מהשגעון שהולך בשאר תחומי החיים שלי.וזה ממש עושה לי את זה שרוב החברים שלי לא מכירים אותו. אתם יודעים, זה עושה אותו מסתורי כזה. אני חושבת שאני אשאיר אותו מסתורי קצת בשביל הכיף.והוא לא גר ביישוב שלי, אבל אני גם ככה מגיעה לשם לפחות פעמיים בשבוע אפילו בלי להכיר אותו, אז אנחנו מסתדרים. וגם אם לא הייתי, אז זה דווקא נחמד שהוא רחוק, כי ככה צריך באמת לעבוד כדי שיהיה קשר, ואז זה שווה את ההשקעה.וזה כל כך טוב שיש לי אותו.ואני כל כך שמחה בשבועיים האחרונים, כנראה כפיצוי על השנתיים האחרונות.ואנשים אומרים לי שאני קורנת מאושר.ואני באמת קורנת מאושר.והוא עשה לי היקי.ואני עשיתי לו היקי.שניים.והוא כל הזמן מתקשר אליי:]והוא כל הזמ</div>Sat, 31 May 2008 10:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9281945http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=9281945http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9053824<div align="right" dir="rtl">עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון. אני לא יכולה להגיד שלא היה לי זמן, כי בהחלט היה לי. פשוט לא התחשק לי לכתוב. ביום ראשון שעבר עדיין למדנו בגלל השביתה והכל, אבל היה לי יום שכולו מחול. אנטומיה, סדנה וקומפוזיציה. בסדנה למדנו את "אחד מי יודע" של בת שבע, ריקוד אדיר ומדהים בפשטותו.למדנו גם ביום שני, ומיום שלישי אני בחופש. ביום רביעי נסעתי עם דנה,תמר וליטל לת"א. הקרון של הרכבת היה ריק לגמרי ועשינו קצת שטויות. בת"א היה נורא כיף עד שנהיינו רעבות. ליטל בנתה על השאוורמה בתחילת הרחוב, אז הלכנו. גילינו שבכלל אין שם מקום לשבת אז תמר לא הסכימה לאכול שם כי היא חייבת לשבת כשהיא אוכלת. ליטל סירבה לזוז משם ולקח לנו כ-20 דקות לשכנע אותה לאכול בבית קפה. עברנו על כל שנקין ותמר ולילא הסכימו להתפשר על אף בית קפה. הגענו לסוף הרחוב ותמר הואילה בטובה לאכול בשאוורמה שבתחילת הרחוב, אחרי שבשעה וחצי האחרונות דנה ואני כבר היינו במצב של "גם אם תביאו לי סמרטוט בטעם חציל אני אוכלת" והן לא התייחסו אלינו. אז יופי להן, הן הגיעו להסכמה, ודנה תסתדר כי היא מתפשרת כזאת, אבל מה איתי? אני צמחונית ואני לא אוכלת פלאפל, מה יש לי לח</div>Wed, 23 Apr 2008 12:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9053824http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=9053824http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9053778<div align="right" dir="rtl">(זה פוסט בדיוק מלפני חודש,שלא יצא לי לפרסם) אני אוהבת את פורים כל כך. גם בגלל שזה החג שלי, הרי נולדתי בפורים. אבל חוץ מזה יש את התחפושת. אני מודה, השנה יצא מעפן, אבל בד"כ אני משקיעה בתחפושת את נשמתי.ויש גם את האיפור. לא משנה למה התחפשת, וגם אם לא התחפשת, חלק מהכיף זה לקום בבוקר, לפתוח את ערכת האיפור המאובקת ולהתפרע עם הצבעים הכי מזעזעים שקיימים שם, רק כי אתה יכול.אפשר להתאפר כמו בובת חרסינה ואף אחד לא יגיד כלום. הכי כיף זה הקרנבל. אני לא יודעת איך זה בבתי ספר אחרים, אבל אצלנו קרנבל פורים זה מינימום יום העצמאות. השנה שכבת יב' ארגנה את פורים, ויצא מגניב למדי. הקרועים האלה התחפשו לרומאים, בנו מבצר בדשא של בצפר ומדי פעם פתחו את השער ויצאו להתקפת בלוני מים.התחפשתי עם דנה למעריצות של בובספוג. אז מה אם זה מעפן, הא?!?! זה מה שיצא! היינו אמורות בכלל להתחפש לנערות הוואי, וכשחשבנו מה לשים מתחת לחצאית נזכרנו שלשתינו יש בוקסרים של בובספוג, אז החלטנו לעשות "משהו מגניב" עם הבוקסר. בסוף יצא ששתינו לבשנו את הבוקסר [עם גרביון שחור עד הברך מתחת] וטישרט לבנה שכתבנו עליה מקדימה ציטוט של בובספוג ומאחורה "I</div>Wed, 23 Apr 2008 12:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=9053778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=9053778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8776616<div align="right" dir="rtl">אני כרגע בעיצומן של חגיגות שבוע יום ההולדת שלי. למען האמת, כל השבוע שלפני יום ההולדת שלי פחדתי נורא שאף אחד לא יזכור והיום הזה יהיה נורא ויום ההולדת שלי יהיה אסון וזה בכלל לא יהיה סוויט 16, אלא ביטר 16. אני לא יודעת למה לעזאזל חשבתי שזה יקרה. פשוט, בחודש (חודשיים?) האחרון לא היו לי חיים, ובטח שלא חצי שעה לשבת ולתכנן מה אני רוצה לעשות ביום ראשון ה-2.3.08, יום שמציין את 16 שנות שהותי על פני האדמה. אז זה נדחה ונדחה עד לרגע האחרון ממש, ואז כמובן נבהלתי ונכנסתי לחרדות. "מה אם לא יזכרו? מה אם אני אוותר לבדי? מה אם לא יביאו לי בלונים?!?!???" ביום ראשון בבוקר עליתי להסעה וצווחת "מזל טובבבבב!" נשמעה מהחלק האחורי של האוטובוס, שם ישבו הבנות וניפחו לי בלונים:] ולאן שלא הלכתי באותו יום אנדים חיבקו אותי ואיחלו לי מזל טוב... ולמחרת בחוג הבנות מהחוג כתבו לי מלא ברכות והביאו לי בלונים, מתוקות שכמותן. וכשחזרתי מהחוג עמית קפצה אליי עם זיקוקים ובלונים ואפילו עם מתנה הישר מת"א! הייתי הכי מאושרת בעולם. אתמול הזמנתי אליי 14 ילדים, בנים ובנות (לראשונה בתולדות ההסטוריה), ובסוף הגיעו רק 12 אבל לא נורא, כי ע</div>Sat, 08 Mar 2008 16:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8776616http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=8776616http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8406856<div align="right" dir="rtl">אף פעם לא ראיתי את סבתא שלי בוכה.אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, עד היום. כשהגענו לחדר שלה במחלקה היא נראתה לא טוב. אמא הזהירה אותנו שככה זה יהיה. היא היתה חיוורת נורא, רזה כמו שלד, והיה לה קשה לנשום. המטפחת שהיתה לה על הראש לא הצליחה להסתיר מעיני את העובדה שלא נותרו לה שיערות יותר. היא נראתה מבוגרת בעשר שנים ממה שהיא. פשוט נראתה רע.היו עוד קרובי משפחה בחדר, ולמרות שהם היו קרובים אליה מאוד הם לא הצליחו להבין מה היא אומרת, כי היא דיברה חלש כל כך, כאילו כל מילה עולה לה במאמץ אדיר. כשנכנסנו לחדר היא חייכה ושלחה יד אלינו כדי שנחבק אותה.ישבנו על המיטה שלידה ורק הסתכלנו עליה קרוב לחצי שעה. חמש דקות לפני שהלכנו, היא קראה לי לבוא לשבת לידה,וחיבקה אותי, ופרצה בבכי. היא אמרה שהיא מקווה שאמא שלי לא תסבול ככה כשהיא תהיה בגילה, והיא אמרה עוד כמה דברים שלא הבנתי. אבל המשמעות היתה ברורה. רע לה, רע לה ממש.ניסיתי להרגיע אותה. אבל אחרי שני משפטים הבנתי שאין לי את הכלים לעשות את זה. אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבים כאלה. כמה אפשר להגיד לה שיהיה בסדר ויהיה טוב, כשהיא בעצמה כבר לא מאמינה בזה כל כך? ואז המילים</div>Sat, 12 Jan 2008 13:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8406856http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=8406856http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8241529<div align="right" dir="rtl">החזרה לשיגרה לא היתה נוראית בכלל. כמעט בלתי מורגשת אפילו. ההבדל היחיד הוא שיחסית לשביתה, עכשיו יש לי משהו כמו 3% מהיום זמן פנוי.יום חמישי היה כמו האחד בספטמבר, לפגוש את כולם והכל. ואפילו מקשרת השכבה ריכזה אותנו בשיעור הראשון להגיד לנו שאחרי מאבק מתמשך של חודשיים, אין להם מושג מה הם השיגו בהסכם הזהXDאה, והיא כל הזמן אמרה סבצ'רים (SVETSHIRT)במקום סווצ'רים (SWEATSHIRT). ביום שישי קנינו לאח שלי מערכת תופים!!!! סוף סוף קצת רעש בביתD:יום ראשון היה חביב ביותר אפילו! המגמות היו כיפיות ממש, ואפילו אנגלית לא היה נורא כל כך. ובערב יצאתי לחגוג לחברה יומולדת במרכז הזה שליד הגנדן בפולג, והיה ממש כיף:] חברים שלה הזויים-.-ביום שני שוב היו מגמות כיפיות וגם בבלט היה חביב, למרות שקצת הבכתי את עצמי כשהייתי צריכה להראות קטע ולא זכרתי אותו בגרוש-.- אולי כי למדתי אותו חמש דקות קודם.ביום שלישי בשעת מחנכת היא הוציאה את הבנים לספרייה ונשארנו רק הבנות ודיברנו על אנסים, סוטים ופדופילים באינטרנט, ואז קלטתי שיש לי ממש מלא אנשים ברשימה שאני לא יודעת מי הם, אפילו כמה עם כינוי בערבית, שאין לי מושג מאיפה הם משיגים</div>Fri, 21 Dec 2007 13:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8241529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=8241529http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8096041<div align="right" dir="rtl">דבר טיפשי וחסר מחשבה.פשוט, לא התרכזתי לרגע במה שעשיתי. היה לי דחוף לסיים עם זה כבר, ופשוט לא ממש נתתי תשומת לב לפעולה הפשוטה הזאת.בסך הכל הייתי צריכה לנתק תקע משקע, ולחבר במקומו תקע חדש. כמו מטומטמת אמיתית, לא שמתי לב איזה תקע ניתקתי. שנאי, מעביר, מה זה חשוב בכלל. אף אחד לא טרח לומר לי שזה כן חשוב!אז חיברתי את הכרטיס קול [החדש.] שלי, למעביר במקום לשנאי, ושרפתי אותו. הוא לא באמת עלה באש (וחבל שכך, ככה לפחות הייתי מבינה שהוא מת והייתי מפסיקה לנסות) הוא פשוט מת מבפנים. אבל כן הרחתי שהוא נשרף. אבל לא יודעת למה, לא נתתי לזה יותר מדי חשיבות.הלכתי, הייתי צריכה ללכת. כשחזרתי, אמרתי לאבא שאני חושבת שהרסתי אותו. אם משהו נהרס לי, אבא תמיד יכול לתקן. אבל אבא כנראה לא יכול לתקן הכל. להפך, הוא יכול לשבור את המחסום של הדמעות בעיניים שלי. ומאז שהוא צעק עליי שזה היה מעשה של טיפשות [מה אתה אומר אבא. יכולתי לעלות על זה לבד] ועד עכשיו, קשה לי לא לבכות.יותר מאלף שקל, הזבל הזה. אלף שקל ששרפתי בשניה. אפילו לא הספקתי למצות אותו והוא הלך לו. איך אני מתקנת את הטעות שלי? כל טעות אפשר לתקן, או לפצות עליה. חשבתי,</div>Mon, 03 Dec 2007 23:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8096041http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=8096041http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8058792<div align="right" dir="rtl">אני חייבת לציין שלא חשבתי שהשביתה תהיה ארוכה כל כך! כמה כבר, 45 ימים? זה כבר כמעט חופש גדול שני. ביום רביעי אני, דנה וגל נסענו עם אמא שלי להפגנה בצמתים. היינו התלמידות היחידות... אם עברתם במקרה בצומת דרור בשעה תשע בערך, כנראה שראיתם אותנו...זו היתה ההפגנה הראשונה שהייתי בה, וקצת התאכזבתי. חשבתי שנצעק סיסמאות, נפריע לתנועה, נעשה המון רעש, יהיו המון אנשים, נלבש חולצות עם סיסמאות כגון "תלמיד הוא לא סרדין!" וכו'.זהו, שלא. שעה וחצי עמדנו בצומת והחזקנו שלט. המורות שלנו קצת הפריעו לתנועה כדי שאנשים יצפרו לאות הזדהות, אבל זהו. למרות שכן השגתי חולצה בסוף... ביום ראשון שעבר הייתי בהופעה של התקווה6, באיזה ישוב קרוב. עלה רק 30 שקל, אז חשבתי שזה שווה את זה, למרות שלא הכרתי אותם בכלל. היה כל כך שווה את זה! הופעה מטורפת ואנרגטית, שקפצנו כמעט כולה. כמעט כל היב'ניקים שהיו ידעו את כל המילים בע"פ, אז היה משעשע. ביום שבת היתה לליטל יום הולדת, אז דנה ואני ארגנו לה מסיבת הפתעה. היו אמורים להיות 20 איש כולל אותנו, ומלא הבריזו=[ והם אפילו לא טרחו להודיע. או להתנצל. כל הבנים עשו הברזה משותפת, ו</div>Fri, 30 Nov 2007 00:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=8058792http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=8058792http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=7915634<div align="right" dir="rtl">עדיין שביתה, הא? כרגע מעבירה את הימים בדברים שאני לא עושה אפילו בחופש הגדול. כמו לסרוג צעיף.באמאשלי. אם כבר אמהות, אז אמא חזרה מפולין, וציידה אותנו היטב לקראת החורף עם כפפות, כובעים, נעלי בית צמריריות ועוד דברים שאפשר לקנות רק בחו"ל. ובחרמון. היא הגיעה ממש בשניה שכבר עמדתי להשבר. להיות אמא זה עבודה לא קלה בכלל, ובמיוחד עם אח כמו שלי. השבוע הזה גרם לי להעריך אותה יותר, עכשיו שאני יודעת איך זה להיות בתפקיד שלה. בית הספר שלנו אירגן פעילויות לכבוד השביתה, והאמת, ממש התעלו על עצמם שם במועצת תלמידים. ביום רביעי הביאו לנו הרצאה שנקראת "דרך חיים" ואז יוגה צחוק. כעקרון, יוגה צחוק הוא דבר נורא פשוט, פשוט עד כדי טמטום, אבל זה עובד.הביאו לנו אישה שמדברת כמו חנה לסלאו, שצחקה צחוק מזויף בפנים שלנו כדי שנצחק. הקטע הוא שעמדנו במעגל, ואז הסתכלנו אחד על השני ופשוט כולנו התחלנו לצחוק. היא העבירה אותנו כל כך הרבה מבוכות [לדוגמת מסלול דוגמנות שבו אנחנו אמורים ללכת ולצחוק] עד שבסוף הפעילות היה לנו כל כך נוח עם האנשים שהיו בסדנה [שלא הכרנו בכלל, כל מיני אנשים מיא' ויב'] שממש התפרענו כשהיא שמה מוז</div>Wed, 14 Nov 2007 00:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=7915634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=7915634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=7756749<div align="right" dir="rtl">עבר עליי יום פיכ. בגלל שאמא שלי נסעה עם המשלחת לפולין אני דיי בתפקיד אמא עכשיו, ולכן הייתי צריכה לקום מוקדם כדי להכין אוכל לאחי הקטן. כשהוא יצא להסעה הגיעה העוזרת. אני פשוט שונאת להיות בבית כשהיא כאן. היה מוקדם מדי בשביל למצוא מקום מפלט, אז נאלצתי להשאר פה. כל היום הרגשתי כאילו אני חולה או משהו, כי כל היום דיי הייתי במיטה וקראתי ספר. לקראת הצהריים התחלתי להכין ארוחת צהריים. אחי הקטן ביקש אתמול משהו מיוחד, ורציתי להכין לו את זה, ובאתי להדליק את הגז והוא לא פעל. חצי שעה ביליתי בלנסות להחזיר אותו לחיים, אך לשווא. ואז התעצבנתי, כי הבית כנראה החליט לעשות עליי חרם מאז שאמא נסעה. היא נסעה בלילה שבין שלישי לרביעי. ביום שלישי התקלקל האינטרנט. אתמול כל המנורות של הסלון [זה משהו כמו 10 מנורות] הפסיקו לפעול יחדיו, והיום הגז. אני תוהה מה יהיה מחר, המייבש יחליט שמשעמם לו והוא יתחיל להרטיב במקום?! בכל אופן, ויתרתי על הארוחה המיוחדת והכנתי בדיוק את מה שאכלנו אתמול=\ חיכיתי שאח שלי יחזור מבית הספר. רבע שעה, חצי שעה, הבנאדם לא בא. התקשרתי לאבא שלי כי הייתי כבר ממש מודאגת - לא מספיק שהבית עושה עליי חרם</div>Thu, 25 Oct 2007 18:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (hoptimistic)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=391245&blogcode=7756749http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=391245&blog=7756749