http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173heCopyright 2026 Shloma. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=12045128<div align="right" dir="rtl">כמו סיגריה על שפת הים, שאיפות ארוכות ולא מספקות. הרוח חזקה, מבעירה אותה יותר מדי מהר.. מי מספיק לשאוף... מי בכלל זוכר. פעם העיר הזאת הייתה גדולה עליי, שמרה עליי כמו סוד קטן ואסור מרוב תמימות הרגשתי חסינה, להכל. אהבתי את היופי שבכיעור. עכשיו, אחרי לא הרבה זמן, אני מתחילה להגמר. חזרתי אל זרועותייך כמו חברה שנשכחה ואת בולעת את כולי... קשה לי, קשה לי כל כך עם השגרה השבועית הארוכה שלך והחוסר איזון שמחכה לי כל סוף שבוע. את מביאה אותי לקיצוניות ששכחתי שקיימת, אני מנסה לאחוז בכל ניצוץ קטן שקיים בך והכל נעלם בין אצבעותיי אני לא מצליחה להתבטא... הכל מתבלגן, חצאי משפטים, שירים שקופצים, הלב מתפוצץ, הפה מתייבש אני מתפללת לרגע שכל זה יעבור, שאני אצליח לישון פעם אחת שינה שקטה, חסרת פראנויות עם חלומות של ילדות הרגע הכי כואב, זאת השנייה שמכבים את המוזיקה ומדליקים את האורות, פתאום את קולטת שאת צריכה לחזור למציאות והגוף נלחם בך, לא מפסיק לזוז, הכל דופק כל כך מהר.. ואת רוצה עוד ויותר אבל כולם כבר הולכים, משאירים אותך עם הסרטים. תתעוררי סינדרלה של 8 בבוקר, את לא יותר מבובת סמרטוטים עם צבעים</div>Fri, 17 Sep 2010 11:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=12045128http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=12045128http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=10930171<div align="right" dir="rtl">כי זה כמו לדמיין מה תעשי כשהכלב שלך ימות- כל בוקר מחדשזה לא בגלל שאת רוצה להכין את עצמך לנורא מכל, למסכן יש עוד לפחות שבע שנים אבל משהו בתוכך פשוט מסרב להבין את זה שלפעמים, יכול להיות שבאמת טוב.את מכורה למחנק הזה בגרון. את רוצה לדעת שרע, כי עם רע הכי קל להתמודד, אחרי הכל מה יש להפסיד כשהכל גם ככה ברצפה.כי ליפול מקומה ראשונה לא הורג ולא כואב כמו ליפול מהשמיים.הלוואי שפעם אחת בחיים היית יכולה לעמוד במקום ולחייך לכל מה שמסביבך בידיעה שהכל קבוע, בבטחון של ילדה קטנה שעומדת באמצע שדה תותים.זה כאילו שאת רגילה לזה שאף פעם לא קיבלת את מה שבאמת היית צריכה. אז הרגלת את עצמך לסגור את הפה ולפתוח הרגליים, וכל אחד נכנס לתוכך והשאיר לא יותר מכמה מיליליטרים של ריקנות וצער.כי הרבה יותר קל להרפות מצנצנת ריקה, אף אחד לא מצפה ממך לריבה.ועכשיו הוא אוהב אותי, באמת באמת אוהב אותיולמען האמת, גם אני באמת אוהבת אותו, כמו שבחיים לא אהבתי אף אחד ואני בחיים גם לא יאהב.אז למה כשזה מתוק באמת אתה מפחד שעובדים עליך? למה כשטוב לי אני מסרבת לקבל את זה?מה גורם לי לרצות להתלות בדברים שעושים לי רע. למה אני צריכה לתת למלאך ה</div>Fri, 05 Jun 2009 22:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=10930171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=10930171http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=10472939<div align="right" dir="rtl">אני בבית, סוף סוף בבית לאחר תקופה כל כך קשה ואינטנסיבית, בקושי הספקתי להוריד את המדים וכבר נסגרתי בשירותים כדי להתפרק בכל המובנים ומתוך השיעמום במצב הנ"ל בהיתי בערימת העיתונים. הדבר הראשון שתפס לי את זווית העין זו את, הסתכלתי על התמונה שלך מרוחה על שער העיתון, זוג עיניים כחולות היושבות להן במרכז פנים שמנסות ליצור חזות מאיימת, ועוד כמה כותרות עם סלוגנים שלא יביישו את "מאבק אחד" מודבקות בצורה כל כך אירונית מעל הפרצוף הריק הזה שלך.זה מרתיח אותי, פשוט שורף אותי מבפנים לדעת שקיימים בני נוער כמוך, הלוואי והיית רק טיפה שחורה בים צלול אבל ברור לי שזה לא המצב. שלא תביני לא נכון, אני בעד פלורליזם, אני מהאנשים האלו שתמיד היו שונים, כמעט אף פעם דעותיי לא עלו בקנה אחד עם הממונים עליי... אך מה שצורם לי בך כל כך זוהי לא הדעה השונה אלא היהירות שלך, קלות הדעת ופשוט חוסר ההבנה שגובלת בילדותיות משהו.אני, שלומית למפרט, בוגרת קורס הקצינים מחזור 23 בקרוב מתחילה את שלב ההשלמה אשר בסופו אהיה קצינת ת"ש, במשך השירות שלי הייתי מש"קית ת"ש בגדוד 906 של בית הספר לחי"ר, במשך שנה בתפקיד הכרתי לוחמים מכל יחידות החי"ר</div>Thu, 29 Jan 2009 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=10472939http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=10472939http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=9720527<div align="right" dir="rtl">יש את השירים האלו, שלא משנה כמה פעמים תשמע אותם ולא משנה בזה סיטואציה אתה תהיה הם תמיד יגרמו לתחושה של מחנק.זה כמעט מרגיש כאילו בלעת סירה קטנה שרק מחכה לכך שמפלס הדמעות יעלה והיא תוכל לגלוש מתוכך בבטחה...לאחרונה אני מוצאת את עצמי עוברת על אותם שירים שכל כך הכאיבו לי פעם, אני לא יודעת בשביל מה זה טוב.. אם זה בשביל שאני אראה שאני עוד מסוגלת לכאוב אותם, אם זה בשביל להזכר, אם זה בשביל לתת לסירות הקטנות שבתוכי לשוט לעבר מקום טוב יותר, מה שבטוח זה שזה נותן בי תחושה של מרירות. אני בוחנת את אותם שירים וזוכרת את כל הפעמים ששמעתי אותם, ומה הרגשתי באותו רגע. את אותו כאב, את אותה דמעה, ואת אותו צורך לבכות מחדש.אני מתגעגעת.פשוט מתגעגעת.לעבר, לתיכון, לחברים שהיו לי, לאופטימיות שנכחה בי, לתחושה של זמן אינסופי, לקלות הבלתי נסלחת של לישון סתם ככה מבלי לנצל את הזמן כמו שצריך. אני מתגעגעת לתמימות שהייתה בי לתקופה קצרה.הזמן עובר כל כך מהר ואני מאבדת את עצמי בתוך כל הדבר הזה, כבר שנה מאז שהתגייסתי. שנתיים מאז שנשברתי, שלוש מאז שהתחלתי לרוץ מהר מדי. עוד שנייה וכל הבלגן מתחיל, כל הזמן אני רודפת סביב עצמי במט</div>Sat, 09 Aug 2008 18:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=9720527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=9720527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=8551109<div align="right" dir="rtl">אני כל כך מכורה לזה. לכאב, לשחיקה, לקול הצורם שגורם לגוף שלי לרעוד.למה זה צריך להיות ככה כל פעם? אני לא מסוגלת יותר. פעם רציתי להיות הסופה הזאת שכולם ידברו עליה, שתכנס לחיים ותעלם בשנייה, תשאיר אחריה הרס ויופי כאחד. עכשיו זה נראה כל כך רחוק... אני רוצה להיות זאת שתוכל לחתוך את גופך לאורכו ותתקן את כל מה שכואב מבפנים, שתוציא את הזיהום שאוכל אותך למרות שכל דבר שנמצא מתחת לאפידרמיס מחליא אותי.ואני סובלת. לא מבינה את זה... אני פשוט... מיוסרת. וזה כל כך מתסכל לדעת שאין לי מה לעשות חוץ מלהסתכל מהצד ולחכות שהכאב יעבור מעצמו. אז למה אתה לא מסוגל להקיא אותו כבר? לפלוט את הגועל שצברת במשך 3 שנים מהמערכת שלך.אני חייה בבחילה מתמדת, ותמיד אהיה ככה אולי כי פשוט מעולם לא ניסיתי לנקות את עצמי, אולי כי אף פעם לא שמו על זה דגש, אולי כי תמיד דחקתי את עצמי הצידה וניסיתי ליצור הלם שלא יכול להיות קיים מאוויר. אולי כי שוב אני חוזרת לאותה הנקודה.זה מתסכל. כל כך מתסכל.לפעמים אני עומדת מול השדים האלה, המחלה הזאת, הגוף הזה שכבר ממזמן לא שייך לאף אחד ואני פשוט מוצאת את עצמי שעות מחזיקה את ראשי בידיים כואבות, כמעט</div>Sat, 02 Feb 2008 02:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=8551109http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=8551109http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=7942215<div align="right" dir="rtl">זה עוד אחת מהתקופות האלה שאתה בין לבין, לא סגור על עצמך, לא יודע לאן אתה הולך והאמת גם לא כל כך אכפת לך.אני מוצאת את עצמי מעשנת כמו קטר, הדבר היחידי שיש לי בראש זה מתי אני אעשן את הסיגריה הבאה ואם אני אמות לפני או אחרי.יש משהו קל בעשן, מסתיר את מי שאתה באמת, מעביר תקופות שלמות של חוסר מעש ובדידות בתירוץ של הכל אחרי הסיגריה.אני לא מה שאני מקרינה כלפי חוץ ואני גם אף פעם לא אהיה, אין לי באמת בטחון עצמי, אני לא באמת בנאדם פתוח ובטוח בעצמו. אני סגורה, מאופקת, תמימה. וכל זה מתחבא מתחת לחיוך קטן ועשן של סיגרייה. אני עוצרת כאן.כשאני כותבת, כשאני מתעוררת, כשאני נושמת, כשאני מזדיינת... אני עושה את זה עם מחנק בגרון. כי כואב לי.. כי כל זה לא באמת. כי האזימוט שלי לא ברור בשיט והתקופה הזו שאומרים שהיא הכי טובה בחיים מרגישה לי כמו עשן, גורמת לחנק בגרון ומטשטשת את המציאות ואת העתיד. אני מרגישה בבועה שנתקעת, שעומדת במקום.אין לי אנרגיות לכל זה.אני עוצרת כאן כי רע לי מהכל ואני רוצה לחזור להתחלה. אני מודעת לעובדה שזה סוג של stop, rewind שלא באמת הולך לעבוד.. אבל אני מנתקת את עצמי. וזה כואב.לשיר הזה אין סו</div>Sat, 17 Nov 2007 15:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=7942215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=7942215http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=7385418<div align="right" dir="rtl">כי זה כמו עירוי דם בצבע זית, כזה שהגוף צריך אבל לא מוכן לקבלאז את עומדת באמצע, מפרכסת, הדם שלך בוער והגוף שלך דוחה כל גורם חיצונימה תעשי עכשיו? תבכי? כנראה שכן. כי אין עוד כל כך מה לעשות.זה בסדר, זה הגיוני, התחלות תמיד קשות, והפחד לבגוד באמת שלך עוד יותר כואב מהכלאז את מנסה לא להכנע לזה.כשלרוב את מבינה.. שאין כל כך ברירה.וברור שזה יכאב, בעיקר כשאת מודדת את המדי ב' של אבא שלך והוא מתחיל לפרוץ בבכי כשכל החיים שלך ראית אותו בוכה רק פעם אחת , הוא מסתכל עלייך מורידה את הפלאפלים שלו מהכותפות וזה צורם לו. והכי מוזר זה כשבסוף השבוע הוא אוסף אותך הביתה מהבסיס, מדברים על שטויות ואת אומרת כמה שהמדים שלו נוחים לך, "זה כבר לא המדים שלי, זה המדים שלך" הוא זורק לאוויר ואת שומעת את הכאב בקולו. "זה כואב לתלות את עצמך בגוף שנראה לי כה טהור עד שלבסוף הבנתי כמה שהוא רקוב מן הדרג הראשון, החיילים בשטח הם החומר הארצישראלי הטהור, אך ככל שעולים בדרג מבינים שזה רק משחקים של כוחות, אל תתני לזה להרעיל אותך, אל תתני לזה להציק לך, פשוט תלכי אחרי מה שאת מאמינה בו."אני בגימלים, עד יום שישי, מה זה אומר עלייך כבן אדם א</div>Thu, 06 Sep 2007 08:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=7385418http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=7385418http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6943914<div align="right" dir="rtl">ברור שאף אחד לא אשם באינטימיות הדפוקה שלך. אני זוכרת את הפעם ההיא שישבת בהפסקה הגדולה ודיברת על כמה שהשטות הזאת עושה אותך מאושרת, שיחקת קצת בשיער, חייכת לכולם ודיברת על כמה שאת אוהבת להזדיין. כמה שאת אוהבת שהוא מכאיב לך. כמה שאת אוהבת להרגיש את הפה שלך מתהדק סביבו.דיברת באותו סגנון גם כשהיית בת 14. גם כשלא ידעת בכלל מה קורה שם בין הרגליים, מצאת בזה איזה שהוא זוהר ורייטינג לא ברור.ילדונת, יושבת במכנס קצר, שיער ארוך אסוף ומדברת על שפתיים, ידיים, בטן, בטן תחתונה, גב. ואז הוא פתח את הפה, אחרי שנתיים שלוש שאת מתהדרת בדברים שלא צריכים לעניין אף אחד, אחרי שאת מדברת כל כך הרבה על דברים שלא עושים לך כבר כלום רק כדי שיהיה בהם איזה שהוא ריגוש קטן... אחרי כל זה הוא בא ואומר לך שזאת טעות. שאת מטומטמת.בתור ילדה בת 16 את בטוחה שאת יודעת יותר טוב, בטוחה שאת כל כך בוגרת ושאת פשוט אוהבת את המגע הזה. הוא ניסה לפוצץ לך את הבועה הקטנה שלך בזה שהוא אמר לך את מה שכולם פחדו לאמר.. "את סתם מחפשת תשומת לב, את לא באמת נהנת מזה".אבל את כן, את כל כך בטוחה שכן. כי כן את באמת נהנת מהשנייה הזאת שלפני, מהחמש דקות הראש</div>Wed, 11 Jul 2007 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6943914http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=6943914http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6749160<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שאני מתגעגעת אליו בזמן האחרון זה רק בגלל שזה היה נראה לי איתו כל כך קל.טלפון אחד והוא כבר בדרך, הודעה אחת והוא מוכן, דמעה אחת והוא לא שם לב, כי כלום כבר לא משנה אחרי שהוא גומר.ואתם שואלים למה זה כל כך קל? החסך הזה בנשיקות, ועצם זה שחיבוק לתוך הלילה נראה לנו בלתי אפשרי איך שהוא הציבו אותי במקום מוגדר שידעתי שאין דרך אחרת. אני אשקר אם אני אגיד שזה לא כאב בשלב מסויים, כשרציתי את החיבוקים האלה ואת השקט הנפשי אבל באיזה שהוא מקום זה היה מאד מאד נוח. האינטימיות הפלסטית הזאת של 2 בלילה, עם הכאב באגן שלא עובר, ההרגשה הזאת שאת לרגע אחד מנותקת מהכל, שאת לרגע אחד שלו.. אותה הרגשה שחולפת בבוקר שאחרי כשאת חוזרת להיות הילדה הטובה של אבא, מחבקת את הדובי האדום שלך כשאבא ישן בחדר ליד.אז למה אני כל כך מתגעגעת בעצם? להגיד שזה היה סקס טוב זה תירוץ קל מדי, גם אם הוא כמעט נכון.. זה פשוט שלהכנס אליו למיטה היווה הדחקה של הכל. כי היה לי ברור שזה לא הולך לשום מקום, סתם עוד פנטזייה כואבת שרציתי להגשים. והגשמתי במשך חצי שנה. אז כנראה שזה כוחו של הרגל שמדבר מתוך גרוני כרגע, או שזה</div>Sun, 17 Jun 2007 02:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6749160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=6749160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6653162<div align="right" dir="rtl">זה בסדר, אתה יכול להשאיר אותי לשחק פה עם הקוביות לבד זה לא שבאמת ביקשתי יותר מזה.נכון שיותר קל לי לשבת בחדר הורוד הזה, להסתכל על הברביות שלי ולחשוב שבאמת תחזור הביתה בסוף היום. אבל באמת רציתי להאמין שאני ארדם רק אחרי שתכסה אותי, תתן לי נשיקה, תגיד לי לילה טוב ותבטיח לי שיהיה בסדראבל כנראה שהיה מאוחר מדי וכמה שלא ניסיתי להחזיק את עצמי ערה, כמה שלא הייתי לחוצה ונרגשת מכל רעש קטן ברחוב בסופו של דבר נרדמתי עם טפטוף הממטרות ב4 לפנות בוקר בלעדייך.אני כל לילה מחכה לחיבוק, לנשיקה שיבטיחו שיהיה בסדר אבל אני כבר לא בטוחה עד כמה תהיה מאלה שיהיו שם בשביל לכסות אותי.כי חיכיתי כל הלילה.שלחתי מכתבים ובלונים אדומיםובסוף נשארתי לשחק עם הקוביות פה לבד. אז נכון שאני רק ילדה, ונכון שלכם המבוגרים יש עניינים אחרים, אבל רק ביקשתי שתשחק בעולם שלי קצת, ותעשה ילדה קטנה אחת מאושרת.כנראה שזה לא יקרה היום.אני אוהבת את הימים האלה שאני דוחפת את כל האוברולים הקטנים חזרה לארון, שוחה בעקבים של אמא ולובשת את השמלה הכי יפה שלה, שמה אודם וצללית ורודה. רציתי לשים מסקרה, אבל פעם חשבתי ששמים את זה על הגבות, היום הבנתי שזה לא</div>Mon, 04 Jun 2007 02:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shloma)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386173&blogcode=6653162http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386173&blog=6653162