http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137המטרה היא פשוטה - לתאר את חיי, תוך הפיכת הבלוג, אני מקווה, לעצוב יותר ברשת.heCopyright 2026 amygdal. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=14230746<div align="right" dir="rtl">יותר סביר להניח שלא, אבל אני חייב לפרוק ומכיוון שאין לי כרגע ממש עם מי, אז ישראבלוג זה המקום. זה באנגלית בעיקר כי הבחורה לא כל כך יודעת לקרוא עברית וכך אני יכול לעשות קופי פייסט. ואם זה פתטי, לא נורא. גם ככה אף אחד פה לא ממש מכיר אותי ואני כותב פה פעם בשנתיים בערך. Hi Keren, I am actually very glad that I got to know you in these last 4 months or so. You are an amazing girl, you are a more fun and caring girl than most and your energy levels are second to no one. Even more than Rakeft, and god knows she's one feisty girl. So thank you for letting me into your life and for being almost always so genuine and great. You might actually really hate me when you finish reading this message. I don't know. What I am doing here is probably unfair and might burden you a little, but I am leaving you with Rakefet, with David and with Asaf, and yes, also with Jean Paul. All (except the latter who I don't know), are great people and I am sure you will be okay. I really hoped I could maintai</div>Fri, 07 Nov 2014 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=14230746http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=14230746http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=13412444<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בן 14, התחילו לי שאלות לגבי אמונה. האם יש בורא לעולם? האם הוא טוב ומיטיב? האם קיים מוטיב של שכר ועונש? באותו זמן, למדתי בישיבה. והזמנים היו מבולבלים. אז הוריי החליטו שלא יזיק לי לראות פסיכולוג (דתי). זכור לי שנפגשתי איתו באוני' בר אילן, אם כי אני לא זוכר את שמו (בכל זאת עברו מאז כמעט עשרים שנים). אבל כן זכור לי דבר אחד שהוא אמר לי - "אתה חושב שהעולם החילוני קל? בעולם החילוני קיימת תחרותיות גדולה בלימודים. אתה צריך להיות רציני בשביל להצליח". אני לא יודע למה אני זוכר את זה, זה קרה לפני יותר מחצי חיים. אבל עובדה - אני זוכר. העובדה היא שבאותו זמן, לא חזרתי בשאלה. ההורים שלי, שידעו על השאלות של באמונה, לא ממש נתנו לי. וכך חייתי עוד עשור בערך כשאני נע מישיבה לישיבה (בחלק אף הצטיינתי), משחק את המשחק. לרגעים מסוימים אולי אף החלטתי בכל זאת ללכת עם הדת, אם כי בדרך כלל, ובסוף התפכחתי. בגיל 24 בערך, חזרתי בשאלה באופן כמעט מלא. בגיל 26 בערך השאלה שלי היתה סופית ומוחלטת. אבל תמיד הדהדו באוזניי, אותן מילים של הפסיכולוג. מילים שהיו כמעט בגדר קריאת תיגר כלפיי. לא הבנתי מה הוא מנסה להג</div>Sun, 12 Aug 2012 03:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=13412444http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=13412444http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12840933<div align="right" dir="rtl">אני כמעט ואף פעם לא כותב פה על נושאים שביום יום. אבל הפעם אחרוג ממנהגי. כמובן, גם הפעם יש לכך הצדקה פסיכולוגית &ndash; אני משלם המון כסף להשכלה גבוהה. הרבה, אבל הרבה יותר משל רוב הישראלים משלמים, והדיסוננס הקוגנטיבי שלי אומר לי להצדיק את זה. אז הנה: YNET מעצבנים, כמו גם לא מעט אתרים אחרים, אבל אני בעיקר קורא ב YNET, אז זה מה שאני יודע. ומה שאני יודע הוא שיש איזושהי אג'נדה גם בוואינט וגם בכלל בהלך הרוח הישראלי לגבי שכר לימוד. כאילו, שבכל מדינות העולם שכר הלימוד נמוך ואילו בישראל שכר הלימוד גבוה ומה פתאום, ולמה דופקים אותנו. ואני שואל, ברצינות, השתגעתם? אתם פאקינג משלמים פחות מ 10,000 שקל לשנה על משהו שמניב פירות (לכאורה ולמעשה). על זה אתם מתלוננים? אתם רציניים. מטומטמים, תפסיקו ללמוד. מה שאני רוצה לעשות כאן, זו השוואה קלילה, אם כי מעמיקה יחסית בין ישראל לארה"ב, שרק תבהיר מדוע לדעתי ישראל, היא בסופו של דבר, מדינה של בכיינים, והסטודנטים (כמובן שלא כולם) בראשם. ולעובדות (טוב, האמת היא שיש פה גם השערות אבל נראה לי שהן סבירות בהחלט). דיסקליימר קטן: האמת היא שכל המחאה החברתית מעצב</div>Sun, 30 Oct 2011 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12840933http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=12840933http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12536397<div align="right" dir="rtl"> אז אחרי שלא כתבתי כאן 10 חודשים, אני מספיק ביום אחד לכתוב שני פוסטים. הפוסט הזה, קטן בניגוד לקודמו, אבל כנה בדיוק כמוהו. השלב הראשון: הכל התחיל בהבדלי השעות. אני כותב מארה"ב, אתם רובכם בישראל, וכשאני כותב בשעה 5 בבוקר שעון ישראל בבלוג לא פופולרי שלא כתב שנים, סביר להניח שבשעות שאחרי זה הוא יזכה ל 4 קוראים ו-0 כותבים, שזה קצת מתסכל. השלב השני: אז חיפשתי תירוץ לכתוב, ואז מצאתי. יש נושא חם. ממה אתה מפחדים. למזלי, אני פחדן לא קטן. ובכל זאת, ממה אני הכי מפחד? מלהישאר לבד כמובן, כמו כולם. השלב השלישי: רגע, כמו כולם? אז חיפשתי קצת במה שכולם כתבו על הדבר שממנו הם מפחדים. ומה אתם יודעים &ndash; כולם מפחדים להישאר לבד. אז נכון שאצלי בתור בחור בן 31 שלעולם לא חווה מערכת יחסים רצינית, זה כנראה קצת יותר ריאלי, אבל בכל זאת. השלב הרביעי: אבל אם יש דבר שאני לא מוכן להיות זה להיות כמו כולם. תשכחו מזה, זה לא יקרה. עברו עליי יותר מדי דברים בחיים בשביל שאסכים לכתוב את מה שכולם כותבים. השלב החמישי: אבל אם כך, ממה אני מפחד. האם הפחד הגדול שלי באמת הוא להישאר לבד? (רמז: הוא כן), או שמא</div>Sun, 05 Jun 2011 07:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12536397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=12536397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12536342<div align="right" dir="rtl">עוד עשרה חודשים חלפו, אבל אני לא באמת זונח את הבלוג הזה לעולם, רק מזניח אותו כל הזמן. אני פנטזיונר. תמיד הייתי איש של חלומות. פנטזיונר. לעולם לא הייתי איש מעשה אמיתי, לעולם לא לחמתי בכלום. תמיד כשעמד מולי משהו קשה, שאלתי את עצמי &ndash; האם באמת יש לי את האמביציה לעבור את זה. ואם אני אכן אעבור את המכשול שעומד לפניי, האם באמת אזכה במה שאני חושב שאזכה? האם אין פנים לכאן ולכאן, והאם אין צד שלילי אחד שיאפשר לי לבחור באפשרות הקלה יותר. האם אני מסוגל במוחי לבנות מערך מורכב מספיק של דיסוננסים בשביל לוותר. והרבה מאד פעמים זה בדיוק מה שעשיתי &ndash; ויתרתי. תמיד הגדרתי את עצמי כספקן וסקפטי. כזה שמצד אחד תמיד שואל את האנשים שהוא אוהב וסומך עליהם, אם המעשים שהוא עושה נכונים. ומצד שני, תמיד מייצר מניפולציות קטנות בשביל שאותם אנשים אהובים, אותם אנשים שאני סומך עליהם, בסופו של דבר יגידו לי את מה שאני רוצה שהם יגידו לי. אני חושב שאצל רוב האנשים זה בא טבעי יותר. ההחלטה באה באופן טבעי יותר, כשהם רוצים, הם לא צריכים את האישור או את האשרור מהאחר. ובסופו של דבר, גם אצלי זה כך, אבל למה אני צריך לסוב</div>Sun, 05 Jun 2011 04:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=12536342http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=12536342http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11970087<div align="right" dir="rtl">לא, לא מישראבלוג, כאן בכל מקרה אני בקושי כותב. אבל פרידה מהמשפחה, מהחברים, מכולם. ביום שני הקרוב אני טס ללימודים ואחר כך לעבודה בארה"ב. ספק גדול אם אחזור לחיות בארץ, כנראה שלא. והיום זה סוף סוף היכה בי. הרשימה הקצרה הזאת נכתבת בדמעות. אבא שלי כמעט בן שמונים ודי חולה, למדתי בדרך הקשה לאהוב אותו מאד. הוא כל כך לא רוצה שאני אעזוב אותו. ואני מאד מקווה שהוא יהיה בסדר בביקור הבא שלי בישראל, ובזה שאחריו, ואחריו ואחריו ו.... אבא, אתה זה שהכניס לי את ה IVY LEAGUEלראש מגיל צעיר. הנה, סוף סוף אני מגיע לשם. אני אוהב אותך באמת, וסליחה מכל הלב. אבל אני חייב לעשות את זה. אני לא אסלח לעצמי, אחרת. האחיינים שלי, האם הם בכלל יזכרו אותי בגילם הצעיר? האם נגזר עליי רק להיות הדוד העשיר מאמריקה? החבר הכי טוב שלי, במידה רבה, הנפש התאומה, הוא התחתן רק לפני כמה ימים. האם אני אמצא אדם לגמרי בראש שלי, גם שם? אחי הקטן, אלוהים יודע שבמשך שנים היה לי נורא קשה איתך, אבל, וגם בשל גורל משותף מסוים, התחברנו בשנים האחרונות. אני מאד רוצה שתצליח ותהיה מאושר. אחותי היקרה. כן, נו, יש לי קשיים איתך. אנחנו בעלי</div>Wed, 11 Aug 2010 01:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11970087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=11970087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11931340<div align="right" dir="rtl">אחד הסרטים היותר טובים שיצאו בשנים האחרונות, וכן, אני מודע לעובדה שיש לי חיבה מסוימת לטראש, הוא "קיק אס". סרט שכל כולו קוליות עם קצת אנגסט נעורים והילדה הכי מגניבה בהיסטוריה. הסרט מדבר על המון דברים, אבל אחד מהחשובים שבהם, הוא הסיבה למאבק עבור הזולת. לפי הסרט, אין סיבה. כלומר, אלטרואיזם הוא נחמד וטוב, אך רק כל עוד אין לך בשביל מה לחיות עבור עצמך. ברגע שיש לך על מה להיאבק, ברגע שיש לך כבר בשביל מה לחיות, אתה לא תהיה אלטרואיסט. סוג של שיווי משקל שכזה. המסקנה הזאת די הגיונית. והיא אפילו לא צריכה להתייחס לקיצוניות של האלטרואיזם. מספיק אם נשווה בין חיי הזולת הפרטיים לבין החיים שלו בעבודה. כלומר, לא בהעסתקות של האדם כלפי הזולת, אלא בהתייחסותו כלפי עצמו. האסקפטיזם שיוצרת סביבת העבודה אל מול החיים המלאים, ככל שאפשר, שיוצרת הזוגיות, האהבה, הילדים וכל דבר אחר ששורשו אהבה. ונגיע למסקנה דומה. אם לאדם יש בשביל מה לחיות, קרי הילדים, האישה ואולי גם הכלב. כך סביר להניח שהוא יהיה "מכור" פחות לעבודה, להתעסקויות החיצוניות והאסקפיסטיות. אשר יכולות לכלול גם התעסקויות אגואיסטיות גרידא. עבודה וכסף. כמו גם ב</div>Thu, 22 Jul 2010 23:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11931340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=11931340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11557870<div align="right" dir="rtl"> (299) I am masturbating in my shower, pathetic content. It really has been a long time since I have masturbated, and despite not really wanting to do it now, I did feel the urge for some kind of sexual relief, pathetic as it is. (163) Ilona fell ill, it has not been the first time for her since I have known her, nor the last, she actually falls sick quite often. It has been, though, the first time I was with her when she was sick. Making her tea, talking to her. She wanted me to get her some alcohol which I gladly did. Bechrovka and Martini. She almost finishes both bottles. I come close to her and we embrace, passionately, very close and for a very long time. I stay with her on her couch for the long hour of hugging, feeling her warmth which has now enhanced to t</div>Sat, 30 Jan 2010 13:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=11557870http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=11557870http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=10581442<div align="right" dir="rtl">הסרט: לאון הסרט, בכיכובם של ז'אן רנו, גארי אולדמן ונטלי פורטמן צעירה במיוחד מספר את סיפורו של מתנקשאיטלקי, אשר יום אחד פותח את דלתו לשכנה ממול - ילדה בת 12 בשם מתילדה, אשר מבקשת את עזרתו לאור העובדה שבערך באותם רגעים ממש, שוטר פסיכופת רוצח לה את המשפחה. אני ממליץ בחום רב לכל מי שלא ראה את הסרט, תראו אותו עכשיו. בפוסט זה אני אנסה לתת ביקורת קצת שונה על הסרט, כזאת שתהיה אישית לחלוטין, ואני מקווה - תקרין מעט גם על עצמי. (יצוין כי בפוסט הזה, יהיו פרטים על הסרט שעדיף שמי שלא ראה, לא יידע ולא יקרא). את הסרט ראיתי לראשונה לפני 12 או 13 שנים, כאשר המושג "קסם קולנועי" עדיין היה קיים בעולמי. עם הצפייה הראשונה שלי בו, הסרט הפך מיד לאחד מהסרטים האהובים עליי ביותר. לא בטוח שידעתי לנמק מדוע, אז לפני כל כך הרבה שנים, אבל כן ברור שהייתי די מאוהב בנטלי פורטמן (ועד היום, לו היתה לי בחירה מבין כל בנות העולם כולן, הייתי מן הסתם בוחר בה), ושהתמהיל של הסרט שמערב בין בדידות ועצב נגע לליבי כבר אז. שעתיים ורבע קסומות -כך אני זוכר את החוויה. היום, ראיתי את הסרט בפעם השניה, והוא הזכיר לי שאני צריך לדבר על כ</div>Fri, 27 Feb 2009 22:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=10581442http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=10581442http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=10577118<div align="right" dir="rtl">האמת היא שתמיד תהיתי בדבר אחד בנוגע למשפחה הישראלית, בעיקר בהשוואה עם המשפחה האמריקאית. מצד אחד, כל מי שמכיר מעט חבר'ה אמריקאים, יכול לשים לב בקלות שבכל גיל כמעט, האמריקאי הממוצע יהיה בוגר פחות מאשר עמיתו הישראלית. מהצד השני, דווקא בארה"ב מחנכים לעצמאות ויציאה מוקדמת מהבית. הרבה יותר מוקדמת מאשר בישראל. מצפים ממך שכבר בגיל 18 תלך לקולג' ותהפוך להיות עצמאי. כאן אמנם שולחים את בני ה-18 לצבא, אבל הילד, הלוחם תמיד רוצה לחזור לאוכל של אמא, שתמיד מקבלת אותו בזרועות פתוחות. זה אמנם די סובייקטיבי, אבל בסופו של דבר מדובר בעיקרון בפרדוקס. העצמאי יותר בוגר פחות, לפחות ברמת הקולקטיב.בכל מקרה, זהו לא פרדוקס שיש לי הסבר מיידי אליו. אם כי יהיה מעניין לחשוב שדווקא החינוך לעצמאיות לכאורה בארה"ב, הוא הוא שמוביל את האנשים שם לפחות בגרות, אולי גם בגלל המוסדות האלטרנטיביים (קולג' כתחליף לאמא). וכמובן, אפשר לדבר על כל מיני דברים לא קשורים כסיבות, תרבות הצריכה, הנהנתנות וכל מיני כאלה. </div>Thu, 26 Feb 2009 20:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (amygdal)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=386137&blogcode=10577118http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=386137&blog=10577118