http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748And I take the first step of a thousand more to comeheCopyright 2026 Asurah. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=9299533<div align="right" dir="rtl">יש ממש מעט רגעים בחיים שלי שהייתי מעוניין שיימשכו לעד. ועוד פחות מזה, הם הימים השלמים שאני יכול להגיד עליהם שהיו מאושרים בשבילי. עד להיום, בכל כמעט-תשע-עשרה השנים שאני חי, אני לא חושב שחוויתי תקופה כל כך מאושרת כמו החמישה-ומשהו ימים שהייתי בתגלית ביחד עם כל האמריקאים. תגידו מה שתגידו עליהם, ואני בטוח שזה נשמע קלישאי עד כאב, אבל הם אנשים כל כך מדהימים ואני בטוח במאה אחוזים שרכשתי לעצמי חברים לכל החיים, ולא רק בפייסבוק.רק חבל שלכל תקופה מאושרת יש סוף ושום דבר לא נמשך לעד, ושהאושר, כמו כל סם, מביא אחריו תקופה של דאון...מתגעגע.</div>Tue, 03 Jun 2008 00:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=9299533http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=9299533http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=9229075<div align="right" dir="rtl">Guessing where the coins would fall, they carried on for hours with a compass and a set of keys- backpacks packed and floating just above their pretty heads. Poised to dive and immolate ten thousand years of moistened lips, for one less kiss they're willing to let all the angels lay claim to their territory and sleep with their lights on for personality. They stumble through darkness while reaching for fleeting moments: "The Glory shall be yours and you all shall be as God..." Don't let the songs fall without a word. Impending nova, I'll watch you all burn The Postman Syndrome - Unfamiliar Ceiling המון המון זמן לא היה לי מה לכתוב, והאמת שגם עכשיו אין לי דברים ממש חשובים ומגניבים להגיד, אז אני סתם אפרט קצת על מה שהולך בחיים כרגע, כי יש לי עד 5 בבוקר לשרוף ורק עוד שלב אחד ב-Assassin's Creed: אז ככה, לפנות בוקר אני נוסע לאילת עם המשפחה, יהיה סבבה אני מקווה, אני חוזר ישר לבסיס ביום ראשון בערב, חוזר הבייתה ביום שלישי וביום רביעי יוצא לפרוייקט "תגלית" - למי ששמע</div>Thu, 22 May 2008 01:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=9229075http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=9229075http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8780266<div align="right" dir="rtl">"לחיות זה אחד הדברים הנדירים. רוב האנשים פשוט קיימים."אני לא ממש בטוח אם אני חי או סתם קיים.</div>Sat, 08 Mar 2008 22:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8780266http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=8780266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8694157<div align="right" dir="rtl">נכון תמיד נדמה לכם שכשמסתכלים אל השמיים בתוך העיר, אז פתאום אין כוכבים, וכשיוצאים אל מחוץ לעיר פתאום רואים את הכוכבים? זה לא בדיוק נכון. כשאתה חי את העיר, כשאתה חי בתוך העיר, תמיד אפשר לראות את הכוכבים. "לחיות זה אחד הדברים הנדירים - רוב האנשים פשוט קיימים". אוסקר ויילד. זה תקף גם על העיר - רוב האנשים סתם גרים בה. אני חי אותה. אני העיר עצמה. אני שכונות המצוקה, אני ההומלסים בפארקים, אני גורדי השחקים והכבישים והמדרכות והסמטאות. אני היא העירוהעירהואאני.Is this the desperate mile? Are the seagulls hungry still? Did the pond run out of water? Turn into a motorway? Did the forest see itself slaughtered And modeled to decay? Did the kitten purr? Did the mermaid slur? I can't see a wind of wind of a way We wander then thunder Winding road old cold abode<f</div>Sun, 24 Feb 2008 00:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8694157http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=8694157http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8638971<div align="right" dir="rtl">אם יש משהו גאוני בעולם הזה, מדובר כמובן בחמשושים. חמשושים זה בין הדברים הכי טובים שהומצאו אי פעם, שני רק לרבעושים (ורבעוש שני רק לרגילה). אני כבר איזה שלושה חודשים במדור, עם חמשושים קבועים, ועדיין אני מתפלא כל פעם מחדש כמה חמשושים זה ענק! תחשבו על זה שניה ותבינו כמה זה גאוני - אתם חוזרים הבייתה בחמישי אחרי הצהריים, יש לכם חצי יום ולילה שלם לעשות מה שאתם רוצים - לצאת, להשתכר, להזדיין, כל אחד ומה שעושה לו את זה... ואז הסתיים יום חמישי ומתחיל יום שישי ואתם בהרגשה כאילו זה יום שבת בכלל כי נהניתם כל כך בלילה הקודם, אבל לא - זה רק יום שישי!!! יום שישי! זה אומר שיש לכם עוד יום שלם לעשות מה שבראש שלכם, ואז מגיע ליל שישי, ושוב פעם אפשר לצאת להשתכר להזדיין ולדרוס מישהו (שהם כידוע שלושת הקריטריונים לסוף שבוע מוצלח), ורק אז מגיע יום שבת. זה פשוט גאוני, אין מה לעשות!קשה לי להסביר כמה טוב לי עכשיו, מבחינת הצבא ומבחינת החיים בכלליות. אני לא בטוח אם אני נמצא במקום הכי טוב שבו אני יכול להיות, בהרבה בחינות, אבל זה בהחלט שינוי משמעותי לטובה. מי שמכיר אותי יודע.היה לי מה לכתוב אבל אין לי ממש כוח עכשיו ובכ</div>Fri, 15 Feb 2008 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8638971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=8638971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8432445<div align="right" dir="rtl">יש דברים שאני כנראה לעולם לא אבין. אחד מהם הוא למה לעזאזל זה ממשיך לתקוף אותי. לא משנה כמה אני אומר לעצמי להמשיך הלאה, שהתקופה ההיא מאחוריי, זה חוזר ותוקף אותי ועוד ברגעים הכי לא מתאימים שיש. כשאני יושב לי באוטובוס, בדרך הבייתה, מכורבל בתוך הפליז שלי, עם שיר טוב ורגוע באוזניות, בדיוק עוד שניה העיניים נעצמות ואני שוקע לעולם השינה המיוחל, כשפתאום זה מתפרץ, בלי שבכלל התכוונתי, המחשבות מחלחלות לתודעה ומעירות אותי פתאום. לא משהו רציני, סתם זכרון רנדומלי מהתקופה ההיא, לפעמים טוב, רוב הפעמים רע. וזה לא ממש משנה איזה זכרון זה, כי זה מזכיר לי את אותה תקופה, ואחרי זה פשוט אין לי סיכוי להרדם. זה ישאר בראש, בתת מודע, יישאר ולא יעזוב.אני בנאדם מתוסבך.Let me break! Let me bleed! Let me tear myself apart I need to breathe! Let me lose my way! Let me walk astray! Maybe to proceed... Just let me bleed! Let me drain! Let me die! Let me break the things I love I need to cry! Let me burn it all! Let me take my fall! Through the cleansing fire! Now let me die! Let me die... </div>Tue, 15 Jan 2008 23:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8432445http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=8432445http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8205613<div align="right" dir="rtl">היי.הרבה מאוד זמן לא כתבתי פה, למרות שרציתי. הרבה פעמים בזמן האחרון הסמן של העכבר עבר על האייקור של ישראבלוג, נעצר לשניה, ואז המשיך הלאה. לא יודע למה, רציתי נורא לכתוב, אבל משום מה פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי. אני חושב שזה בגלל שהתקופה האחרונה הייתה תקופה של אי ודאות כללית כזאת, שלא רציתי לכתוב פה משהו שאחרי יומיים הייתי מתחרט עליו מכל סיבה שהיא.אני מניח שמי שהטריח את עצמו לקרוא בבלוג העלוב הזה רוצה בטח לדעת מה לעזאזל קורה איתי, אז הנה סיכום מקוצר משהו:החודש שאחרי הפוסט הקודם שלי הוקדש רובו למאמצים ליציאה מהחיל. וכמו שאמרו לי פעם, "ברגע שרושמים את הת' של תותחנים במנילה, זה לכל החיים", ואכן החיל לא הרפה, ומה שלא עשיתי, איזה קשרים שלא הפעלתי, דרך אותו פסיכולוג שהזכרתי או מעבר לזה, לא עזרו. בסופו של דבר, אחרי המון שבועות של תחנונים, בקשות, דם יזע ודמעות, הגעתי לקב"ן של הבסיס, והתחלתי בתהליך של הורדת פרופיל נפשי, המוצא האחרון שממש לא רציתי להשתמש בו. בסופו של דבר גם החיל הלך קצת יותר לקראתי והעביר אותי מהגדוד לסוללת סיוע, שבסוף בכלל לא הגעתי אליה, אבל לא משנה, זה לפחות הוציא אותי מהשגרה ה</div>Sun, 16 Dec 2007 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=8205613http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=8205613http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7495667<div align="right" dir="rtl">מכיוון שלא כתבתי פוסט בחודש ומשהו האחרונים אני לא בדיוק יודע איך לפתוח אותו ומאיפה להתחיל. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, עוד יותר דברים לספר וגם קצת לפרוק מהלב.... ננסה בכל זאת:הפוסט הזה לא עומד להיות כמו הפוסט האחרון, אופטימי ושמח ומאושר שכזה, מהסיבה הפשוטה שאני לא אותו בן אדם. כולם אומרים לי את זה, ועכשיו אני גם סוף סוף מתחיל לראות ולהרגיש את זה. אבל עד כמה שהשינוי היטיב עימי פיזית ומנטלית, ותאורטית אני אמור להיות אפילו יותר שמח ומאושר, אני לא, וזה מאוד מרגיז. הדעה שלי על המקום שאני נמצא בו לא השתנתה, אני עדיין נמצא בגדוד מעולה, עם חבר'ה מצויינים וסגל מפקדים מהטובים ביותר שאפשר לחלום עליו. על הנייר, אני אמור להיות מאושר. ואני לא.למרות הכל, אני נמצא בדיכאון כבד. ולפני שמישהו קופץ ומזכיר לי שאני עדיין טירון מושתן והכל משתפר אלפי מונים אחרי הטירונות, אז לא - אני לא בדיכאון בגלל הטירונות, אלא דווקא בגלל המשך הדרך. מישהו שנפגשתי איתו ביום חמישי טוען שיש בי פחדים שורשיים עמוקים בנוגע להמשך השירות הקרבי ותחושה עצומה של חוסר מימוש ומיצוי עצמי בתפקיד, ואני מסכים איתו לחלוטין, לא יכול לנסח את</div>Sat, 22 Sep 2007 11:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7495667http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=7495667http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7190020<div align="right" dir="rtl">שכחתי לגמרי לכתוב פוסט בסופ"ש ולכן אני אעשה את זה קצר כי עוד 5 וחצי שעות אני אמור להתעורר ולהתחיל בנסיעה דרומה...השבוע הראשון בצבא היה קייטנה ממש. ביום הראשון שרשרת החיול הייתה קלילה (ואפילו יצאה לי תמונת חוגר סבירה, למרות הפוטורצח), אחרי זה סיפחו אותנו למ"כ מגבעתי שמדריך טירונים בבקו"מ משום מה, היינו שם יום אחד והיה ממש קרקס... קצת מסדרים, הפסקות של חצי שעה ויותר, קצת הלם בקו"מ אבל לא משהו קשה מדי...אחרי זה ביום שני בבוקר נסענו לשיבטה בערך בתשע בבוקר (אחרי שקמנו בארבע וחצי בצורה מיותרת למדי, כי המפקד הגיע למסדר של עצמו רק בחמש וחצי...), הגענו ב12, הייתה שיחה עם קצינה בכירה כלשהי שהסבירה קצת על החיל ועל גיבוש מורן/מיתר, לא ממש עניין אותי אז ויתרתי על להגיע לגיבוש ולמבחנים וסופחתי זמנית לגדוד רשף/402, עשינו כמה מסדרים, כמה טיולים ברחבי המחנה לרופא, מש"קית ת"ש וכאלה, אחרי זה בערב שוב התכנסנו עם הקצינה הזאת והיא חילקה אותנו לגדודים שלנו, והעבירו אותי לגדוד נמר/405, שזה עדיין גדוד של תומ"ת (תותח מתנייד) שזה לא רע אבל לא מה שרציתי.את היומיים הבאים העברנו בעיקר במסדרים, נהלי הקפצה (שיושבים ב</div>Sun, 12 Aug 2007 00:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7190020http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=7190020http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7130209<div align="right" dir="rtl">התיק ארוז, סבתא מנדנדת בטלפון, אמא בוכה בשקט בשקט בחדר שלה.אני לא ממש יודע מה לכתוב, הכל די מוזר וקצת קשה לי לחשוב בבהירות. השבוע האחרון היה יותר ארוך ומייגע מכל שבוע שהיה לי עד עכשיו, הוא הרגיש יותר ארוך מאשר כל 18 השנה שאני כאן... במיוחד בגלל שהתבטלתי בו כל כך שזה הפך כבר לסכנת בריאות, יש בספה כבר שקע תמידי שמותאם לי במיוחד. כל השבוע ישבתי ולא עשיתי כלום. ראיתי טלויזיה, בעיקר פרקים של שנות השבעים, סתם כי היה כיף להזכר בתקופת הטינאייג'רות המגניבה שמעולם לא הייתה לי. אמא שלי נתנה לי קמע, שהיא הכינה לגמרי לבד, וספר תהילים קטן כזה, שאני אשמור בכיס. אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל עדיין בזווית העין כמעט ונוצרת דמעה כשאני נזכר בזה בשביל לכתוב את זה פה. זהו, אני מניח, מחר בשבע וחצי נוסעים לחוף הכרמל, יהיו עוד קצת דמעות אני מניח, אולי אפילו מצד אבא שלי (!!!), נעלה לאוטובוס ויאללה לבקו"ם, ומאוחר יותר דרומה לשבטה.שפשוף נעים, הא?</div>Sat, 04 Aug 2007 20:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (Asurah)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=385748&blogcode=7130209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=385748&blog=7130209