http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664Nothing ever goes away until it teaches us what we need to knowheCopyright 2026 דנה קמה, דנה נמה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=14254960<div align="right" dir="rtl">נצח הוא הזמן שלוקח להמשיך הלאה, והנה עבר לו נצח. כמו לחמניה טריה שיוצאת מהתנור ומחכה שמישהו יקטוף אותה מהמדף- ולפתע מגיע לקוח, בוחן אותה מכל כיוון ומתלבט אם לקחת עכשיו או שהיא עוד חמה מדי ועלול להיכוות. בזמן שהוא מתמהמה, לקוח אחר תופס את הלחמניה ומכניס אותה אל השקית. על אף ששבע הוא , ומלא בכל רמ"ח איבריו, מחליט לתת ביס . הרי ידוע שלחמניות טריות הכי טעימות ישר לאחר שיצאו מן האפיה. מהר מאוד הוא מואס בה, ומשליך אותה אל האשפה. בעוד שהמתמהמה... אולי עוד יש לו סיכוי לתפוס אותה, הרי ייחלה לו מלכתחילה. לא כל הנוצץ זהב- הדרך הנכונה טמונה במעקב אחר ההרגשה.</div>Sun, 21 Dec 2014 22:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=14254960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=14254960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=14047630<div align="right" dir="rtl">כשמתקרבים לנקודת השבירה: הכתפיים מתקשות ונתפסות מאחור כדי שלא נקרוס. הרגליים יציבות ואיתנות מפני כל תנודה שלא תהיה. הדמעות ממתינות עמוק בתוך הגרון לפריצת הסכר. העיניים מחפשות עזרה מכל כיוון, הקשבה, תמיכה. הבטן אסופה עמוק בפנים ומחברת את כל החלקים האלו יחדיו. כשמתקרבים לנקודת השבירה: המצברוח רעוע ולא יציב, משתנה בקיצוניות בכל רגע. הנחמדות נעלמת והדבר היחיד שחושבים עליו זה מתי כבר נשבר? הזמן זז לאט... לאט מדי, לאט משהיינו רוצים. אנו מנסים להסביר מה עובר עלינו, ולא מצליחים. עדיף להשבר מלהיות ב"רגע שלפני" שאמנם הוא רגע, אבל הוא יכול להמשך חודשים. לעולם לא אצליח להבין למה אנחנו צריכים להרגיש כך, למה אנחנו נכנעים לחוקים ומסגרות. מאיזה סיבה אני מתנדבת להקריב את השנים הכי יפות שלי, והמערכת לא מעריכה ולא מכבדת את זה? קרובה לנקודת השבירה. כי כל מנגנוני ההגנה כבר נחלשו, כי הלב לא מקבל את מה שהוא רוצה. רק זמן, זמן שיעבור לאט. כלכך לאט.</div>Fri, 21 Feb 2014 18:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=14047630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=14047630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13876763<div align="right" dir="rtl">מאיפה זה בא? לעזאזל... האומץ הזה שלך... מאלכוהול? ממאס בהמתנה? מהפחד לאבד? זה היה הרגע הכי טעון ברגש שהיה בחיי... שניות שבהן כל האהבה, הפחד, ההנאה, ההלם נגחו בי כ"כ חזק עד שבקושי נשמתי. הלב פעם חזק וכמעט יצא מהמקום, תוך כדי שאנחנו צמודים, כמה צמודים היינו. אם הייתה אופציה להתערבב פיזית היינו נהיים גוף אחד, מתמזגים יחד. הלבבות הולמים זה בזה, העניינים מתחממים, העיניים מהופנטות במבט שיכלתי להכלא בו נצח. אתה הכל. אתה מצחיק אותי. כיף לי איתך. אתה צנוע. אתה ביישן. אתה רגיש. אתה חכם. אתה מטייל. אתה אוהב טבע. אתה מיוחד. אתה רוקד. אתה תומך. אתה אהוב. אתה מנהיג. אתה חתיך. אתה שובה לב. אתה בעל לב זהב. וחיוך כובש. אתה לוחם. אתה לא מוותר. אתה חברותי. אתה נדיב. אתה רוצה להיות חקלאי. אתה הגבר שלי, האידאלי. דווקא כשהשלמתי עם העובדה שלא נהיה יחד, שלא בא לי מלחמות, דווקא כשוויתרתי, כאילו הרגשת את זה, ופתאום עזרת אומץ, בתקופה המשמעותית ביותר, יצרת קרבה פיזית. אנחנו כמו נרקומנים, שלא מאמינים שסם האהבה פעל עליהם בסופו של יום, נושמים זה את זו, טורפים, מתקרבים חזק חזק ולא עוזבים, מרגישים,</div>Sun, 11 Aug 2013 18:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13876763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13876763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13652905<div align="right" dir="rtl">שינויים. לשבת במקום אחר באוטובוס, כי ככה אני רוצה. לשנות. לעבור מסלול בבריכה, כי הוא יותר מתאים לי מבחינת הקצב. לשנות. להתחיל תקופה חדשה בתפקיד חדש ובסביבה חדשה. לשנות. להתארגן ליציאה, לגלות שהיא מתבטלת, ולתכנן מחדש את היום. לשנות. לבנות על משהו, לחשוב שהוא נמצא בכף ידנו ושאוחזים בו בחוזקה, ולפתע הוא מתחמק מהאחיזה. לשנות. חוסר ודאות. השינוי הקשה ביותר. ממצב של בטחון למצב של סימן שאלה. לקום בבוקר בלי לדעת מה קורה מחר. וכיום הכל נראה כ"כ חסר חשיבות חוץ מזה. רק מחכה שהתשובה תתקבל, רק מחכה לשמוע את ה"כן", למרות שנראה שכל הסיכויים הולכים נגדי. להתחיל להאמין, בניסים, באלוהים, בלא יודעת מה... בשעת מצוקה. שאננות, חטא ההיבריס, לחץ, וטעויות נוספות שאפשר לעלות על הפרק. ועכשיו שום דבר כבר לא יעצור את הגיליוטינה. עד שהתרגלתי, לאורח החיים, לסביבה, לאנשים, עד שהתמלאתי אומץ ורצון ומוכנות. פתאום הכל קורס. והלוואי שבפעם הבאה שאכתוב יהיו לי חדשות טובות. בינתיים המצב די חסר תקווה. והגיע הזמן כנראה לשינוי הכי לא צפוי והכי משמעותי שיקרה בחיי. בהצלחה.</div>Tue, 29 Jan 2013 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13652905http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13652905http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13621194<div align="right" dir="rtl">צועדת מספר צעדים קדימה, והשיפוע אשר מטה את כדור הארץ על צירו- הופך את הצעדים הללו למסלול מעגלי. מתחילה לרוץ, סביב אותה נקודה. לעיתים, מתעייפת, עוצרת, לוקחת מספר נשימות, וממשיכה כאילו כלום לא קרה. בשלב מסויים, היציאה לא מתאפשרת. או כך לפחות נדמה לך. מרגישה שמבחינה רגשית, לעולם לא תצליחי להתקדם. כיצד תמצאי משכן חדש, אם העבר מנקר בך ללא הרף? הדימוי העצמי יורד, וכך עולה ההזנחה, חוסר האכפתיות, וקטן הסיכוי להתנתק מהדרך חסרת המוצא. את מתחילה להאמין פחות, בעצמך, בגורל, ב"מה שצריך לקרות יקרה". אמנם התחלת את דרכך במטרה למצוא כיוון ולהתחיל מחדש- למעשה, את מאבדת את עצמך. לא מצליחה לפנות זמן לדברים שאת אוהבת, ואילו בדברים שאת משקיעה זמן- אינך מאמינה. כל פעם שאת מקבלת מעט זמן לעצמך, נופלת ההחלטה- מעכשיו, אתחיל מחדש. מתחילה לצעוד, וכך או כך נסחפת שוב למסלול המועד לפורענות. אז מה עושים? ואיך יוצאים? ולמה זה טוב, כל הדבר הזה? רק את תגלי, ברגע שבאמת תחליטי להתחיל מחדש, להתנתק מהעבר. ואם התקופה הזאת תשפיע עלייך ותגרום לך לכשלים, זכרי- זאת הסיבה. אבדון.</div>Sat, 05 Jan 2013 13:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13621194http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13621194http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13544852<div align="right" dir="rtl">התגעגעתי לריח של הגשם. להסניף את הטיפות שמרקדות על הפנים. בחורף הכל כיף יותר, להתלבש בחמימות, לישון תחת הפוך, לצעוד ברחוב תחת עננים אפורים. הבעיה היא שזה לא בדיוק חורף. ואני לא בדיוק אני. המון בלבול בדברים הפשוטים. שגרה משולבת בשינויים עצומים. התחלתי דף חדש, ועדיין מרגישה עם חצי רגל בעבר. לא מצליחה להשתחרר מהקבעון הרגיל שלי. ומדהים איך שאני יודעת שזה לא בשבילי ועדיין לא מפסיקה לחשוב על זה. אני חושבת שאני צריכה שגרה חדשה. אך לא מסכימה לה להכנס, למרות שהיא מתדפקת בדלתותיי. לא קל לחיות עם פיצול שכזה. ולעומת זו, כניסה לשגרה רצינית מחייבת התחייבות, שכנראה אני לא מסוגלת לשאת כעת. כבד עליי.</div>Fri, 09 Nov 2012 14:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13544852http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13544852http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13504759<div align="right" dir="rtl">המהירות שבה הכל קרה, לעומת השנים שבהן נעלמת.כמות הפעמים שהייתי בוהה בך בכל הזדמנות שעברת דרכי. הצמרמורת וההתרגשות שהיית מעלה רק במבט אחד, מבט שהזכיר לי את אותו הערב, את הדייט החלומי- האידאלי. איך ששינית את כל המהות, המשמעות והאורח של חיי. פגישה אחת שגרמה לי לרצות רק אותך, להיות צמאה אלייך. והאכזבה ביום לאחר מכן, כשנעלמת והשארת אותי כלואה באווירת החופש האינסופי שהשרת.אני יודעת שבלעדייך הכל היה שונה, לא הייתי אותו אדם, לא הייתי מתבגרת. וכנראה שזו הסיבה שהרגשתי את הדחף המטורף להחזיר הכל.עכשיו כשאני בוגרת יותר, חזקה יותר, ומוכנה לספוג אותך עם כל מה שיש לך להציע. ולמרות הבלבול, הקושי, העומס שאתה חווה, המקומות השונים שלנו בחיים- זה מרגיש לי נכון, אני מרגישה נכון. הלב שלי יוצא מגדרו כשאתה לידי, וקשה לי להחזיק את עצמי. אני רוצה ליפול לרגלייך, להתמסר אלייך בדרך שרק אתה תוכל לקבל. וזה מה שאני אוהבת בך, שלעומת כל השאר- אתה גבר, אמיתי ומחוספס. תן לי צ'אנס, תן לי להוכיח שגם אתה מרגיש, שזה הדדי.</div>Thu, 11 Oct 2012 17:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13504759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13504759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13450505<div align="right" dir="rtl">5 דק' ביום פנויות ביום.. קורה לעיתים רחוקות. 5 דק' בהן אתה משתלט על הזכרונות שלי...הריח שלך, החיבוק שלך, הקרבה שלך, שעוד לא זכיתי לחוות עם אף אחד אחר...לשבת ולהזכר בפעימות של הלב שלי שיצא ממקומו ברגע שראיתי אותך.בשלמות של כל פרט קטן באותו ערב- המבטים, המילים, הכוונות, הכל טהור ונקי ויפה. בלי שום מחשבות מיותרות או פחדים או אי הבנות... פשוט אנחנו, בנטורל. ולמרות שהאופציות לא נגמרות. אף אחד לא גורם לי להרגיש כמו שאתה גרמת.הלב שלי מזמן בשבתון, עוד מאז שהייתי איתך. מאז שההתרגשות חלפה. הלב התמצק ונהיה כמו גוש. ובינתיים זה טוב, כי טוב לי בסה"כ. אני רוצה לסיים את מה שהולך עכשיו. אבל משהו עוצר אותי. התקווה שאולי זה ירגיש כמוך. כן, אני מודה, שביני לבין עצמי, לפעמים אני מתגעגעת לחיבוק העוטף שלך,לנשיקות הקטנות בלילה, שאתה לא יודע שאני מרגישה...למבט האוהב, שאין בו שום אינטרס. ולאהבה שיקח לי תקופה ארוכה לבנות, ולא בטוח שהיא תהיה תמימה כמו שהייתה איתך. מקווה שה-5 דק' האלה יגמרו עכשיו. זה היה חייב להכתב, לפחות פעם אחת. ואני יודעת שמשהו יותר טוב מחכה מעבר לפינה.. כשאהיה בנויה. לקשר. לעצמי.</div>Thu, 06 Sep 2012 00:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13450505http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13450505http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13436431<div align="right" dir="rtl">בעיות בחיבור. שלי לעצמי. אני לא מודעת לבעיות שלי."את משדרת שמחה כלפי חוץ, אבל בפנים משהו מציק לך". נכון כמעט לגבי כל אדם, רק שאני לא יודעת מה מציק לי. אני יודעת שלא הכל טוב, אבל אני מדחיקה כל מה שרע. וטוב לי ככה. לטווח הקרוב.אז אני נכנסת למערבולת, כי לא מפריע לי שנמצא שם כריש. ויש מיליוני שלטי אזהרה, ואלפי סירנות ואזהרות- ועדיין אני נכנסת. מנסה בכוח לשנות סוף שידוע מראש, אבל נלחמת בעצמי לא לתת לרושם הראשוני להטעות. אז אני טועמת ממך- למרות שאני יודעת שאתמכר. אני נלחמת בשבילך- למרות שאני לא יודעת אם זה שווה. אני נכנסת למערבולת- למרות ש99% אומרים שאטבע. ואני מאמינה שלא. שהאחוז הבודד ינצח. והבקשה היחידה שלי ממך- שלא תשקר. שכל מה שאמרת עד היום זה אמת. אני רואה איך אתה נמס בזרועותיי, נחלש. נכנע לקסם. ורק שתדע להציל אותי מהקשיחות שנכנסתי אליה בזמן האחרון. יש לי הרגשה טובה למרות שכל הסיכויים עומדים כנגדי. "וגם אם הייתי בצד השני של העולם ואת היית פה,וגם אם לא יכלתי להציל אותך מכולם- הייתי מנסה לבוא"</div>Mon, 27 Aug 2012 02:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13436431http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13436431http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13382624<div align="right" dir="rtl">כמו בבישולים, מכניסים מרכיב אחר מרכיב, מחשבה אחר מחשבה, אל תוך כלי אחד- מוח. בהתחלה עוד ניתן להבחין בגוונים השונים שצובעים כל חלק בתערובת. ולאט לאט, הכל מתאחד לעיסה אחת, מיליוני מחשבות מתחברות עם הגיגים אחרים. כשזה מחובר, אחיד, וברור- זה טוב! אפילו טוב מאוד. אבל עד שזה מגיע לשלב הזה... מאמץ אדיר מושקע באריגת המרכיבים לבלילה. השקעה עצומה בניתוח, הסקת מסקנות ושילובן זו בזו. העיסה הזו לא קרובה למרקם האחיד, למרות המאמצים. אבל לפעמים נוטים לשכוח, שלא הכל תלוי בנו- גם לחומרים עצמם יש משקל. אם ננסה לערבב סלע עם חלב, ביצים או אהבה, לא יצא מזה כלום. אז למה עדיין להמשיך לנסות? אני לא יודעת אם אני קונה את כל המילים היפות... כי הרבה פעמים ההתנהגות מעידה אחרת. קלטתי את המשחק. לנסות לשגע אותי עד לשלב הסופי. וזה בסדר, מאתגר, מעניין. אבל אני עלולה לשחק גם.. בשיטה שאינך רגיל אליה. איך תמיד חוזרים לשדה קרב? גם כשמדובר בעיסה תמימה. התיאור המדויק ביותר שראיתי עד היום, לאהבה: "Love is friendship, set on fire" </div>Wed, 25 Jul 2012 01:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (דנה קמה, דנה נמה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386664&blogcode=13382624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386664&blog=13382624