http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088אמנם לסבית, אבל הייתי עושה את סוקרטסheCopyright 2026 Wolf Woman. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/88/90/03/39088/misc/19032027.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11078690<div align="right" dir="rtl">כן, הנה אני שוב בעבודה. היום התחיל לפני שעה, כבר הספקתי לקרוא חדשות, להציץ בפייסבוק, לנסח הודעה ל-ק' שהגיחה אתמול מהאוב. מאחר ואני מריצה משהו, יש לי עוד המון זמן פנוי לבהיה, ואני בוחרת להעביר אותו כאן. וואטאבר, נכון? יורים ולא בוכים - די לבכיינות כמה מהאנשים שאני פוגשת מזועזעים מפסק הדין בנושא שי דרומי. למה לתת רשיון להרוג, הם שואלים. זה שמישהו פרץ לך הביתה, לא נותן לך את הזכות לסיים את חייו - החיים הם מעל לכל, אומרים אלו שמנסים לנסח טיעון מוסרי. אם זה היה יהודי, אומרים אלו שמצביעים חד"ש, לא היו מזכים אותו. אולי כולם צודקים. באמת לא צריך לתת רשיון להרוג, אבל פסק הדין שניתן לא נתן רשיון להרוג. בסך הכל אפשרות להגן על עצמך ועל רכושך. אולי החיים הם מעל לכל, אבל שוכחים פה את החיים של מי שלא נהרג, של הקרבן. האם חייו של הקרבן שווים פחות? האם הקרבן צריך לחיות את אותם חיים בפחד מפורצים, מפושעים, מנבלים שעלולים פעם "רק" לפרוץ ולגנוב את רכושו, ובפעם הבאה לאנוס את אשתו ולהרוג אותו? וכן, יכול להיות שאם הוא היה יהודי פסק הדין היה אחר, והחוק שהועבר בכנסת לגבי הגנה במקרה של פריצה לא היה ע</div>Mon, 20 Jul 2009 10:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11078690http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11078690http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11075393<div align="right" dir="rtl">האמת? מדי פעם חיפשתי אותה בפייסבוק. בכל זאת, זו האקסית היחידה שלי איתה אין לי קשר, קלוש ככל שיהיה, ואין לי מושג מה קורה איתה. היא היתה אחת מהאהבות הגדולות שלי, אלו שאינן אפשריות אבל מתקיימות בכל זאת. זכרון עליה מציף אותי מדי פעם בפעם, גורם לי לתקתק על המקלדת את שמה המפורש בפייסבוק, ונאדה - הבחורה מנותקת מן העולם. לפני כמה שנים אמרו לי שהיא יוצאת עם בחור לבנבן וממושקף, מדרדרת לה בתשובה אל תוך הדת, גרה בצפון על ראש הר ובכלל מתחברת למשהו. הנדתי בראשי וצקצקתי בלשוני כששמעתי את הדברים, אבל בפנים סתם התגעגעתי. ברור לי שאחרי כל כך הרבה שנים היא זרה גמורה, ובכל זאת, הגעגועים הם אל מישהי מוכרת, ממשית מאוד. כשהבוקר נכנסתי לפייסבוק בחדווה הרגילה של יום ראשון (כלומר, הזדחלתי לאתר ברטנוניות וחיפשתי משהו שיציל אותי משממון יום ראשון בבוקר), ראיתי פתאום פנים מוכרות על המסך. זו היתה היא - ק' האגדית של פעם, מתחבקת עם ילדה כלשהי (גם היא כבר אמא? רק אני נתקעת בגיל הטיפש עשרה?), פניה רציניות כתמיד, חיוכה של הילדה אינו משתקף על פניה. ק', בחיי שאני מתגעגעת, אבל את חייבת ללמוד לחייך. אני שונאת אי</div>Sun, 19 Jul 2009 11:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11075393http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11075393http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11066556<div align="right" dir="rtl">החרדים חוזרים לכותרות, והפעם במפגן מרשים של גועל נפש מרוכז: לאחר המהומות שעשו בבירה כדי למנוע את פתיחת החניון ליד העיריה לשימוש הציבור הרחב בשבת, פונים עתה החרדים להתפרעות שלוחת רסן בגלל מעצרה של אשה שלכאורה הרעיבה את בנה בן השלוש. האשה החשודה כחולה בתסמונת מינכהאוזן צולמה בבית החולים מוציאה לבנה את הזונדה ואף מחדירה פנימה נוזל לא מזוהה. יש הטוענים כי האשה היא צדיקה תמימה שרק הכניסה לילד קצת טיפות שהרבי נתן לה, ושהכל בגלל שהרופא הרשע שונא אותה. (כל זה בלי לציין את מאסרו הקרוב של בניזרי המושחת, את פסיקותיו התמוהות של השופט הדתי דרורי או את מעשיו הנוראיים של הרב אליאור - שעל השניים הראשונים לא ראיתי מחאה חרדית או גינוי, על השלישי אני לא בטוחה). צורת המחאה השקטה, הכמעט גנדית של החרדים, היא שריפת פחים, תקיפת עובדי ציבור, יידוי אבנים על לשכת הרווחה ועל כל מה שבא ועוד היד נטויה. המשטרה מנסה לשמור על הסדר באמצעות צינורות מים ומעצרים, אמצעים חמורים וקיצוניים שעליהם נאמר כבר על ידי רבותינו: פחחחחח. זה בלי לציין את מלחמת החורמה השקטה שמתנהלת בירושלים, בה כובשים החרדים לאט לאט שכונות מג</div>Thu, 16 Jul 2009 14:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11066556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11066556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11057276<div align="right" dir="rtl">מרוב חופש כבר אי אפשר לזוז, בחיי. אם מתחשק לך, למשל, להתבטא, נותנים לך כל כך הרבה במות לעשות את זה - שזה סותם לך את הפה. חושבים שאני סתם מקטרת? סבבה. אבל אפילו אני, שאינני חיה חברתית שרוצה להפיץ את משנתה באופן קיצוני, כבר נואשתי משלל האפשרויות והעייפות הוירטואלית מלתחזק את האוואטר הפיקטיבי שלי בכל אחת מהן. אז כולנו מחוברים לפייסבוק, נכון? הרבה נאמר כבר על פייסבוק, וכמה סמרטוטוני אינטרנט כבר הצביעו על הבוק כשטן הקטן (גוגל הוא השטן הגדול החדש, ומיקרוסופט נחשבת כנבל המיושן והשמרני שכולם נהנים לבעוט בו.... איך נפלו גיבורים.), בייחוד לאור זה שפייסבוק לא מרוויחה כסף, מתחילה להציף אותנו בפרסומות וקורעת כל אשליית פרטיות מעל לרשת. ניחא - מי שמציג את פרצופו האמיתי בפייסבוק הוא טיפש או נואש, כך סוברים חברי הטובים. הלאה. יש את טוויטר. לגבי טוויטר, יש תיאוריית קונספירציה עקשנית הטוענת כי בעלי טוויטר למעשה שיחדו את התקשורת כדי לפמפם את האתר ברשת. אין סיבה אחרת לתופעה התמוהה שהיא טוויטר. כל מה שיש שם הוא משפט אחד בגודל 140 תווים וים ענקי של מפרסמים, ספאמרים ובעלי עסקים - כולם מנסים למכור לנו משהו.</div>Mon, 13 Jul 2009 14:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11057276http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11057276http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11043452<div align="right" dir="rtl">בעוד אבי ניר וחברת קשת מנסים לעקל את חשבונו של טופז כדי להגיש נגדו תביעת נזיקין אזרחית, ממשיכים כלי התקשורת לחגוג על הדם בצורה השטחית והרדודה השגורה בידיהם, ואינם עוצרים רגע את המחול המיותר ורואים את הברור מאליו. טופז היה המאמי הלאומי לפני שהמושג הומצא. הוא היה במיינסטרים, אהוב העמך, כוכב נולד שהמשיך לקבל את אהדת הקהל למרות שלא היה פולטיקילי קורקט, עדין ותרבותי כמו כל חובשי המשקפיים הלבנבנים ששלטו באותם זמנים בקריית הטלוויזיה. הוא היה רגיל להשיג את התכניות בשעה שרצה, את הבחורות בטווח הגילאים שרצה, את הצילומים המחמיאים שרצה. הוא היה רגיל לכך שלתכניות הבידור שלו באים המון אנשים, עושים לו כפיים וחושבים שהוא הדבר הכי נהדר בעולם מאז המהפך בשלטון. שערו בנפשיכם את מפח הנפש של מי שמעולם לא קיבל תשובה שלילית, שזכה רק להערצה, שגם המעשים הנקלים והבזויים שלו לא עוררו גינוי ציבורי אמיתי (זוכרים את הנשיכה שלו בשידור חי? אלוהים ישמור), שוביניסט קיצוני וידוע. את המפלצת הזה בראו התקשורת והעם, שליקקו את הנעליים של טופז גם כשבעט בהם, מכר להם הומור רדוד ובידור שטחי ופופוליסטי. והיום, כשהמפלצת מראה את</div>Thu, 09 Jul 2009 11:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11043452http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11043452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11037860<div align="right" dir="rtl">מצאתי את עצמי חושבת שבא לי לכתוב משהו, וקלטתי שישרא חסר לי. אין לי מושג אם מישהו עוד קורא פה - אני רואה שהנושא החם הוא "האם פייסבוק וטוויטר הרגו את ישרא", אינסטינקטיבית חושבת שכן, ואז תוהה אם עלי לעצור את הכתיבה לרגע, ללכת לדף הראשי ולבדוק האם יש מישהו בבית. עצלנית מטבעי, אני מטילה על כל העניין וטו. מה זה חשוב אם אין פה קוראים? העיקר התרבות. אז מה התחדש בחיי ב- 7000 השנים האחרונות? ובכן, עודי באותה זוגיות מהוללת, קוצפת ושוצפת בה נטיתי להיות בפוסט הקודם. אנו עומדות להעתיק את מקום מגורינו בקרוב לדירה גדולה, בורגנית ומשופצת יותר. בראשי כבר רצות פנטזיות על מקום לכתוב בו, בו אוכל להתחבר לכשרון הכתיבה המנוון שלי ולנסות שוב כוחי במילים. הצד היותר מציאותי שלי טוען בתוקף כי יהיה זה יותר מקום בו ארבוץ עם צלחת של משהו ואצפה בפרקים של באפי, אבל אני עדיין אופטימית. במהלך השנה האחרונה הספקנו לעבור משלב חרדות קיומיות (בהלת הפיטורין בשוק ההייטק), חרדות קיומיות נוקבות (בהלת לאיראנים יהיה אוטוטו גרעין), הסטריה מתונה (אובאמה שונא ישראל!) ושעמום תוהה (אה, איך זה שלא הגיע סוף העולם? מוזר...). הספק</div>Tue, 07 Jul 2009 15:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=11037860http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=11037860http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10361354<div align="right" dir="rtl">עלי ועל ר' עוברים ימים טובים: ראשית, קיבלתי ארבעה סריגים חדשים ונאים למראה, ושנית, עושים לי כביסה ומקפלים לי לתוך הארון. חוץ מזה, הרחבת המעגל החברתי שלנו הולכת ומתפתחת בצעדי ענק, ובעוד שר' מתייחסת לכל העניין בקלות ראש (טוב, לה היו חברים עוד קודם), אני מתנהגת כנזירה שהוציאו אותה לטיול. בעבודה שלי מתכננים גל פיטורים שני לאור המצב, מה שגורם לי להיות מאוד סקפטית. מצד שני, אני עדיין מקבלת טלפונים לזימון לראיונות עבודה, כך שכנראה שמצבי בשוק עדיין טוב וכל השיניים שלי במקומן (אסוציאציה לסצינות שווקי עבדים, איתכם הסליחה). החברה הנוכחית בה אני עובדת מאוד קטנה, לא ברור לי בדיוק איפה ומה הם עומדים לקצץ. אני מתחילה לחשוב שאולי עשיתי טעות כשבחרתי דווקא אותם, אך אין לדעת. לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל יש לי פסיכית כבר כמה חודשים (AKA שרינקית המחץ). עד עכשיו יחסינו היו מוטלים בספק, בגלל ההרגל המגונה שלה לשמוע כל דבר, לעשות פרצוף משתתף בצורה מבהילה ולומר: אוי, זה בטח נוראאאאאאאאאאא קשהההההההה. בכל פעם שהיא היתה עושה את זה הייתי חושבת: אלוהים ישמור, זה באמת מה שאני צריכה עכשיו, עוד מישהו שיגיד לי שז</div>Wed, 31 Dec 2008 17:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10361354http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=10361354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10320193<div align="right" dir="rtl">בעודי משוטטת ברשת ומחפשת דבר מה, נתקלתי בהצעה המרתקת הבאה למשחק לילדים מאת לא אחר מאשר משרד החינוך המפואר שלנו. המשחק מתואר בלשון קולחת ועתיקה, אם כי שובבה ועליזה (?), ומעורר רצון לתאר ממש באותן מילים את המשחק לילדים ולו כדי לראות את פניהם נאטמות ועינהם מזדגגות מחוסר הבנה. וזה מוביל אותי לתהיה הקיומית, כמה בוגרים יוכלו לקרוא בעוד עשר שנים את לשון המשחק כפי שהיא באתר האינטרנט של המשרד, והאם רמת החינוך הקלוקלת של היום אינה מכוונת לשמש כסוג מעוות של צנזורה כפויה בעתיד. בקיצור, אין לי מושג מי מאשר להם תכנים כאלה, אבל אם בגיל היסודי מישהו היה מבקש ממני לשחק הזה, הייתי מתאבדת מרוב מבוכה. http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Yam/payiluyut/MischakeyHevra/HatulatiMiskena.htm </div>Mon, 22 Dec 2008 12:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10320193http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=10320193http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10316546<div align="right" dir="rtl">לפעמים, אין דבר שיותר נתבע מאותו רגע מלהיות טלפתי. להצליח לחדור למחשבות של זה שממול ולראות באמת מה קורה שם, מה עומד מאחורי המילים או המעשים. אם מישהו היה טלפתי לידי היום, הוא היה מגרד את הטיח מהתקרה ומתחנן שאנמיך את הווליום. הראש שלי לא מוכן להפסיק להרעיש, לא יוצא להפסקות, והתחושות שלי מבעבעות בטמפרטורת רתיחה מתקדמת. אז מה בסך הכל קרה בשבועיים האחרונים? אין טעם לפרט. ויכוחי סרק שאפשר לפרש לכאן ולכאן במערכת הזוגית, תחושת תסכול, מרמור ילדותי לפרקים (אכלו לי, שתו לי וכו'), כעסים וקנאה שחורה כשאול תחתיות באחד ממדוריו של דנטה. ואין מי שמוכן לעצור ולקחת צעד אחד אחורה במערכת הזו, כל ריב מגיע לפיצוץ לא מבוקר, קטלני. ביום שישי דיברנו, ולבסוף נסוגתי אחור, הסכמתי לנסות ולחשוב על הדברים, מאחר ותמיד כשמדברים איתי אני משתכנעת שאני סתם משוגעת ושאין דברים בג'ו. ונרגעתי קצת, ונרגענו קצת ביחד, אבל היום יום ראשון, ואני מרגישה איך כל הסחרחרה מתחילה שוב מחדש אצלי בראש. ומצד אחד אני חושבת: זו לא הזוגיות שרציתי, לא רציתי להסתובב עם רעש לבן מתמיד כל היום, עייפות שכזו, תסכול מטופש שכזה. נדמה לי שאולי ז</div>Sun, 21 Dec 2008 13:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=10316546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=10316546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=9875736<div align="right" dir="rtl">מאחר ומצאתי עבודה חדשה (הידד!), השבועיים וחצי שנותרו לי לשרוץ בעבודה הישנה שלי יהיו, כמובן, בגדר גיהנום. אני מגלה שאני מתעצבנת על YNET שלא מעדכנים כל שלוש שניות את החדשות שלהם, ואז מבינה שאני רוב היום בעצם מתגלצ'ת באינטרנט תוך השתתפות עולצת בשביתה איטלקית לא מתוכננת בהנהגתי. אני תופסת את עצמי בשעות לילה מאוחרות חושבת מחשבות של דיכאון קליני, על זה שהכל חסר משמעות וריק ומעייף, ושאם היה אפשר ללכת לישון ולא לקום זה היה נהדר (לא, אני לא אובדנית, בי נשבעתי, רק נוטה לדרמות). בבוקר כל המחשבות האלו נעלמות, כאילו לא התקיימו מעולם. אני מסתובבת ומחייכת, מתבדחת עם כולם במשרד, מרגישה ששפר עלי מזלי במציאת העבודה החדשה, במציאת בת הזוג שלי, בזה שאני דווקא בן אדם מוצלח. כשאני מגיעה הביתה מצב רוחי עדיין עולץ ללא סיבה, אני יושבת עם בת זוגי בבית והכל כאילו בסדר: יש אהבה, מדברים, יושבים ביחד לארוחת ערב. אבל בלילה שוב אני מסתכלת על הכל, אין לי כוח להתחיל מחדש במקום עבודה לא מוכר, אין לי כוח להתמודד עם בת הזוג שלי, הגוף שלי מרגיש מוזר, דפיקות לב משונות, ואני אומרת לעצמי: נו, עוד פעם את בדיכאון והופכת להי</div>Tue, 09 Sep 2008 14:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Wolf Woman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=39088&blogcode=9875736http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=39088&blog=9875736