http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456הרפתקה ומבולקהheCopyright 2019 eln. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11454801<div align="right" dir="rtl">אני כבר לא מעז להיכנס לסקייפ בגלוי ולתת לכולם לראות שאני זמין. אני נכנס באופן סמוי ומתקשר לסקייפ של אימא ולטלפון הביתי של אבא פעם בשבוע, ולפעמים אפילו זה לא. לפעמים קוקסטה, מוסית-על או גנצו תופסות אותי לצ'ט, וכל פעם מחדש אני נזכר שזה נהדר, אבל הסקייפ הוא אימה צרופה. כל שיחה עם המשפחה אורכת מעל שעה ומכלה את כוחותיי. ואני מנסה גם מדי פעם לדבר עם האחיות שלי, פעם בשבועיים-שלושה. בכל פעם אני מרגיש שאני מאכזב את כל יתר המשפחה והחברים שזמינים באותו רגע בכך שאני לא מדבר איתם. וזה מגביר מאוד את הלחץ.אני מתחזק את הקשרים עם היקרים לי הרבה פחות משהייתי רוצה, והאמת היא שאני מרגיש שאני מאכזב את עצמי ולא רק אותם.אני גם מרגיש לחץ גדול שאני לא כותב פה. גם כי חברים שלי קוראים גם כאן, וגם כי רציתי לכתוב פה באופן קבוע, לפרוק מהלב את הבלבלות של כל החוויות החדשות והשינויים, מעין טיפול נפשי ברמה מסוימת, וגם לתרגל כתיבה שופכת, להפעיל את הצינור הזה החוצה, שלא ייסתם.זה כבר לא חרדת הדף/הפוסט הריק. אני יכול בקלות לפתוח מסמך וורד ולשפוך משהו, זה כבר לא מאיים עליי. לא יודע מה כן.תחושה שמלווה אותי כבר הרבה זמן היא ש</div>Mon, 14 Dec 2009 12:32:00 +0200illango@gmail.com (eln)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11454801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=38456&blog=11454801http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11339202<div align="right" dir="rtl">הצליל הזה. רעש של מים זורמים מהברז. הצליל הזה הוא הלם התרבות הראשון שקיבלתי פה. הבניינים המסוגננים, הסביבה הירוקה, חניוני האופניים, הסבלנות והנחמדות של כולם, השירות הבינוני שמקבלים פה כשנדרש יותר מ"כמה זה עולה" ו"תודה" - כל אלה נראו לי מאוד טבעיים כשנחתנו פה. רק לרעש של המים השוצפים מהברז מבלי להרוס את הטבע - קשה לי להתרגל. לא מסוגל להשאיר את הברז פתוח בזמן הגילוח, הצחצוח, ההסתבנות וסיבון הכלים. וכל פעם מגרד לי בלב כשצריך לפתוח זרם חזק כדי שמערכת החימום תידלק אוטומטית ותספק מים חמים. רק לזה היה לי קשה להתרגל בהתחלה, ועדיין. ואולי זה כי הגענו לאנגליה כתיירים, כשהספקנו ברגע האחרון לקבל את אשרות השהִייה בזמן לטיסה, וכך להרוויח יומיים חופשה בלונדון לפני ההגעה לקמברידג'. אז אולי בגלל שהתחלנו להסתכל על אנגליה כמקום נופש ולא כמקום לימודים או כבית חדש, לא לקחתי ברצינות שום דבר מסביבי - הכול היה קליל, נחמד, סבבה. לא התרגשתי מהתפאורה החדשה. זה לא שחשבתי שתיכף חוזרים; לא חשבתי קדימה בכלל, וההיגיון תפס פיקוד מלא על כיוון הזרקור שמראה את הדרך. יותר מזה, הייתי - ועודני - מכוּון על</div>Fri, 23 Oct 2009 19:37:00 +0200illango@gmail.com (eln)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11339202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=38456&blog=11339202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11339057<div align="right" dir="rtl">שרשרת פרידותאריזות מְדוּדוֹתקרטונים, מזוודותהתרגשות, חרדותכמוני, הבלוג עומד לעבור שינוי בקרוב (אם יצלח הגורל). עוד שלושה ימים ושלוש שעות, אם הכול ילך חלק, אשים פעמיי אל שדה התעופה ואדהר אל ביתנו החדש באנגליה. הבלוג, אני מקווה, יהפוך מבלוג קיטורים מקומי שקפא על שמריו - למקום חמים לעדכונים, תמונות, סיפורים וד"שים מהגלות הלא-נורא-רחוקה. בְּלוֹגָלוּת.בינתיים כל האורות בדירה דולקים, ואנחנו נעים כמו סערות לפרקים, תוקפים חלקה מסודרת באיזשהו חדר, מציבים לרגליה קרטון ומבלגנים תוך ניסיון למיין כל סקציית חפצים לארבע ערימות: מה לקחת איתנו לאנגליה, מה היינו רוצים לקחת איתנו אבל אין מקום/משקל במזוודה ולכן יחכה לבן-המשפחה החלוץ שיבוא לבקר אותנו ראשון, מה נרצה כשנחזור מאנגליה ויאוחסן בקרטון (ואיפה יאוחסן הקרטון), מה לא נרצה אבל משפחה או חברים ירצו (ולמי לתת), ומה יש לזרוק/לתרום לצדקה. ואז צונחים מותשים, מקללים, מקטרים ונחים. וחוזר חלילה.את הפלאפון כבר החלפתי למכשיר שעובד גם באנגליה (ותודה לשירה), מסרתי את מוטי החתולה ודאגתי לבית לגרב, סידרתי בקופ"ח שאימא תקנה לי תרופות, סידרתי מנוי בפדקס כדי לשלוח את</div>Fri, 23 Oct 2009 17:35:00 +0200illango@gmail.com (eln)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=38456&blogcode=11339057http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=38456&blog=11339057